באטמנאייק – Beware The Gray Ghost

Beware the Gray Ghost-Title Card

כתיבה: דניס פלהרטי וטום רוגר

במאי: בויד קירקלנד

לפני שנגיע לפרק פרופר אני רוצה להמליץ על הספר How to Read Superhero Comics and Why של ג'ף קלוק. לא ספר מושלם אבל מכיל כמה תובנות מעניינות בנוגע ליצירות קומיקס שונות, כולל ניתוח מרתק של הפרק הזה (שבשמחה הייתי גונב אבל העותק שלי נעלם).

"הרוח האפורה" הרוויח בצדק את המוניטין של אחד הפרקים הטובים בסדרה בזכות היכולת לשלב בין הרפתקאת אקשן לילדים, דרמה טרגית על אובדן ואמנות למבוגרים ודיקוסנטרקציה של הדמות של באטמן לחנונים של קומיקס. זו יצירה מופלאה שמגיע לה כל סופרלטיב שהיא קיבלה כולל כמה שעדיין אין להם מילים בשפה העברית, כמו "גרושנאק" או "פרפלובולץ" (אלו מחמאות, אני נשבע!).

ברוס ויין – לפני המרירות, אחרי הפאנובייזם

הפרק עוסק בסיימון טרנט (אדם ווסט) שחקן מפורסם לשעבר שעשה את שמו בסדרת הרתפקאות פטלפית / קאמפית בכיכובה של הדמות הטיטולארית, סדרה שהייתה פופלארית מאוד בקרב ילדים כולל אחד, ברוס ויין. אבל זה היה לפני שנים וכיום טרנט הוא שחקן נשכח שלא מעניין אף אחד וצריך למכור את מעט המזכרות שעוד נותרו לו מהקריירה לאספן צעצועים מקומי כדי לשלם את שכר הדירה.

גות'האם נמצאת תחת קמפיין טרור של מפציץ משוגע בשם המקורי- המפציץ המשוגע (זה לא נבל שיכנס לספרי ההיסטוריה) ולוקח לברוס ויין מעט זמן להזכר שבסדרה שהעריץ בילדותו היה נבל בעל שם ושיטת פעולה דומה שגם דרש כופר בשביל להפסיק לפוצץ דברים (למה להפסיק? אולפני ספקטרום מאיירים פיצוצים כל כך יפה). הבעיה היחידה היא שברוס הצעיר נרדם לפני שהפרק הספיק לחשוף איך המפציץ המטורף מחדיר את הפצצות שלו לכל מיני מקומות. הסדרה לא ניתנת להשגה (האולפן המפיק נשרף עם כל הנגטיבים) והיחיד שאולי מחזיק בעותקים הוא סיימון טרנט בעצמו.

 

באטמן, בגישה ששונה לחלוטין מההרגל שלו לפרוץ לבתים של אנשים כשהם ישנים, מארגן מפגש עם השחקן המיואש במטרה להשיג עותק ולהביא מידה של ההערצה כלפי מה שהדמות שלו סימלה. אבל טרנט לא רוצה לשמוע ולא רוצה להזכר – הוא מסכים למסור את הקלטות רק בתמורה לכך שבאטמן יפסיק להטריד אותו וישכח מהדמות. ציפיה מחודשת בפרק (עם פופקורן חם) חושפת את האמת הנוראית / מטופשת – הנבל השתמש במכוניות צעצוע בשלט רחוק כדי להכניס את חומרי הנפץ לבניינים (זה כל כך נדיר לראות את באטמן מחייך חיוך כן – זה רגע כמעט שובר לב לראות את ברוס ויין מתחבר לרגע לילד הפנימי שלו לפני שהאישיות המבוגרת משתלטת ומבינה כמה כל העסק מטופש).

