Not the Israel my parents promised me – לא הספר שהבטיחה לנו הכותרת. ביקורת ליום העצמאות ה-65 של מדינת ישראל.

ביקורת אורח של עופר ברנשטיין- חוקר, עורך ומבקר קומיקס. דוקטורנט לתקשורת באוניברסיטת קלגרי שבקנדה.

כתיבה: הארווי פיקאר ןן אומנות: ג'יי טי וולדמן ןן ןן הוצאה: Hill and Wang ןן מחיר: 24.95$ ןן

היום אני הולך לעשות דברים קצת אחרת. זה לא בדיוק ביקורת, זו יותר מסת הרהורים על ציונות, ועל ניאו-ציונות ועל ניאו-ציונות מחוץ לארץ ישראל, בעצם על ניאו-ציונות, נקודה.

coverהכל התחיל בסוף השבוע. בעודנו (עידן ואני) מנסים ללא הצלחה לרדוף אחרי האמבלונס שפינה את גירי לביה”ח אחרי תרגיל האקרובטיקה שלה, הכנסנו למערכת באוטו את ‘רדיו חזק’ של תיסלם. השיר הראשון – פרצופה של המדינה, תמיד עושה לי צמרמורות, קצת חיוביות וקצת שליליות. כמה נורא זה ששיר שנכתב לפני כל כך הרבה זמן, לא רק שעדיין רלוונטי, אלא נראה שרלוונטי מתמיד עם האופן שבו המפלגות הגדולות בישראל מתנהלות. מצד שני, שיר כל כך סוחף וקצבי וקליט – קשה לא לאהוב אותו. הענייו הוא שעם התקרבותו של יום הזיכרון, השורות “מדרימים במכונית – וילונות כחלחלים. הוא יורד לביקור, הורים שכולים. הוא שכח שהטיף בעד מלחמה – הפרצוף שלו הוא פרצופה של המדינה” מקבלות משמעות סמלית עגומה במיוחד, וזה לא שחסרות שורות כאלו בשיר הזה. אבל אלו…

פלאשבק לכמה ימים לפני כן…

באופן אירוני משהו, מיד אחרי ספר הקומיקס-שואה, התחלתי לקרוא את Not the Israel my parents promised me (בקיצור NTI) ספרו האחרון של הארווי פיקאר (עם אומנות של ג’. ט. וולדמן), שראה אור השנה, שנתיים לאחר מותו. פיקאר היה יהודי אמריקאי, יליד קליוולנד של אמצע שנות ה-30 שמעיד על עצמו שגדל בבית ‘חצוי’ – בין אמא ציונית מרקסיסטית נלהבת ואבא ציוני דתי-מסורתי, ורק בשנות ה-20 המוקדמות לחייו התחיל לפתח דעה עצמאית בנוגע לישראל. במהלך השנים הוא היה ידוע בציבור כמבקר חריף של המדיניות הישראלית בכמעט כל סוגיה אפשרית (טריטוריאלית, חברתית, כלכלית), והואשם לא פעם בהיותו אפוף שנאה-עצמית עמוקה, שנאת ישראל ומה לא.

בכן, NTI אמור להיות חשבון הנפש של פיקאר בו הוא מסביר למה הוא בעצם מאוכזב ממדינת ישראל ואיך, למרות האכזבה הזו, הוא עדיין ציוני נלהב “שחרד למחר וחולם עלה זית” גם אם הוא לעולם לא ירגיש שבשבילו “כאן זה הבית” (מצחיק לכתוב ‘כאן’ מקלגרי, אבל עוד נגיע לזה…).  העניין הוא שחשבון הנפש הזה נותר לא סגור, אפילו לא לגמרי פתוח בספר הזה, ולעולם לא נדע איך היה משלים אותו. ועם זאת, יצא להם לפיקאר ווולדמן ספר פרו-ישראלי בצורה יוצאת דופן.

בקצרה, NTI נופל לאותה מלכודת שבה נופלים המוני ספרי עיון אחרים: ניסיון להסביר את שורשי הסכסוך הישראלי פלשתיני, ואת שורשי הקיטוב והשסעים הפנימיים בתוך ישראל, שגוזלים יותר מדי מקום בספר ולא מאפשרים לפתח דיון מעמיק במשמעות של כל אלו לכותב. אבל אולי השורה התחתונה הזו קצת מקדימה את המאוחר וחוטאת לעיקר – מה שיש לספר להגיד, ומה שיש לי (כישראלי) להגיד על זה.

