החלופה המגדרית

על Wolves ו-The Mire, שתי היצירות העצמאיות הקצרות של בקי קלונאן.

גיא סגל כותב:

mire1

האם יש דבר כזה "כתיבה נשית"? ומה זה אומר בעצם? האם מדובר בכתיבה על דמויות נשיות? כתיבה על "רגשות" בניגוד לכתיבה גברית ומחוספסת יותר? כתיבה שמחה ו"עליזה" יותר?

כתיבה נשית, אם ננסה להגדיר אותה כאן בקווים גסים, לא תלויה בדמויות המככבות בסיפור ובמגדר שלהן. בהבדלה סטריאוטיפית בין המינים, "כתיבה נשית" תהיה כתיבה שתעסוק יותר ברגשות ובנפש האדם, בניגוד ל"כתיבה גברית" קיצונית, של סיפורי מתח רווי טוויסטים והתענגות על סצינות סקס ואלימות רבות

אין ספק שאת סיפוריה הקצרים של בקי קלונאן, The Mire ו-Wolves, שעלו לאחרונה לקומיקסולוגי, אפשר לכלול תחת הגדרה זו "כתיבה נשית". סיפורים קסומים, קטנים, שלוקחים מערכות ותרחישים שמזוהים יותר עם אפוסי פנטזיה גרנדיוזיים ומוציאים מהן את הלב, הרגש ובעיקר את אותן טרגדיות קטנות של אותם אנשים קטנים ושוליים באותו עולם. אם תרצו, האנטי-תזה ל"שיר של אש ושל קרח" והעיסוק האובססיבי של התרבות העכשווית בעשירים ואצולות ימי-הביניים.

בקי קלונאן מזוהה בעיקר כציירת, עם סגנון מושפע ממנגה והתמקדות גדולה ברגשות ובהבעות פנים. קלונאן פרצה לראשונה עם בריאן ווד ב-Demo. "דמו" הייתה אחת מסדרות רבות שבחנו את ההשלכות של קיום כוחות על בעולם האמיתי וההשפעות שלהם על האנשים האוחזים בהם. הייחוד שלה הייתה חקירת הנושא ממבטם של צוות האינדי של ווד את קלונאן, כשמידי חוברת הציגה דמות אחרת שהתמודדה עם כוחות-על שונים, שבמקרים רבים גם גורמים להבדלתה מהסביבה. המסגרת של Demo אפשרה לקלונאן להציג את מלוא האיכותיות שלה, עם התרחשויות שנעשות ברובן בנפשיהן של הגיבורים השונים וה-outcasts וכן לשנות מידי חוברת את סגנון הציור בהתאם לז'אנר הסיפורי.

מאז Demo, לא השתתפה קלונאן בפרויקטים שזכו לתהודה דומה. היא המשיכה לשתף פעולה עם בריאן ווד בארק של Northlanders ובהשקת הסדרה החדשה של קונאן הברברי וכן הפציעה השנה באחת מהסדרות הנמכרות ביותר של די.סי עם הצגתה של הרפר רוו ב-Batman #12. אולי הפרויקט המעניין ביותר באיורה בשנים האחרונות יהיה המיני-סדרה הקרבה עם ג'ארלד וואי, שמבוססת על האלבום האחרון של להקתו, My Chemical Romance.

עטיפת האוגדן האוסף את הסדרה הראשונה של דמו

ובחזרה לנושא אליו התכנסנו כאן היום, מתברר כי כוחה האמיתי של בקי קלונאן טמון דווקא ביצירות העצמאיות פרי עתה, יצירות קומיקס קצרות ומיוחדות שהתחבאו עד עתה באתר האישי שלה ודרשו הזמנה פרטנית ורק לאחרונה נפתחו לקהל הרחב בארכיון של Comixology. בשתי היצירות שהיא פרסמה עד כה, The Mire ו-Wolves, אף קיימת חזרה לנושאים ולגישה האנושית של "דמו", כשלמעשה הן קרובות יותר לאותה סדרה מכל עבודה נוספת של בריאן ווד (כן, גם יותר מ-Local של ווד וריאן קלי). ייתכן וזה גם אומר כי החלק שלה באותה עבודה גדול בהרבה מהקרדיט שאנשים נוהגים לתת לה.

כמו החוברות של Demo, שתי היצירות שקלונאן פירסמה, Wolves ו-The Mire הן פיסות של רגש טהור. יצירות שלא מנסות לספר סיפור מתוחכם ורווי טוויסטים, אלא מתמקדות בנפש של הגיבור ובלגרום לקוראים להרגיש. היות ולא מדובר בדמויות מתפתחות, דווקא מיקום הסיפור במערכות ימי-ביניים/פנטזיה מוסיף לאפקט הרצוי: הניתוק מהעולם שלנו מספק לסיפור ולדמויות אוניברסליות, בלי לשייך את הדמויות לקבוצה מסוימת ובכך גם נותן לסיפורים תחושה של אגדה, סיפור שהגיע אלינו מעולם רחוק.

