... הוא העדיף את די.סי אבל שמר מקום בליבו לסטיב גרבר

מילים זה כל מה שיש לי: How to Read Superhero Comics and Why

כתיבה: ג'ף קלוק ןן  שנת הוצאה: 2002 ןן  הוצאה: Continuum ןן מס' עמודים: 216.

במגדל השן מסתתר לא איזה נבל על שרוצה להשתלט על העולם, אלא רק אינטלקטואל עלום שם שרוצה שתיקחו את הז'אנר שהוא אוהב בקצת יותר רצינות וכבוד. חבל רק שלפעמים המחיר של הכבוד הוא חוסר בהירות, טיאטוא החלקים המביכים של היסטורית הז'אנר מתחת לשטיח ועודף של יומרנות פה ושם.

לאקאן. ז'יז'אק. בלום. לוי-שטראוס. השמות האלה אומרים לכם משהו? אם לא יכול להיות שהספר הזה לא בשבילכם[1]. ג'ף קלוק כתב ספר שאילו היה מתורגם לעברית היה יוצא בהוצאת רסלינג. ספר של תיאוריה. קהל היעד שלו הם תלמידי ספרות, פילוסופיה ושאר "מדעי הדשא". הוא לא רק מאזכר את ההוגים הנ"ל אלא מצטט אותם באורכה ובונה מהתיאוריות שלהם מגדלים לשמים. How to Read מרמה כבר בכותרת – זה לא ספר שמיועד לקהל רחב ולא ספר על "קומיקס גיבורי על". הוא, למעשה, ספר על נישה מאוד מסויימת של "קומיקס גיבורי על" – היצירות האינטלקטאוליות (או פסאודו-אינטלקטאוליות) שעסקו במטה-ביקורת על מהות הז'אנר בין 1986 לשנת 2000. זה ספר על Watchmen, על Astro City, על Planetary.

... הוא העדיף את די.סי אבל שמר מקום בליבו לסטיב גרבר
ז'אק לאקאן היה אחד ההוגים האירופאיים הראשונים שדנו בשאלה של מרוול מול די.סי

   במידה רבה קלוק עושה לעצמו חיים קלים – היצירות שהוא בוחר לבקר הן כאלו שנוצרו מתוך הבנה להקשר האינלקטואלי בוא הן פועלות. קל לשייך את היצירות של אלאן מור ו-וורן אליס לתיאוריה פוסט מודרנית כי מור ואליס מכירים את התיאוריות הללו והופכים אותן לחלק מהיצירה. זה די פשוט לחפש את המטבע שנפל מתחת לפנס. אני מבין שזה נראה כאילו אני נתפס לקטנות כשאני מתמקד על הכותרת, אני מניח שאי-אפשר לצפות אפילו ממוציא לאור אקדמאי, כזה שרגיל לכותרים שיש בהן יותר מילים מעבודת הגמר של תלמידי תיכון, להוציא לאור את How to Read Modern Age Decontructionist / Revisionist Superhero Comics of the late 20th Century and Why – אבל ראשית היצירה של קלוק בחטא. היצירות שהוא עוסק בהן קיימות כתגובה לדורות קודמים של יצירה והוא קופץ אליהן (כמעט) בלי הסבר: להגיש שה"ארבעה" מה-Planetary הם גרסה רוזיוניסטית של הפנטסטיק פור זה טוב ויפה, אבל אפשר קצת הסבר רקע על מי אלו בדיוק הפנטסטיק פור? קצת ניתוח שלהם לפני שאתה קופץ שישים שנה ברצץ הזמן?

            זוהי שאלה של מהות – למי בדיוק הספר הזה מיועד? הוא לא פונה לחובב הקומיקס המתחיל, כזה שמחפש קצת הילה אינטלקטואלית לעיסוק שלו – הז'רגון אקדמאי מדי; זה לא פונה לאקדמאי הממוצא, זה שלא יבחין בין המידנייטר לקונפסור – יש הנחה שהקורא מכיר כבר את כל ההיסטוריה של הדמויות ויכול לעשות את כל הקישורים הנחוצים (שוב – מהפנטסטיק פור לארבעה של אליס) בלי עזרת המחבר. קהל היעד של הספר לא יכול להיות אף אחת מהקטגוריות הללו, הוא חייב להתקיים באזור החפיפה (הקטן להפליא, אני מניח) שבין שני המעגלים הנפרדים – חובב קומיקס גיבורי העל האקדמאי.