3

הספר מתחיל אמנם בתיאור בית ילדותו של פיקאר, עם הוריו שהסכימו לא להסכים על ענייני דת, אבל כן על ענייני ציונות, אבל מהר מאוד הוא גולש משם הלאה אל דפי ההיסטוריה. ילדותו של פיקאר, מונגדת על רקע הדיווחים החדשותיים שהתקבלו בארצות הברית על הנעשה באירופה בזמן מלחמת העולם, ועל רקע האמונה הצרופה של ההורים שלו, שסוף סוף הנה בשלו התנאים לדרוש וגם לקבל, את הקמתה של המדינה היהודית בארץ-ישראל. אם בשלב הזה אתם חושבים שההורים הציונים יארזו את מטלטליהם ויעלו לישראל – טעות בידיכם. משפחת פיקאר נותרה בקלווילנד, והסבר לכך מעולם לא מסופק בספר. חבל.

ילדותו של הארווי, כמו זו של רבים אחרים, אינה חפה מטראומות קטנות שעיצבו את אישיותו הנויירוטית. זה מתחיל בזכרונות שלו כיצד שלחה אותו אמו, בניגוד לרצונו, לחלק עלוני תמיכה במועמד הפרוגרסיבי (מכבסת מילים ל’קומוניסטי’ ) בבחירות לנשיאות באמצע המלחמה, וכיצד ספג איומים מפורשים ועקיפים על חייו בשל כך. זה נמשך עם תיאור הרצאת אורח של שבת בבוקר בבית הכנסת עם אביו, מפי רבי שיצא נגד מפעל הציונות בטענה שהוא לא מוסרי (זכרו, מדובר בשנות ה-50) וכיצד הגדירו אותו חברי הקהילה כיהודי שונא ישראל, אנטישמי וכדומה וזה מסתיים בכך שפיקאר מבין ששותפו למסע (המאייר ג’.ט’ וולדמן) לא לגמרי מכיר את נפתולי ההיסטוריה של העם היהודי, וצריך השלמות, כדי להבין את הרקע שעל ברכיו התחנך פיקאר ומדוע יצא נגדו.

2

וכאן אנו מגיעים לחלק השני של הספר, בו פיקאר ווולדמן יוצאים למסע פיזי ברחבי קליוולנד, שמשובץ לפרקים (קצרים, קצרים מדי אפילו) בקטעים היסטוריים על תולדות העם היהודי מאז ימי אברהם (לא, אני לא מגזים) ועד ימינו אנו פחות או יותר. צמד היוצרים מתחילים בחנות ספרים משומשים בה הם, יחד עם המוכר הגוי, עוברים על ספרי היסטוריה והגות, ומסבירים כיצד התגלגל העם היהודי לגלות וחזר, כיצד מרד ונכשל ושוב גורש, כיצד שמר על עצמו מבודל ואדוק, כיצד התפתחו בו תרבות הפלפול והלמדנות, ההבדלים בין אשכנזים וספרדים וכדומה. משקל מה ניתן למסעות הצלב, לתור הזהב בספרד ולפוגרומים במזרח אירופה, אבל הדגש של פיקאר הוא כיצד גדל על כל הסיפורים הללו, וכיצד המסר העיקרי שהועבר לו בהם הוא שיהודים הם עם נרדף, עם שמתעללים בו ולמרות זאת הוא שורד (קצת מזכיר קטעים בהגדות פסח כשחושבים על זה – מעניין למה…).

