Young Avengers של קירון גילן

כותבת: מעיין פריאל

לווליום השני של יאנג אוונג'רס הגעתי עם ציפיות בשמיים. כן, נכון, בדרך כלל כשמגיעים עם ציפיות לכל דבר שלא יהיה הן לא מתממשות, אבל איך יכולתי שלא? היאנג אוונג'רס הם הקבוצה האהובה עליי בעולם הקומיקס (בעצם, הקבוצה שהכניסה אותי לזה). היא אחת הקבוצות הכי מגוונות מבחינת ייצוג מגדרי, גזעי ומיני שקיימת כיום בעולם הקומיקס. מתוך הקבוצה המקורית, רק דמות אחת הייתה גבר לבן הטרסוקסואל. על איזו עוד סדרה כיום אפשר להגיד דבר כזה?

קיארון גילן הוכיח את עצמו בריצה שלו על Journey into Mystery, שם התאהבתי בכתיבתו. אומנם את האומנות של מקלבי לא הכרתי אז, אבל אחד הכותבים האהובים עליי כותב את הקבוצה האהובה עליי? COUNT ME IN. כן, אומנם התאכזבתי כשנודע שלא אלי בראדלי, פאטריוט, ולא טומי שפרד, ספיד, יהיו חלק מהקבוצה, אבל נראה שהתוספות, מיס אמריקה, קיד לוקי ומארבל בוי, אכן יפצו על כך. ולא, לא השתייכתי לקבוצת ה"מעריצים" (ואני משתמשת במושג הזה בהגדרה הכי… דלילה שלו) שטענו שבילי נראה "הומו" מדי תחת ידו של מקלבי, ושאת האומנות של צ'אנג אף אחד לא יכול להחליף. התחלתי לקרוא בלב שמח שהקבוצה שאני כה אוהבת מקבלת את ההערכה שהיא ראויה לו, עם אחד הכותבים הטובים לדעתי של מארבל, ואחת הדמויות שכרגע זוכות לפופולריות רבה בזכות הפרצוף המהמם של טום הידלסטון (שבעצמו קרא את Journey into Mystery!).

מהריצה אני יוצאת עם לב קצת יותר כבד, וציפיות מאוכזבות. בעוד שהובטחה לנו ריצה ארוכה יותר מהסדרות הקצרות אותן קיבלנו עד כה, עם אירועים שאכן נרמז עליהם לכל אורך הריצה (מה הקטע עם קייט ואמא שלה, FOR THE LOVE OF GOD), ההבטחה הזו נופצה לחלוטין עם הודעתם של מקלבי וגילן על כך שהם מרגישים שאמרו את כל מה שצריך להאמר, ושהם פונים לעבוד על פרוייקטים אחרים שלהם (ביניהם עוד ווליום לפונוגרם, וסדרה חדשה). ועל זה אני קוראת בולשיט.

את הריצה התחלנו עם קו עלילה בו בילי (שכנראה מעולם לא הפנים את הכללים הכי בסיסיים של קסם – אל תחזיר אנשים לחיים), שמנסה לעזור לחבר שלו טדי, מחליט להקים את אמא שלו לחיים, או ליתר דיוק, לשלוף אותה מעולם אלטרנטיבי אחר בו היא מעולם לא נהרגה. "אוו, איזה חבר מתחשב!" היינו אומרים, אלא שבמקום אמא דואגת ואוהבת, הוא שלף מעין טפיל חוץ-יקומי, שמסוגל להשתלט על מוחות הורים ולהפנות אותם נגד ילדיהם. על מנת לעזור לקייט, טדי, ובילי, מגיעים מיס אמריקה, לוקי, ומארבל בוי, שלוקחים אותם לRoad trip אינטרגלקטי במטרה להרחיק אותם מהוריהם.

אם בהתחלה חשבתי שנקבל קצת פוקוס עלילתי על קצת מכל דמות, עם אינטרקציות בין-קבוצתיות מעניינות, במיוחד עם התוספות החדשות – את זה לא קיבלתי. מה שקיבלנו במקום היה סיפור אופרת סבון מרגש בין טדי לבילי, שכמובן מתופעל מאחורי הקלעים על ידי לוקי. את קייט היה אפשר להחליף בקרטון ולא היו מרגישים בהבדל, מיס אמריקה תפקדה כkick ass הקבוצתית ותו לא, ואני עדיין לא בטוחה מה מארבל בוי בכלל עשה שם. בעוד שכן, זה היה נחמד לראות את טדי מקבל פיתוח עלילתי מעבר למה שקיבל בחוברות הקודמות (ששווה בדיוק לאפס עגול), המסקנה שהגיע אליה הייתה מאכזבת – העולם שלו נשאר סובב סביב בילי, כמו של בילי כלפיו, במערכת יחסים שאני עדיין לא בטוחה הכי בריאה כרגע לשניהם.