            לטובת הדיון בוא נאמר שדילגנו מעל המכשול הזה. אסור לשפוט יצירה לפי קטגוריות שהיא לא מנסה לעמוד בהן – הספר הזה רוצה הליות ניתוח אקדמאי של פלח מסויים של יצירות וזה בסדר גמור, בפני עצמו, כל מי שיצעד לאורך מדפי הספריה המרכזית באוניברסיטת תל-אביב (או כל אוניברסיטה אחרת, אני מניח) יראה מאות ספרים של ניתוח איזטורי – "מיניות בספרות נשים ויקטוריאנית", "כשלי השוק החופשי בספרות מד"ב בשנות החמישים", "קסנופוביה בספרות פנטזיה פוסט-שר הטבעות" וכו'…[2] – אין שום סיבה בעולם שקומיקס גיבורי על לא יזכה לנתח מהעוגה הזו.

            הבעיה בספרים הללו היא שהם נוטים להתמזג אחד עם השני די מהר. אתם מכירים את התחושה הזו אחרי שראתם קומיקס אחד יותר מידי מאותו יוצר ברצף ואתה מבין שהסיפור שאתה קורא עכשיו די זהה לזה שקראת לפני חודשיים? כשאתם מרגישים שאתם יכולים למפות את כל העלילה הנפרסת בהתבסס על מה שקראתם בעבר? האקדמיה המודרנית היא מקום נוקשה יחסית – בעודה מעודדת את תלמידיה לקרוא ספרות חדשנית ושוברת גבולות (או, לפחות, ספרות שהייתה חדשנית לפני 40 שנה) היא מעודדת צורת כתיבה אחידה יחסית. התוצאה היא שספרי ניתוח שרוצים לעמוד בסטנדרטים אקדמאיים נוטים להיות דומים אחד לשני. אותם ציטטות מאותם מקורות שמובילים לדיון באותם נושאים ואותם ראיונות. ההוגים שציינתי בתחילת המאמר לא מצוטטים כי יש להם משהו ספציפי לומר על קומיקס, שלא לדבר על קומיקס גיבורי על, אלא כי הם סוג ההוגים שתלמידים ומרצים למדעי הרוח מצטטים. אני די מופתע שלא מצאתי את סארטר ואת מרקס.

... וכן, זה קומיקס אמיתי לגמרי
בעולם שבו לקומיקס יש לגיטמציה תרבותית…

            למרות כל אלו אינני מתכוון לומר שספרו של קלוק לא שווה קריאה: מרגע שמתעלמים מהבעיות בקונספט של הספר אפשר למצוא ניתוחים מאיריי עיניים של כל מיני יצירות שלא זוכות לעניין בתחום האקדמאי – היכולת שלו למצוא וליצור הקשרים בין כל היצירות השונות הללו, למפות את הפיסה הקטנה הזו של שוק הקומיקס היא מרשימה ביותר. התובנות שלו מאפשרות קריאה מחדש והבנה מעמיקה יותר של חלק מהסיפורים הללו[3]. אחת הדוגמאות האהובות עלי נוגעות ל –Tom Strong של אלאן מור: קלוק מציין שהגיליון הראשון נגמר בהזמנה של הקורא להצטרף למועדון של טום סטרונג ("אתה חבר מס' 2059 במועדון של סטרונג") ושכמה גליונות אחר כך טום נלחם בפלישה אצטקית ממימד חלופי שמציינת שכדור הארץ הזה הוא מס' 2,059 בעולמות שהם כבשו – מהפרט הקטן הזה קלוק מקלף את השכבה של נוסטולגיה חמימה מעל פני הסיפור ומראה את הליבה האפלה שלו. אחרי שתקראו את זה לא תוכלו להסתכל על טום סטרונג באותה צורה.

            ניתוחים כאלו הופכים את הספר למעניין – גם למי שלא מתמצא בז'רגון האקדמאי הפתלתל – לכל מי שטרח לקרוא את הקומיקסים המתוארים[4]. קלוק עושה מה שניתוח אקדמאי טוב צריך לעשות – להפוך את היצירה למעניינת יותר, להעיר פן בה שהקורא הממוצא כנראה פספס. בקטגוריה הזו הוא מצליח. הייתי רוצה שהספר יילך קצת יותר רחוק עם הניתוח שלו – מעבר לכמות הקטנה של קומיקסים בעלי סגנון דומה שהוא מתמקד בהם – אבל זו בעיה שלי ולא של הספר. מומלץ לחובב הקומיקס שמחפש עומק נוסף ליצירות שהוא אוהב, פחות מומלץ למי שטובל רגלו במימי באמנות הגרפית בפעם הראשונה .


