מילים זה כל מה שיש לי – Rocket Racoon & Groot: Steal this Galaxy

כתיבה: דן אבנט, מחיר: 25$ (מהדורת כריכה קשה)

steal this galaxy

שלום וברוכים החוזרים למדור "מילים זה כל מה שיש לי" , המדור שבו- סליחה, ואו, הצטבר פה קצת אבק. מתי בפעם האחרונה כתבתי פה משהו… 2013?! ואו. אני לא מאמין שזה עדיין קיים. תנו לי שניה לנקות פה ואחזור אליכם.

תודה. בכל אופן – "מילים זה כל מה שיש לי" היה המדור הראשון שכתבתי בשביל עלילון בימים שעוד הייתי מוגדר כ"כותב אורח" ולא כ"דיקטטור לכל החיים". המטרה של המדור הייתה לעסוק בספרים (כאלו בלי ציורים) שקשורים לעלום הקומיקס – ספרים על יוצרי קומיקס, ספרים על יצירות קומיקס, ספרים מצד יוצרי קומיקס. כמו שאפשר לנחש זה היה מדור מאוד פופלארי [מבטל מצב ציניות].

הנושא שלנו היום הוא ספר שמרוול קומיקס הוציאו כהכנה לסרט שומרי הגלקסיה כשהם הבינו שיש להם מעט ממאוד מוצרים נלווים לדחוף לאנשים שיוצאים מהאולם, שיכורים משמשחה ושואגים I Am Grrot / Groot I Am. אז הם פנו למכונת הכתיבה האנושית הידועהנ בשם דן אבנט (בזמן שעבדתם על כתב העט הראשון שלכם אבנט כתב 14 סדרות קומיקס, שישה רומנים לעולם של Warhammer ושני ספרים עצמאיים) ונתנו לו לכתוב משהו בנושא. התוצאה היא טובה באופן מפתיע ולא פמתיע בו זמנית. מפתיע – כי מי בכלל מציב אפילו את הציפיות המינימאליות לספר שמבוסס על סרט שמבוסס על קומיקס, לא מפתיע – כי דן אבנט יודע מה הוא עושה.

מילים מילים, מילים מילים, הוא בדה ממוחו הקודח...
מילים מילים, מילים מילים, הוא בדה ממוחו הקודח…

הסיפור מתרחש ביקום של מרוול, עם גזעים ודמויות שהוזכרו הקומיקס אבל לא ביקום הסינמטי והעלילה המרכזית מתארת את ההסתבכות של צמד שכירי חרב-הלייזר (זה כמו שכירי חרב, רק בחלל) בקונספירציה שמערבת כמה אימפריות חליליות ותאגיד מסחרי בין גלקטי בלי טיפת מוסר בניסיון לשלוט ביקום כולו. נסיון שמערב רובוט-מקליט (דמויות מהקומיקס שהופיעו עוד בשנות השישים – רובוטים שנוצרו כדי לשוטט ביקום ולאסוף כל פריט מידע אפשרי. נייטלרים להגעיל, כמו שוויץ בלי השוקולד והזהב הנאצי) מסכן שמוצא עצמו כמספר של העלילה. כל העסק מוצג כדיווח שלו לקורא החייזרי בר המזל מה שמאפשר לאבנט להציג שורות כמו:

"רקון מדבר ועץ נייד נכנסים לבר — רגע, מעגלי השפה שלי מודיעים לי שבשפות של יותר ממאה חמישים ושש אלף ציווילזציות המשפט הזה נשמע כמו התחלה של בדיחה. מסוג הבדיחות שכוללות משפטים כמו "למה נפלו פניך?" או "אני חושש שלא" או "אאוץ', זה היה מות ברזל." אנא הבן, קורא יקר, מה שאני עומד לחלוק עמך אינו בדיחה".

למקרה שלא הבנתם – זה רומן קומי. משהו שנא בין טרי פראצ'ט המוקדם לדאגלאס אדאמס. זו בחירה טובה בהתחשב בדמויות ובמדיום, אבנט מריץ את את שלוש הדמויות הראשיות שלו בדרך חטחטים שגדלה בטור גיאומטרי – יותר ויותר גורמים מביעים עניין ברובוט ורוקט וגרוט, בלי טיפת רצון טוב, מוצאים עצמם בורחים מחצי גלקסיה בערך. התוצאה היא סיפור שהוא מרדף אחד ארוך בין חבורה של כוחות מנוגדים לנרדפים שאין להם ממש מושג מה רוצים מהם.