bat-flamethrower

באטמן מודיע למשטרה בזמן להקיף את הספריה העירונית ולהתכונן למתקפה הבאה – הם קולטים ומצליחים לחסל חלק מהמכוניות אבל כמות קטנה מצליחה לחמוק דרך המחסום ולהגיע כמעט לדלתות… עד שבאטמן פורץ דרך הבניין עם להביור (סליחה, באט-להביור) ומשמיד גם אותן. אני אוהב את הבאט-להביור, כולנו צריכים יותר באט-להביור בחיים שלנו. נשארה עוד מכונית אחת שמובילה את באטמן לסמטה אפלה ובנקודה שבה הקהל צועק על באטמן "זה מארב יא אדיוט" הוא מבין שהוא מוקף בעוד חומרי נפץ כשמישהו משלשל לו חבל מגג קרוב ומציל אותו ברגע האחרון. זה טרנט, בתחפושת. אחרי כמה רגעי פאנבוי מוחלט מצד באטמן (יש לו סט שלם של מזכרות הרוח האפורה במערה כולל קוספליי למקרה חירום) השניים מבינים שישנו רק חשוד אפשרי אחד….

ניסיתי להזמין את הפלאשי של הרוח האפורה אבל זו מהדורה מוגבלת



… פחות היותר הדמות היחידה בפרק שראינו מלבד הצוות הרגיל, אספן הצעצועים – שחושף שכל העסק הוא מזימה לממן את אוסף הצעצועים היקר להחריד שלו. זה קצת מטופש – הוא השמיד חלק ניכר מהאוסף בנסיון להשיג כסף לתחזק אותו (אבל אף אחד לא האשים אספנים נוסטלגיים בהיגיון מיותר). בכל אופן, באטמן וטרנט משתפים פעולה ועוצרים את הנבל. החדשות מובילות לפופלאריות מחודשת בשביל טרנט והרוח האפורה והסדרה חוזרת להפצה ציבורית בקלטות וידאו (הו, כמה שאני מרגיש זקן עכשיו). אה, וברוס ויין בהחלט חשף לשחקן הזקן הזה שהוא בעצם באטמן באירוע החתמות. כי זהות סודית באמת זה ללוזרים.

הרוח האפורה הוא מסוג הפרקים שמזמינים ניתוח מעצם העיסוק האובססיבי שלו בטבע של מורשת בדיונית, אובססיביות לעבר והתתיחסויות הבלתי פוסקות שלו להיסטוריה (האמיתית והבדיונית) של באטמן. אבל בעוד במקרים אחרים הדבר עשוי להרגיש כמו המקבילה הטלוויזיונית לאוננות, או כבדיחה פנימית שעושים היוצרים על החשבון הקהל (אני מסתכל עליך קווין סמת') פה זה עובד כי ליוצרים יש חיבה אמיתית לחומר בו הם עוסקים.

כשרק התחלתי את סדרת הכתבות הזו כתבתי שאחת הסיבות שבאטמן: הסדרה המצויירת עובדת היא בגלל הדרך בה היא מסנתזת את כל הגרסאות הקודמות של הדמות לעולם קוהרנטי – זה כולל את סיפורי הקומיקס הקלאסיים, הסרטים, הקומיקסים היותר מודרניים… וגם את באטמן הקאמפית והמטופשת (בכוונת תחילה) של אדם ווסט.

בימינו ישנו קונצנזוס די חיובי בקרב המבקרים לגבי הסדרה משנות השישים, אבל אחת הסיבות לקונצנזוס הזה הוא שמבקרי וחובבי קומיקס לא סובלים מאותה מידה של חוסר הערכה עצמית שהייתה בעבר. חובבי המדיום כבר לא מרגישים צורך להוכיח שקומיקס זה "בוגר" ו"אפל" – כבר עבר את מאוס ואת פרספוליס ואת ג'ימי קוריגן. רומנים גרפיים ניצבים בספריות וזוכים לביקורות במגזיני איכות נחשבים. אבל בשנות התשעים עוד הייתה הרבה מרירות באוויר ורצון עמוק להעלים את החלקים בעבר של הדמות שהיו כיפיים וצבעוניים וקומיים – "איך הם יקחו אותנו ברצינות" תהו החובבים "אם הם ידעו שבאטמן זה לא רק Arkham Asylum ו- The killing Joke אלא גם ריקוד באטסואי וסיזר רומרו?" היה רצון להרוג את העבר כדי להציל את ההווה.