[1] … ואולי כן, אני בוודאי שלא הכרתי אותם כשקראתי אותו לראשונה.

[2] המחבר המציא את כל הכותרים האלו אחרי דקה וחצי של מחשבה – והוא מוכן להתחייב בפניכם שהם (או מקבילה זהה מספיק) מתקיימים בחלק כלשהו בזמן-חלל.

[3] פחות מ- Watchmen, אבל זה לא אשמתו – קשה לומר משהו כללי וחדש על Watchmen בחלל המוגבל שהוא נתן לעצמו (וזאת בניגוד ללכתוב משהו על אספקט ספציפי של הספר בחלל מוגבל).

[4] וביננו – אם לא קראתם את Marvels, Astro City, Authority, Planetary ושאר הקומיקסים מהרנסנס של סוף שנות ה-90 יש לך דברים יותר דחופים מלקרוא את הטור הזה. רוצו לחנות עכשיו.

Comments

comments

אביב ציפין
כותב וצייר קומיקס, ממייסדי עלילון.

6 תגובות בנושא “מילים זה כל מה שיש לי: How to Read Superhero Comics and Why”

  1. טוב, איפה הביקורת כאן?
    זה נחשב ספר רציני בתחום, ואתה כמעט לא מספר עליו כלום חוץ מלרדת, בלי ממש הצדקה, על הבסיס התיאורטי שלו.
    חבל.

  2. 1. אני מסכים, ברטרוסקפקטיבה, שיש בביקורת קצת יותר מידי מקום להומור ו"ניתוח מסביב" (של תופעת הספרות האקדמאית) במקום התעסקות ישירה בספר. אבל…
    2. אני חושב שהבעתי את דעתי על הספר – היתרונות והחסרונות שלו – די בברור: הוא מציג שורה של ניתוחים מעניינים ליצירות ספיצפיות אבל לא מצליח להוציא מהם איזשהו "רעיון גדול" לגבי קומיקס גיבורי-על ככלל (זה, אחרי הכל, מה שהכותרת של הספר הבטיחה לנו). כמו כן ספר שעוסק ביצירה רוויזיוניסטית צריך להקדיש קצת יותר מקום לדיון במה שהיה לפני הרווזיוניזם כדי 'להכין את הבמה' – אבל קלוק קופץ למנה העיקרית לפני שהוא מגיש את הראשונה, וכתוצאה מכך הארוחה לא מספקת כפי שיכלה להיות.

  3. קצת באיחור, אבל…
    יש בי צד שמבין את מהות הביקורת שלך על המהות של הספר והמיקוד שלו.
    אולם, אני נוטה להסכים עם הגרעין של התגובה של פון מוץ.

    הביקורת שלך נכתבה עם טעות ביסודה – יש קהילה גדולה של מאות חוקרי קומיקס 'שם בחוץ', ולקהילה הזו יש מאות (אם לא אלפי) סטודנטים, לתארים ראשונים ומתקדמים. קומיקס הוא היום סוגת סיפורת מקובלת ללימוד בתארים לספרות אנגלית וצרפתית בצפון אמריקה ואירופה, והתופעה מתרחבת גם לשאר העולם דובר האנגלית, והספרדית (דר' אמריקה).
    יש מקום לספרים כאלו, שמניחים הכירות, לפחות בסיסית, עם קונספטים 'מסורתיים' של סופר-גיבורים, על מנת להבין את
    החשיבות של הרעיונות הפוסט-מודרניים בתחום.

    גם אזכור סארטר ומארקס בטקסט הזה לא מוסיפה נקודות לטעמי. סארטר, מארקס (וגם דרידה ואדורנו, או חומסקי) מדברים על היווצרות תודעה (אישית, חברתית, ציבורית וכד') ולא ממש קשורים לדיון הסמיוטי/הרמנוטי/אסתטי שקלוק מתייחס אליו כמסגרת רעיונית לניתוח היצירות. לא משנה… המסר שניסית להעביר ברור – זלזול בשימוש במסגרות ניתוח תיאורטיות ספרותיות לתהליך הרטורי של העברת נראטיב. חבל… דווקא יש שם משהו, גם אם אתה (ולמען האמת גם אני) סולדים מהאסכולה הפילוסופית שעליה הספר הזה מתבסס.