Wolves מ-2011 מוצא את הגיבור רדוף על ידי כוחות מסתוריים בחייו שמצליחים להרוס את כל מה שאהב. סיפור של אהבה, בגידה ובעיקר הישרדות ומה שאנו עושים בשבילה. רוב הסיפור מועבר לנו באמצעות האמנות הנהדרת של קלונאן, כשהטקסט המועט מנקודת מבטו של הגיבור משמש בעיקר בשביל ללמוד עליו ועל תהליך מחשבתו, אבל בשום אופן לא מספר לנו את הסיפור.

The Mire, שיצא שנה אחרי Wolves, ממשיך את הנושאים של קודמו ועוסק שוב באובדן ובגורל שנכפה על ידי כוחות חיצוניים. בסיפור האביר אוסווין שולח את נושא הכלים שלו לשלוח מכתב מסתורי. במהלך החוברת, במקביל לתיאור מסעו של נושא הכלים, נפרש לנו תוכן המכתב, כשכל שורה בו מתקשרת למסעו של נושא הכלים דרך הביצות.

שני הסיפורים בסופו של דבר הם סיפורים על אובדן. זהו אובדן שנגרם לא באשמת אנשים ואף לא מסיבה מקרית, אלא כתוצאה מכוחות חיצוניים שפעלו עליהם, פועלים ו"אנשים קטנים" ביקום פנטזיה בו הכל נקבע לפי הכרעת המלכים והאצילים. סיפורים שגם בניתוק העמוק שלהם מהעולם בו אנו חיים, מצביעים לא מעט על הארעיות וחוסר השליטה שלנו בחיינו, ויש בהם משהו מאוד מכמיר לב.

עולם הפנטזיה הימי-ביניימי בו מתרחשים הסיפורים נראה כה מוכר ושחוק במבט ראשון, אולם שניהם חושפים בפנינו צדדים שלו שעד כה נשכחו מעיננו. לא תמצאו בהם תככים בחצר המלוכה, גבורה של אבירים או סצנות אלימות ורוויות דם. במקום זאת, יש כאן את האנשים ה"פשוטים", לוחמים ושכירי חרב בשירות הממלכה, שמצליחה להרוס את כל מה שהם אוהבים. כך, בתוך המערכה הפנטסטית והאגדתית, מסתתרות כאן דמויות מאוד ברות הזדהות וסיפורים אסקפיסטיים הרבה פחות משהתרגלנו לקרוא לאחרונה.

מ-Wolves: בלי האמנות זה לא היה עובד

כל זה כמובן לא היה עובד בלי האמנות המופלאה עליה ידועה קלונאן, אמנות שגם היא תמיד מתרכזת באנשים ובהבעות הפנים שלהם. בכל פאנל קלונאן מצליחה להעביר עולם ומלואו, וייתכן שזו אחת הסיבות להצלחת הסיפורים הכה קצרים. כאמנית מיומנת ומחוננת, קלונאן יודעת לסמוך על כישוריה בהעברת הסיפור, ובמקומות שכותבים אחרים כנראה היו מוסיפים דיאלוגים או עמודים נוספים, מועברות התחושות והמצב הנפשי של הגיבורים בפאנלים בודדים. שלישיית הפאנלים מ-Wolves בתמונה למעלה היא רק אחת מיני סצנות רבות.

גם אין לשכוח את ההתנסויות הרבות שנעשות כאן במדיום המתפתח. Wolves מכיל טקסט מועט ביותר, כשכמעט כולו כדי לתת נופך נוסף למחשבותיו ותחושותיו של הגיבור, עם דיאלוגים מועטים בלבד. ב-The Mire לעומתו, ה"מספר" הוא לא הדמות הראשית אלא כותב המכתב שנושא הכלים שולח, והטקסט והאמנות מתקיימים כשני קווי עלילה מקבילים. השליטה של קלונאן באמנות הקומיקס והעברת הסיפור מאפשרת להשתמש בכל הכלים של המדיום ועל פי הסיפורים הללו, ניכר שיש לכותבים מנוסים ומוכרים יותר לא מעט ללמוד ממנה.

אבל בסופו של דבר, מה שהכי מעניין בשני הסיפורים הנהדרים האלה הם האנטי-תזה שהם מהווים כנגד כל מה שהתרגלנו לקרוא ולצפות לו (לפחות בתרבות הפופ המיינסטרימית) בכל היבט של היצירות. מהתמקדות באנשים ה"לא חשובים" והחלשים בחברה, הסתמכות על האמנות המינימליסטית ומלאת הרגש להעברת הסיפור ועד ההתמקדות בנימי נפשם של הגיבורים ובתהליכים העוברים עליהם.

ובנימה הזו, אני לא יכול שלא לקשר את זה שוב למגדר, ולתהות אם בעולם בו לא הייתה הגמוניה גברית כה מובהקת בתרבות המיינסטרים ובקומיקס בפרט, היינו מקבלים יותר סיפורים נהדרים כאלה, מלאי רגש והתמקדות באנשים ה"מוחלשים" בחברה. ומי יודע, אולי ל-The Mire ו-Wolves תהיה השפעה גדולה יותר מהצפוי וזוהי רק ההתחלה.

ניתן להשיג את Wolves ו-The Mire לקניה דיגיטלית דרך Comixology במחיר של דולר לכל חוברת

Comments

comments

אביב ציפין
כותב וצייר קומיקס, ממייסדי עלילון.

2 תגובות בנושא “החלופה המגדרית”

סגור לתגובות.