מילים מילים מילים – Deadpool: Paws

 

Deadpool: Paws הוא "חוויות אודיו" שמבוססת על ספר שמבוסס על קומיקס שמגיע כדי לקדם סרט. אני מניח שהצעד הבא הוא בלט ו/או תיאטרון קבוקי.

 

yznmmomfdj7zockq10jf

Graphic Audio היא חברה שמשחררת תסכיתים – ספרי אודיו שמגיעים עם צוות מדובבים גדול (במקום קורא יחיד כנהוג) ואמני אפקטים להוסיף לחוויה. בין היצירות שלהם נכללים בעיקור עיבודים לסדרות  אקשן (Marc Bolan), פנטזיה (Warbreaker) ומד"ב (Outlander). וקומיקס – המון קומיקס. בין עם מדובר בעיבודים לסיפורים מוכרים ((Final Crisis, Ms. Marvel: No Normal או בסיפורים שנכתבו במיוחד לחברה (Avengers: Everybody Wants to Rule the World). מסיבות שלא ממש מובנות לי, אבל כנראה קשורות לצריכה מוגזמת של אלכוהול, "קראתי" (שמעתי) יותר מחצי תריסר מהכותרים שלהם, אפילו שעד היום לא קראתי את מלחמה בשלום או סיימתי את יוליסס. סטנדרטים זה חשוב.

 

מהניסיון התוצאות נאות בין המביך (Secret Wars שמנסה לתרגם את הפרוזה המיושנת והבעיות של ג'ים שוטר עם נשים לנראטיב הגיוני ונכשל עמוקות ו- Final Crisis שצריך לעצור כל שתי דקות להסביר למאזין על כל אחת מחצי טריליון הדמויות המשניות שמוריסון מכניס לספר) לבינוני (Avengers: Everybody Wants to Rule the World – שנכתב ע"י דן אבנט, מקצוען מוחלט בערך בכל ז'אנר ומדיה, ועובד בתור יצירה עצמאית ופיסת קידום ל- Age of Ultron). ועכשיו הבחורים הטובים ב- Graphic audio הניחו את טלפיהם על ספר (עם מילים וכול) שנכתב ע"י סופר הנעורים  סטפן פטרושה (הוא כתב ספרים של ננסי דרו, אז אנחנו יודעים שהוא טוב).

 

אני מניח שמבקר טוב היה קורא את הספר ומשווה את שתי הגרסאות. אבל אני לא מבקר טוב, אני מבקר עצלן שמוכן לכתוב רק על הדברים שהוא יכול "לקרוא" בזמן שהוא עושה קניות ו/או מנקה את הבית. העלילה של הסיפור, אגב, עוסקת בדדפול (הגיוני) שנשלח ע"י המנהלים ב- SHEILD ללכוד כלבלבים חמודים במיוחד (?) שעשויים להפוך בכל רגע למפלצות ענקיות (!) בעלות חיבה לבשר אדם (?!). טוב, זו אכן עלילה דדפולית להדהים – בהחלט קל לי לדמיין את זה כמשהו שדוגאן היה עושה בארבע גליונות של פילר.

jbmqjhnx2d3gbnwrvwmx

הבעיה הגדולה עם דדפול, כדמות, היא הפה שלו – דדפול אף פעם לא סותם ת'פה. בקומיקסים (והופעות במשחקי מחשב וסדרות טלוויזיה וכדומה) זה עובד בסדר, רוב הזמן, כי יש מרחק מסוים שנוצר בעזרת הויזואלים שמונע ממנו להטביע את הקורא בבדיחות גרועות. המרחק הזה לא קיים בספרים, בטח שלא בספרים בהם דדפול משמש כדמות הראשית ונקודת המבט העיקרית של הקורא (יש מספר-יודע-כל אבל הוא שם בעיקר בשביל מעברי סצנות ותיאורי דמויות חדשות) על העלילה. השחקן הראשי צריך להיות מישהו שמסוגל להעביר את שטף הדיבור הזה בלי להפוך לבלתי נסבל.

מייקל קייסי מגלם את דדפול והוא להצליח ולא לעצבן את הקורא, אבל לא שום דבר מעבר לכך – הקול שלו פחות גרוני מעיבודים אחרים לדמות ויש טון יותר "נחמד" לדדפול מהסמי-פסיכוזה הרגילה (דדפול הרבה פחות רצחני מבדרך כלל – אני מניח שככה זה כשהאויבים שלך הם לא נבלי על ורוצחים להשכיר אלא יצורים קטנים ופרוותיים עם אף קר). "שום דבר מעבר לכך" הוא כנראה התיאור הכי הולם של רוב השחקנים, אף אחד לא משפיל את עצמו אבל אין שחקן יחיד שנותן איזו הופעה מדהימה שלא תשכח חמש דקות אחרי שכל העסק יגמר.