    וכאן אני מגיע לנקודת הסכמה עמך – יש יותר מגרעין של אמת בביקורת שלך על הפרקטיות של התיאוריה שהספר הזה מבוסס עליה.
    פילוסופיה צרפתית מאוחרת, כזו שמתבססת על הרעיונות של פוקו, לאקאן, דלוז, מץ ודומיהם (שבהעדר תרגום טוב לעברית נקרא לה post structuralist thinking), או על ממשיכי דרכם הרעיוניים – ז'יזאק, גרונשטיין, ורסאצ'י וקלוק (לאחרונה) היא חסרת תועלת ותוחלת למי שמחפש להבין איך לנבא במקום איך להסביר את העבר.

    קלוק לא תורם למי שמנסים להבין למה סיפורים הם מוצלחים, למה רכיבים רעיוניים מסוימים עובדים במסגרת עלילתית אחת ונכשלים באחרת, או כל דבר שכזה. מטרתו של קלוק היא לנתח את הסיפור ולחשוף את ה'רבדים הסמויים שלו' ואז נשאלת השאלה האלמותית במחקר במדעי החברה – אז מה!?

    כך שבשורה התחתונה, אני מסכים איתך שהספר מפספס משהו. אבל, אני חולק על דעתך שהוא מבזבז את זמן הקוראים לחלוטין. אני גם חולק על דעתך שחובבי קומיקס לא אקדמאים לא ימצאו בו דבר (אם הם יצליחו לצלוח את השפה הבלתי נגישה בעליל שבה הוא כתוב).

    לפני שבועיים וחצי נערך הקלגרי קומיקס אקספו – אירוע שגדל בהתמדה והופך לאחד מהגדולים בסצנה הצפון אמריקאית.
    השנה, הייתי אחראי על ניהול והפקת 'המסלול האקדמי' שלו, במהלכו דיברו כל יום בין שלושה לחמישה מרצים שונים מאוניב' האזור על הקשר שבין המחקר שלהם לבין תכני האקספו. היו מרצים ממחלקות למתמטיקה יישומית, גיאופיסיקה, לימודי דת וכמובן תקשורת ותרבות פופולארית. אחד המרצים הסתמך בדיוק על אותם ההוגים (דלוז, מץ וסאוסר) בשביל לדבר על האופן שבו דמות הג'וקר מתווכת (במשקל פעיל) ומתווכת (במשקל סביל) בין תפיסות ה'טוב' וה'רוע' המוסריים על ידי הציבור בעקבות אירועי הירי באורורה, קולורדו. ישבו בקהל חובבי קומיקס בני 70 עם ילדים בני 12. חוואים מגדלי בקר עם סטודנטים לאומנות ואתה יודע מה? כולם הבינו על מה הוא מדבר. כלומר, זה הכל עניין של איך אתה מציג את התיאוריה, לא מה היא אומרת או לא אומרת בהכרח.

    קצת ענווה תום.

  4. עמדתי לכתוב שנראה לי שאתה לא הבנת אותי אם חשבת שבביקורת טענתי ש-"הוא מבזבז את זמן הקוראים לחלוטין", אבל מאחר ויש רק שני מגיבים לכתבהושניהם אומרים שהם ראו בביקורת שלי רק תקיפה בלי שום צד חיובי אני צריך להניח שפשוט לא הסברתי את עצמי כמו שצריך (אלא אם יש קבוצה של קוראים שמוכנה לקפוץ ולהגיד שהם איתי?). אני לא חושב שזה ספר ספר רע, אני חושב שזה ספר שקצת קופץ לעצמו מעל הפופיק (במיוחד עם הכותרת – שמציבה אתגר שהספר לא מתקרב אליו אפילו) אבל שעדיין מספק התבוננות מעניינת ותובנות ראויות בכמה סדרות קומיקס שוות.
    תראה, אני בעצמי אחד מאותם תלמידי ספרות שהספר מיועד אליהם (למרות שקראתי אותו לפני האוניברסיטה), ובתור תלמיד לספרות למדתי לא לאהוב את סוגי הניתוחים הללו שמתחילים עם תיאוריה (בין אם היא מרקסיסטית, פרוידיאנית, פוסט קולניאליסטית) ומכילים אותה על כל יצירה שהם בוחנים – מבחינתי זה לחפש את המטבע מתחת לפנס1. הייתי שמח יותר עם קלוק היה נותן לעצמו לכתוב באופן חופשי יותר על היצירה מאשר שייגביל את עצמו (כמו שהרגשתי שהוא עושה) לתיאוריות מסויימות שמצרות את הכתיבה שלו2 (איך אומרים – כשל מה שיש לך הוא פטיש כל דבר נראה כמו מסמר. כשכל מה שיש לך זה את פרויד הכל נראה כמו בעיית אבא).