אחר כך, פיקאר ווולדמן עוזבים את חנות הספרים ונוסעים לספרייה העירונית הקרובה לבית ילדותו. במהלך הנסיעה, מתגלים לנו הקוראים כמה פרטים מעניינים על זוג היוצרים. תחילה, ניתנת לנו סוף סוף התשובה כיצד החל פיקאר להתאכזב מישראל, אחר-כך אנחנו מגלים שוולדמן שהה בישראל כשנתיים – תחילה כמתנדב בקיבוץ ותלמיד אולפן ואחר-כך גם גר שנה בירושלים, בדיוק עם תחילתה של האינתיפדה השניה. השניים מדברים, במעין גשר שמוביל מהחלק השני בספר לשלישי, על הסיבות שהובילו אותם במסלול חייהם ועל תהליך ‘ההתפכחות’ שעבר על הארווי אי שם באמצע-סוף שנות ה-60 ושמיצב אותו כאנטי-ישראלי בעיני רבים, אולם אם תשאלו אותי כ’שמאלן ישראלי טיפוסי’ הלכה למעשה. כמובן, שגם חלק זה מורכב מתמהיל דעותיו האישיות של פיקאר, סיפורו האישי, ופלאשבקים לשיעורי היסטוריה של מדינת ישראל הצעירה והמתבגרת.

אז למה פיקאר התחיל להיות ביקורתי כלפי ישראל? ובכן, הכל מתחיל ונגמר בגאווה יהודית טיפוסית שנפגעה – כך לפחות אני מבין את הסיפור. בעמודים 96-92 מתאר פיקאר ביקור שערך בקונסוליה הישראלית בשיקאגו, לאחר שנואש מלחפש את עצמו בארה”ב ושקל לעלות לישראל. באותה התקופה הוא היה בוגר תיכון וחסר מקצוע מוגדר, קצת קלוץ, שנדחה משירות צבאי אמריקאי בגלל מצב נפשי מעורער וקשיי הסתגלות. לפרנסתו הוא עבד כמתייק מסמכים בארכיון. כשהגיע לקונוסליה, נפגש עם אחד מאנשי הסוכנות שם והלה, בלי להתבלבל הרבה, אמר לפיקאר שהוא חושב שזו תהיה טעות חמורה מצידו אם יעלה לישראל. הוא יימצא את עצמו אפילו פחות שם, ובכנות, ישראל צריכה עכשיו (סוף שנות ה-50) אנשים צעירים ובריאים, בעלי מקצועות כפיים כמו מכונאים, בנאים וחרטים או לכל היותר מהנדסים, ולא צעירים יהודים-אמריקאים שלא מצאו את עצמם. פיקאר נפגע עד עמקי נשמתו. זו לא הישראל שהבטיחו לו ההורים שלו. ההורים שלו הבטיחו לו בית לאומי יהודי בישראל, והנה הישראלי הזה אומר לו ‘לא’! לא משנה שה’לא’ לא באמת היה ‘ל-א’, אלא ‘אולי כדאי שלא’. לא משנה, שרבים קיבלו תשובות דומות, ובכל זאת עלו לישראל, כי חשו שזה המקום בשבילם, והסתדרו וגם פיקאר היה יכול לעשות את אותו הדבר. מה שמשנה הוא שהחוויה הזו גרמה לפיקאר לפתח מרמור כלפי ישראל שהפך לביקורת ובסוף לעמדות מנוגדות מוחלטות כלפיה.

השלב הבא בחייו של הארווי, תחילת שנות ה-60, הפגיש אותו עם עם פעילי שמאל אמריקאים וערכי תנועת זכויות האזרח, המלחמה בגזענות וכדומה. הוא קצת נרגע מהעיסוק בישראל ואכזבתו ממנה למשך זמן מה, אבל שב לעסוק באופיה לאחר מלחמת ששת הימים בכלל ולאור תחילתו של מפעל ההתיישבות היהודי בשטחי הגדה בפרט. אלו, נראו לפיקאר כטעות היסטורית, חברתית ולאומית ממדרגה ראשונה והוא החליט לעשות מעשה וכתב על כך מאמר דעה בעיתון יהודי כלשהו. שם, מגיעה ההתנגשות החזיתית השניה של פיקאר עם ישראל (או יותר נכון תומכיה) כאשר המאמר שלו הפך לויכוח פוליטי-אישי ממדרגה ראשונה בינו לבין בעלה של בת דודתו, רב צבאי לשעבר בצבא האמריקאי, שהאשים אותו בהיותו יהודי אכול רגשות שנאה עצמית, אנטי-ציוני ואנטישמי. גאוותו נפגעה בשנית והפעם ללא תקנה.