 

באופן מפתיע דדפול מתרגם די טוב למדיה הכתובה / ויזואלית – העובדה שהוא דמות שמודעת לבדיוניות של עצמה מאפשרת לפרושטה לשחק עם הדרך בה העלילה והדמויות מתקדמות .סצנות אקשן מסוימות נעצרות רק כדי שדדפול יוכל להסביר איך בדיוק הן היו נראות בתור קומיקס (ולהזכיר לכם שהוא מופיע בסדרה חודשית שאתם עשויים להנות ממנה). הטון הקומי של הספר מזכיר במקצת את הפנטזיות הקומיות של יאצי קרשאו (Mogworld, Jam) או טום הולט, זו כנראה הגישה הנכונה לבחור בה לסיפור שכזה – העלילה היא בעיקר תירוץ לסצנות של סלפסטיק קומי ויש פחות "עומק רגשי" ויותר "רוחב הומוריסטי". כבונוס ההתייחסויות הבלתי פוסקות לתרבות פופ שמאפיינות את הדמות מכילות קצת יותר טווח מאלו שאתה מקבל בסיפור הקומיקס הממוצע – מסתבר שדדפול הוא חובב של ספרות קלאסית ופילוסופיה מידי פעם.

 

עוד הפתעה היא עד כמה הסיפור קשור להמשכיות של מרוול – מילא ההופעה של אל העיוורת (היא תהיה בסרט ולכן די צפוי שהיא תופיע כאן), אבל גם סוכני מ.ג.ן פטרסון ואדיסט (מההרצה של גארי דוגאן) מקבלים תפקיד משמעותי בעלילה והם עובדים טוב בלקרקע את הדמות ולהפוך אותה לאנושית יותר. ההופעות האורח של גיבורי העל גדולים יותר, כמו ספיידרמן שקופץ לסצנה מיותרת, לעומת זאת די חסרות פואנטה – הם שם כדי להזכיר לכם שהסיפור מתרחש ביקום של מרוול וזה משהו שדדפול עושה בכל מקרה בכל משפט שלישי.

 

הבעיה הגדולה (אם כי לא היחידה) היא שהמבנה של הסיפור הוא רפטיטיבי להדהים – דדפול מחפש כלבלב, הכלבלב הופך למפלצת, דדפול הורג את המפלצת. חזור שנית. השליש האחרון של הסיפור שובר את השגרה הזו לטובת משהו אחר אבל גם קליימקס האקשן שלו נמשך הרבה יותר מידי. מבנה שכזה יכול לעבוד בקומיקס (דוגאן עצמו עשה משהו דומה בקשת הסיפור הראשונה שלו שבו באטמן יוצא להשמיד שורה מקגאפינים בדמות אנוש) בגלל הטבע הסדרתי של המדיום – חזרה על אותו סיפור בווריאציות שונות עם הפסקה של חודש באמצע יותר קלה לבליעה ממנה מרוכזת של אותו הדבר.

 

בעיה נוספת היא העדר הפתאוס. הריצות הטובות ביותר על דדפול (ג'ו קלי, גייל סיימון) באו מכותבים שצליחו להשתמש בהומור המוגזם של הדמות כדי לחשוף מידה של עומק – כמו כל ליצן טוב דדפול צוחק כדי שלא יראו אותו בוכה. יש נסיון לעשות משהו דומה לקראת סוף הסיפור פה (הוא רוצה להיות גיבור לא סתם שכיר חרב) אבל הוא מוצג בין כל כך הרבה רגעים של "לא, אני בעצם סתם מתבדח" שאי אפשר לזהות בו אפילו מידה של רגש אמיתי. משיהו אמר לכותב "פה תכניס רגע של קליימקס רגשי" והוא אכן עשה זאת, במקצועיות ובלי טיפת נפש.

 

Deadpool: Paws יקרוץ כנראה, לאנשים שמחבבים את הגרסה המודרנית, פוסט- דניאל ויי, של הדמות שבה ההומור סטייל פאמילי-גאיי השתלט (לטוב ולרע) על כל חלקה בכותר שלו. חובבי הריצה של ג'ו קלי כנראה ירטנו בעצבים ואנשים שזו החשיפה הראשונה שלהם לדמות…. טוב, יכול להיות גרוע יותר.

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.