    תראה, זה אני – אני תעמיד העדפתי את סוג הניתוחים שנכתבים במחשבה על הקהל הרחב יותר ושמתפשטים מרוב הז'ארגון האקדמאי. אני מעדיף את המאמרים והמסות של ג'ונת'ן פרנזן, דיוויד פוסטר ואלאס ואומברטו אקו על עלו של לאקאן, דרידה וייקובסון3

    1 הייתי פעם בסידרת הרצאות קצרה על אוריינטליזם ואמנות וכל ההרצאות נשמעו זהות להחריד. בראשונה עוד היה לי עניין מסויים אבל ברביעית כבר נעצרתי מלנחור.
    2 כן – אני יודע שכולנו משפעים מהרעיונות הללו שאנחנו לומדים ושאין מלומד "טהור" (כזה שיכול להשתמש בכל המסגרות הניתוחיות בלי הטיה), אבל מי שמצהיר מראש שהוא מגביל עצמו לנקודת מבט אחת על העולם / יצירת אמנות נוטה לשעמם אותי.
    3 אני יודע שהם לא באמת דומים.

  5. אכן, נחרצות דבריך בטקסט המקורי משתמעת כביקורת קוטלת. דווקא לא הרחבת דיבור על הכותרת, ואם כן, היית צריך לקחת בחשבון ולהתייחס לכך שאת הכותרת 'המציאו' סביר להניח המוציא לאור והעורכים, ולא הכותב עצמו בהכרח. מטרתה העיקרית למשוך את העין ולזכות לתשומת לב תקשורתית. על פי רוב, תתווסף כותרת משנה ארוכה (אקדמית) ומפורטת אודות מה באמת יש בספר הזה – למשל Rethinking the superhero phenomenon in post-structuralist terms או משהו דומה. השמטת כותרת המשנה האינפורמטיבית חוטאת לספר – זה בטוח.

    מתיאור מה אתה אוהב ומה לא, ומה מעניין אותך ומה לא, נשמע שאתה בתואר הלא נכון…
    נראה לי שתקשורת או לימודי תרבות היו מעניינים אותך יותר מספרות. אבל אני אשאיר לך ולזמן להחליט….

  6. אני מסיים את התואר השני עכשיו אז קצת מאוחר לשנות. אני לומד ספרות כי אני אוהב ספרות, אני פשוט לא אוהב את הדרך בה חלק נרחב (אם כי לא כל) מהתרבות האקדמאית בימינו מתייחסת ליצירות אמנות (בצורה שדווקא מזכירה יותר חקר תרבות מחקר ספרות).
    הסתכלתי מחדש על הביקורת והקדשתי פיסקה שלמה להתייחסות ל"בעיית" הכותרת – ככה שאי אפשר כתוב שהתעלמתי ממנה בביקורת הראשונית. כן, אני מודע לכך שההחלטה הסופית היא בידי ההוצאה אבל זה לא אמור לעניין אותי, הקורא, מי 'שיקר' לי – רכשתי ספר ביקורת שהצעיר שהוא מדבר על דבר אחד כדי לגלות שהוא מדבר על משהו קטן בהרבה. אם היית רוכש ספר בשם "איך לראות קולנוע" שהיית מגלה שהוא מדבר רק על יצירות אמריקאיות מסוף המאה ה-20 לא היית סלחן כל כך אני מניח?

    אגב קלוק – באחד המאמרים שהוא כתב לאוסף על Watchmen הוא ציין שהוא כבר לא כל כך אוהב את כל היצירות המתחכמות-חכמות-מודעות-לעצמן-מפרקות-ז'נארים שהוא כתב עליהם בתחילת שנות ה-2000. הוא מסיים בכך שבימינו הוא יעדיף לראות את משפחת סופר על שוב מלתת עוד קריאה בווטצ'מן ודומיו.

סגור לתגובות.