והנה, לפני שבאמת פתרנו את קו העלילה הזה, צץ אחד חדש. בתחילת הארק השני אנו מתוודעים אל טומי, שנע בין עבודה לעבודה בלי באמת למצוא את עצמו. יום אחד הוא נתקל בדיוויד אלן, מוטנט עם הכינוי פרודיג'י, ומפתחת מערכת יחסים שלא הייתה מביישת אף קומדיה רומנטית. אך בטוויסט עלילתי ביזארי, טומי נחטף על ידי דמות שנראת באופן סופר מחשיד כמו פטריוט, חבר לשעבר ביאנג אוונג'רס. פרודיג'י פונה ליאנג אוונג'רס בבקשה לעזרה, והופ! שוב יוצאים למסע, הפעם בין עולמות מקבילים.

גם לסאגה הזו מוכנסים מספר טוויסטים קטנים יותר: דיוויד פתאום מנשק את טדי, מארבל בוי בעצם רוצה את האקסית שלו, בילי הוא איזשהו משיח קוסמי וכו' וכו' וכו'. היה מגניב לראות את כל היקומים האלטרנטיביים הללו, במיוחד אם גם היו נותנים לנו זמן לראות אותם, במקום לקפוץ כל שתי שניות מיקום ליקום, ומטוויסט לטוויסט.

גם הסוף של הסדרה, האוגדן השלישי והאחרון, לא מספק בעליל – כל הבעיות והדרמות שהתוודענו אליהם במהלך הריצה הקצרה של הסדרה נפתרים בחוברת וחצי, שהרגשתי שאני צריכה סיגריה אחריה. הפתרון של גילן להכל יכול להסתכם למשפט "וואלה, אין לי מושג, קסם!", ואף אחד לא ירגיש בהבדל. זה היה סוף מאכזב לסדרה מאכזבת, שחבל, כי היו יכולים להיות לה כל המרכיבים להצלחה אם גילן לא היה מרגיש שהוא "מבזבז" זמן על משהו שהוא כביכול כבר אמר בכל הבלאגן הזה.

סיפור הרקע של אמריקה ????????????? סיפור הרקע של קייט ???????????? למה בילי הוא הישו החדש ????????? ושאני לא אתחיל בכלל עם כל הקטע של פטריוט ופרודיג'י, כי כבר קיבלתי מיגרנה אחת מהסיפור הזה. כל הרמיזות הללו שלא התממשו, וכנראה גם לא יתממשו – זה נראה לי הפספוס האמיתי מאחורי ווליום 2 של יאנג אוונג'רס. גילן התיימר לכתוב סדרה על התבגרות, על מה זה להיות בן נוער, מה זה להיות ילד של מישהו או חבר של מישהו או סטוץ' של מישהו, אבל יצא לו מעין בלנדר של המון רעיונות טובים, ולא מספיק תוכן. ובכלל, כשאתה כותב חוברת על קבוצה, אל תכתוב לי ספר על דמות – קיד לוקי קיבל את הבמה שלו בJourney into Mystery, וזה לא ברור למה גילן הרגיש שהוא צריך להקדיש לו עוד ריצה שלמה.

אני לא אגיד שלא היו רגעים טובים: הקריצות הרבות של גילן לעולם הפאנדום היו ממש כייפיות (אם כי קצת התחיל להמאס באיזשהו שלב), וכן אהבתי את איך שהוא הציג את מערכת היחסים של בילי וטדי (לא מושלמת, אפילו לא מאוד פונקציונלית, אבל אמיתית), אבל זה בדיוק הקטע – היו רגעים, ולא חוברות, וזה בעייתי בריצה כל כך קצרה. אם זו הייתה ריצה של, נגיד, 30 חוברות, ופה ושם היו חוברות לא מוצלחות – מילא. אבל כשכל חוברת וחוברת משאירה אותי עם טעם של "לא מספיק, אבל יותר מדי" בפה… זה מבאס. 

מצד שני, זה די קאנוני עכשיו שכל הקבוצה חוץ מנו וואר אינם סטרייטים, אז מה בכלל אכפת לי. הללויה.

Comments

comments

מעיין הלן פריאל
סטודנטית, גיקית, חלק מה-Robin Defense Squad, חובבת קומיקסים, אנימה, ספרים ומשברים קיומיים.