4

ומשם, העניינים רק הלכו והחריפו בעיני פיקאר. פתאום הוא גילה את יחס הממשלות הישראליות לדורותיהן לערביי ישראל, ואחר-כך לפלשתינאים בשטחים הכבושים. הוא נחרד מתופעת ההתחרדות המתגברת,מעליית ש”ס לשלטון, וכל אותן נורות אזהרה שכל יהודי ישראלי חילוני חש היום שהן הדברים שגורמים לאכזבה עמוקה מהתנהלות המדינה. זו, לטענתו, לא החלום הציוני שהבטיחו לו הוריו ואני מבין אותו. גם אני רואה את אלו בחומרה, וחושש מאוד מהתגברות הקולות הקיצונים, ובניגוד עמוק אל פיקאר שמעולם לא באמת ניסה אפילו לבקר בישראל, אני שגדלתי בישראל ורואה את עצמי כנצר לציונות המדינית ותנועת העבודה, נחרד! האם זה הוא פרצופה של המדינה בעיני ‘שונאיה’?

שיר אחר עולה לתודעתי, אחד שאני מוצא מטריד לא פחות מקודמו באופן פרקטי שכזה, וכשמו כך אני מרגיש  – אני רוצה לצאת מהלחץ של שלום חנוך. אני לא רוצה מלחמת צבעים או צדקת מלחמה. אני לא רוצה לפתוח את ‘הארץ’ או YNET  ולקרוא עוד נאום לאומני שמנסה לשחק לי על רגש האשמה שאני כאן (כלומר לא בישראל). אני מבין את הארווי פיקאר. אני חש כמוהו. אני חשתי כמוהו עוד לפני שיצאתי מישראל. מצד שני… תמיד הגדירו אותי שמאל ויש אפילו שקראו לי קיצוני.

אז למה הארווי מאוכזב מישראל וחושב שההורים שלו שיקרו לו? למה אני חושב שההורים שלי לא שיקרו לי ולמה אני חושב שהארווי כן? כי הארווי נתפס לרעיון ‘גן העדן הציוני’ מבלי להבין שההורים שלו רצו דברים מנוגדים. ישראל לא יכולה להיות מדינה מרקסיסטית (או סוציאל-דמוקרטית) פלורליסטית ליברלית כמו שאמא שלו רצתה וגם להיות דתית על גבול הלאומנית כמו שאבא שלו רצה. זה לא עובד כך. בקיצור, הארווי, תפוס את עצמך בידיים, תפסיק להתנהג כמו ילד קטן שאבא ואמא הביטחו לו צעצוע ליום הולדת ואז נתנו לו צעצוע אחר פחות אטרקטיבי. במקום להיות פסימי, ממורמר ועסוק בלהוכיח שאתה צודק וכולם טועים, תתחיל להסתכל על מה שיש ולראות את מה שטוב, ולא רק את מה שרע בזה. תתחיל לחשוב איך אפשר לשפר, במקום מה אפשר לבקר.

ההורים שלי מצד שני לא שיקרו לי. הם לא הבטיחו לי שום דבר מלבד שהמקום הזה ישאר, בצורה כזו או אחרת, הבית שלי. המקום בו גדלתי, המקום בו האנשים יגידו לך בפנים שאתה כלומניק שאין לו מה לעשות ועדיף שלא יבוא לפה ולא ינסו לחייך בנימוס ולהגיד לך שאתה תהנה. המקום בו על כל חסרונותיו, ובעיותיו, וזכרונותיו (הרעים והטובים) הוא בית ההורים, וכור מחצבתי, וכל שאר הקלישאות הידועות של מאיפה באתי ולאן אני הולך.
בזכות ההבטחה המאוד בסיסית של ההורים שלי, ושל החברה בכלל, אני מציאותי. אני שקול. בעיקר, אני לא קטנוני, עסוק עד מעל הראש במשחקי כבוד ועלבון ואשמה יהודית ושנאה עצמית כמו הארווי פיקאר.

1

וזה מביא אותי לנקודה שבה אני עונה על השאלה הכי חשובה למי שקורא את הטקסט הזה כביקורת קומיקס – למה אני חושב שהארווי פיקאר כן שיקר לי? ובכן, הארווי (או המוציאים לאור שלו) הבטיחו לי גילוי לב. מה הוא לא אוהב בישראל, מה הוא כן אוהב. מה ההורים שלו לימדו אותו ומה הוא מבין היום שלא הבין פעם, כשעוד היה בגיל שבו מעריצים את ההורים ולא רואים גם את מגבלותיהם. ובעיקר מה הוא חושב שאפשר לעשות עם זה, ומה צריך לא לעשות. אבל הבעיה היא שלפחות בספר הזה, הוא לא קיים את ההבטחה.