ובנקודה הזו ובתקופה הזו הגיעו היוצרים של הגרסה הפופלארית של באטמן, זו שפונה לדור החדש של המעריצים, ומצהירים בקול רם – "גם הדבר הזה קיים, גם זה חלק מההיסטוריה שלנו, חלק חשוב שאנחנו לא רוצים לשכוח."

אדם ווסט הוא באטמן. לא רק כי הוא הביא את הדמות לרמות של פופלאריות שלא נראו שוב במשך 20 שנה (עד הופעת הסרט של טים ברטון) אלא גם בגלל הדרך שבא הגרסה שלו של הדמות השפיעה על כל מה שהופיע אחריו. כשפרנק מילר הציג  לעולם את הגרסה האפלה והברוטאלית שלו של האביר האפל זו הייתה, במידה כלשהי, תגובה נגדית לתדמית הציבורית שווסט גילם (קצת כמו שאי אפשר לקבל את השטן בלי אלוהים – כן, השוותי הרגע את אדם ווסט לאלוהים) – בגלל שאנשים כל כך שנאו את גרסת הפופ הם היו מוכנים לגרסת ההבי מטאל.

ושוב – כל זה נעשה בלי טיפת התחסדות או דרמטיות מיותרת, בלי נאומים ארוכים שעוצרים את הפרק. היוצרים של הסדרה הגישו לנו מסה שלמה על היסטוריה של הדמות שלהם ועל הבנת העבר ועשו זאת במסגרת 20 דקות בהן באטמן נלחם במכוניות צעצוע מתפוצצות. ואם זו לא אהבה, אני לא יודע מה כן.

ציון – 10 / 10

 

* הרוח האפורה מזכירה בעיצוב את גיבורי הפאלפ של שנות השלושים שהיוו השראה לדמות הקומיקס של באטמן – "רעי לב היזהרו" שזועק הקריין מרמז באופן מאוד ספציפי לצל (The Shadow), כנראה הדמות הכי מוכרת מאותה תקופה שהופיעה בעשרות עיבודי קומיקס וגם בסרט מצולם חביב ב-1994.

* כמו בכל פרק שהם אחראים לו אולפני ספקטרום הם חלק בלתי נפרד מההצלחה של הסיפור – שימו לב במיוחד לעבודת הצבע הרווגונית שמפרידה בין תקופות הזמן השונות והמישורים השונים של המציאות שבהם הפרק מתרחש: העולם של ברוס הילד, ההווה של באטמן והקליפים מתוך הסדרה המקורית של הרוח האפורה מקבלים אופי שונה לגמרי.

* שימו לב לדרך שבה הסדרה של הרוח האפורה נראית שונה לגמרי כשברוס

* אגב ספקטרום, האולפנים בסדרה שאחראים לרוח האפורה הם ספקטרה. כבוד.

* האירוניה הגדולה של הפרק הזה הוא הדרך שבה הוא אפשר לאדם ווסט להשיג קריירה חדשה – בתור פארודיה על עצמו! כמעט כל תפקידי הדיבוב הרבים שהוא עשה מאז הרוח האפורה (פאמילי גאיי, ג'וני באבו, קים פוסיבול) היו בדיחות על העובדה שהוא היה פעם באטמן או על התדמית הציבורית שלו כשחקן נשכח

* אגב, אין לכם מה לרחם עליו יותר מידי – גם לאחר סוף הסדרה המקורית ווסט אף פעם לא נאבק למחייתו, תמלוגים זה דבר נפלא.

* קווין קונרוי מגלם את ברוס ויין ואת אבא שלו, תומאס, בפלאשבקים. קריפי.

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.