אבנט מצליך לשלב בקליליות מרשימה בין הרגעים הקומים לקטעי המרדף היותר רציניים בלי ליפול אף פעם למלכודת של מלודרמה מיותרת או להפוך את העסק לסלאפסטיק חסר תוצאות (אם כי יש כמה קטעי סלפסטיק, זה די מרשים לראות את ז'אנר ההומור הזה מבוצע כראוי בספרות). יש הרבה בדיחות בספר כולל בדיחה חוזרת משעשעת לגבי הטימוטי, המשקה החזק בעולם, שמזכירה במקצת את הגארגל בלאסטר המפורסם ממדריך הטרמפיסט לגלקסיה בלי להראות כמו גניבה חסרת בושה:

"רוקט נעץ מבטו בטימוטי, עיניו הצטמצמו. אין אדם ממהר אל הטימוטי. אין אדם שותה את התרכובת בשלוק חסר זהירות. כדי לשתות את הטימוטי דרושה מידה של הכנה נפשית. מידה של הכנה נפשית, נשימה עמוקה והתכוננות ארוכה. כמו לפני קפיצה על נקיק, תאקל אווירי או מלחמה בין גלקטית."

סגנון פרוזאי שכזה, שבו המספר מודע לקוראים שלו ומדבר אליהם לעיתים קרובות "מעל" לטקסט יכול להיות מעצבן מאוד (כמו The Humans של מאט הייג, אחד הדברים הכי מעצבנים ומתישים שאי פעם קראתי), אבל אבנט מצליח להתגבר על הבעיה. הרבה מזה בזכות הבחירה במספר בעל קול נייטרלי שלא מנסה להרשים את הקורא עם השנינות שלו. הוא באמת "מדבר" כמו מישהו שמנסה להעביר מידע אובייקטיבי באופן הכי פשוט שאפשר ונתקל באירועים שקשה לו באמת להבין.

מדריך הטרמפיסט לשומרי הגלקסיה
מדריך הטרמפיסט לשומרי הגלקסיה

מבחינת הדמויות: אבנט אחראי לגרסאות המודרניות של רוקט וגרוט (הדמויות נוצרו עשורים לפני, אבל ההרצה שלו על שומרי הגלקסיה נתנה להם אישיות מחודשת ששונה כמעט לחלוטין מהמקור. חלק ניכר מהקרדיט על הפופלאריות שלהן מגיע לו) ולכן אין זה פלא שהוא כותב אותן היטב: קוט הוא לא חסר מוסר, הוא פשוט מחזיק קצת פחות ממנו מהגיבור הממוצע וגרוט משמש כמין גרסה ענקית וקטלנית של ג'ימי קריקט – הוא המצפון של הצוות. ובניגוד לג'ימני קריקט – קשה מאוד למחוץ אותו ואף אחד לא יכול לטעון שהוא מעצבן.

אז זה מרגש, זה כיף וזה די מצחיק. אבל שלא יהיו טעיות – הספר רחוק מלהיות מושלם: כל הכיף בא על חשבון מידת העומק, יש נסיון לסאטירה על מדיניות תאגידית ועל חוסר האכפתיות של מנהלים כלפי העובדים שלהם והתוצאות של הרדיפה אחרי הרווח, אבל אלו ירידות שכבר שמענו בעבר. המבנה של מרדף-שגורר-ועוד-ועוד-משתתפים מתחיל לעייף בשלב מסויים – ומוביל לאין ספור מקרים של דאוס-אקס-מאכינה שבהם הדמויות משתחררות מסכנה ע"י ההופעה של סכנה חדשה (זה נעשה עם מידה מרשימה של מודעות עצמית, אבל זה לא משנה את העובדה שזה נהיה מעצבן). הסיום של הספר מוגזם לחלוטין והסטיה לכיוון רציני מידי מגיעה ברגע ממש לא נכון.

אך למרות הפגמים הללו עדיין מדובר בספר מהנה. הרבה יותר טוב ממה שאפשר היה לצפות. אבנט מנצח. הוא, ורק הוא, היה גרוט.

ציון – 8

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.