קיבלתי שיעור היסטוריה, שממילא ידעתי, כי גם אני כמוהו גדלתי עליה, וינקתי אותה עם חלב אם, ואפילו זכיתי לנטוע עץ בארץ בניגוד אליו, ולהתפכח ממיתוסים ולהשלים איתם ולהפנים את המסרים החיובים שלהם. אבל האם זה עושה אותי טוב ממנו? ובכן, אני די בטוח שלא. זה עושה אותי שונה ממנו, זה עושה אותי יותר שלם עם ההחלטות שלי, ופחות ממורמר ונויירוטי ממנו. אני בטוח בעצמי. אני יודע מה שווה המקום ממנו הגעתי. אני יודע שאני יכול להצדיק את המדינה שלי, ולהסביר את המדינה שלי, ולבקר את המדינה שלי, באותו משפט למרות שזה מסובך וסותר את עצמו לפעמים ועדיין להרגיש שלם עם עצמי. אני יודע שאני יכול להיות תומך ישראל ונגד ממשלה ישראלית נוכחית כזו או אחרת. אני יודע להבחין בין דקויות ואני לא חושב שהארווי פיקאר זכה לכך, גם לא כשניסה לעשות סדר בסבך הדברים עם הספר הזה.

אבל יש גם דברים טובים בספר הזה שצריך לדבר בשבחם, ופה אני מגיע לחלק שהוא ביקורת קומיקס קלאסית ובראשם עבודת האומנות של ג’.ט. וולדמן. ב-165 עמודים בשחור ולבן, וולדמן מצליח לעשות משהו שרבים וטובים נכשלו בו – לקבץ את מקורות ההשראה האומנותיים והעיצוביים של היהדות בכללותה וישראל בפרט ממגילות ים המלח, הכרזת כורש והפרסקאות היוונים-רומאים, דרך דברים כמו ספר הזוהר, כתבי הרמב”ם והגדת הציפורים ועד לכרזות הסוכנות היהודית וקק”ל והלאה. בניית הפאנלים שלו קולחת וזורמת, הזוויות בהן הוא בחר לאייר את הדיאלוגים הבלתי נגמרים ראויה להערכה והאופן שבו הוא סידר בלוני דיבור, בלוני קריינות וטקסטים שמוטמעים באומנות גם הם מלאכת מחשבת.

גם אם אני, עופר ברנשטיין, לא למדתי דבר חדש בספר הזה על היסטוריה יהודית וישראלית, הרי שרבים אחרים יימצאו בו יותר מדבר או שניים חדשים. בטח ובטח אם מדובר על אנשים שמעולם לא למדו דבר על ישראל או קורותיה ההיסטוריים. פיקאר ניסה בכל כוחו לייצר כתב האשמה נגד ישראל והסבר למה הוא מאוכזב ממנה. אבל ההפך יצא לו – זהו כתב הגנה לישראל, לנסיונות הבלתי נגמרים שלה להוכיח שהיא לא רק לגיטימית, אלא גם רלוונטית. שהיא מקום של יצירה ושל רוח, ושל עשייה ושל נחת, ושל קונפליקטים שנראים בלתי נגמרים אבל אולי הם לא באמת כאלו.

אין דרך טובה יותר לחגוג בה את עצמאות ישראל, מאשר לקבל את תמיכתם של אחרים בצדקת דרכך, גם אם לא לכך התכוון המשורר ובספר הזה, יצא להארווי פיקאר, להיות אדם כזה. ישראל שהבטיחו לו הוריו לא קיימת כי היא מדינה בעייתית שמתמודדת עם יותר מדי חילוקי דעות וויכוחים פנימיים. אבל, היא קיימת, והיא שם בשביל אנשים כמוני וכמו הארווי פיקאר- גם אם ישראלי כזה או אחר אמר לו פעם, כשהוא היה בן 20 מתוסבך, לא.

 

Comments

comments

אביב ציפין
כותב וצייר קומיקס, ממייסדי עלילון.