הדברים שאחנו עושים בצללים – Outcast, Episode 1

"And Darkness Surrounds Him"

במאי: אדם ווינגראד

כתיבה: רוברט קירקמן

שחקנים: פטריק פיוגיט (קייל ברנס), פיליפ גלניסטר (הכומר אנדרסון), וורן שמידט (מייגן הולטר)

images (2)

השלאה הגדולה של איך-שלא-יקראו-לדבר-הזה-בעברית (מנודה? פורש? אאוטקסט?) היא האם הסדרה החדשה עפ"י קומיקס של רוברט קירקמן (השליט העתידי של כל עולם הטלוויזיה) תצליח להשתחרר לא מהאפילה המקיפה אותה אלא מהעוגן הידוע בשם מגרש השדים. רוחו של סרט האימה הקלאסי של ויליאם פרידקין שורה מעל ההפקה הזו, עורבת לו לרגע של חולשה ומחכה לגרור את נשמתו בגיהנום.

 

קייל ברנס חזר לעיר הולדתו, מקום קטן ומחורבן בשם רומא, ומתגורר בבית המט ליפול שבו גדל. לקייל יש עבר (כאילו, לכולם יש עבר, אבל לו יש עבר רע באופן מאוד ספציפי) וההווה שלו כולל בעיקר נסיון להתנתק מהעולם – בעיקר מאחותו המאמצת הנודניקית מייגן שמתעקשן שהוא יצא מידי פעם מהחורבה ויספוג קצת אור שמש ואוכל שלא התפתח לצורת חיים אינלגנטית במקרר. היא עושה את כל זאת בניגוד לדעתו של בעלה, השריף, שמזכיר לה בדיאלוגים מלאי אקספוזיציה שלקייל יש עבר (עבר רע!) ושצריך להתרחק ממנו.

 

אה, והעיירה היא כנראה מוקד לשדים מרושעים שמנסים להתשלט על בני התמותה במטרה לקדם את משימתם האפלה. אני בטוח שלא תראו את זה בחוברת הפרסום (בו נראה – נוף יפה, אווירה שלווה, אגם נקי, מאבק תמידי עם כוחות האופל – היי, מסתבר שהם כן מציינים את זה). קייל מוצא עצמו משתף פעולה בחוסר ברירה ורצון עם הכומר המקומי שעסוק במלוא המרץ בהוצאת כוחות הרשע מילד קטן וחמוד שעבר מאכילת צ'יפס לאכילת אצבעות אנושיות.

 

למעריצי הקומיקס המקורי (ביקורת בקרוב) מדובר בפינוק – ווינגרד וקירקמן משחזרים די במדוייק לא רק העלילה של שני הגליונות הראשונים אלא גם סצנות שלמות מהקומיקס עד לרמת מיקום המצלמה והדיאלוג (אני אגיד את זה לטובת קירקמן, כותב שהיו לי איתו לא מעט בעיות בעבר, האיש יודע לכתוב דיאלוג נטורליסטי בקומיקס – המילים שלו נשמעות טוב הן בראש של הקורא והן כשהן נאמרות בקול רם ע"י אנשים בשר ודם). ברמה הזו צוות היוצרים נותן למעריצים בדיוק את מה שהם רוצים. [אם כי, עד כמה שאני מבין את הרצון לקבל עוד ממה שאתה אוהב, אני מקווה שהסדרה תרשה לעצמה להפתח בכיוונים שונים מהמקור – הקומיקס כבר מספר את הסיפור שלו, אני מעדיף לראות עיבוד הולך למקומות חדשים]

אמנם יהיה קשה ליצירה עם תקציב טלוויזיוני לשחזר את האווירה הדכאונית והרדופה שמאפיינת את האמנות של פול אצטקה (מה גם שיש לסדרה זמן מוגבל לבזבז על יצירת אווירה), שעושה באמת עבודת מלאכים (שדים?) בקומיקס, אבל אדם ווינוגרד הוא במאי אימה מצטיין (האורח שלו היה אחד היהלומים החבויים של 2014) והוא עושה כמיטב יכולתו.

הדבר החשוב הוא שהאימה נטועה בעולם האמיתי, למרות שזו סדרה של Cinemax (סיסמתם – פורנו? פורנו!) הדמויות נראות כמו בני אדם ולא כמו כוכבי קולנוע, האימה עובדת יותר טוב כשאנחנו מאמינים שאנחנו חולקים את העולם של הדמויות. ווינוגרד וקירקמן נוטעים את הסיפור באחת מהערים הדרומיות-רדנקיות האלו שסטיבן קינג אוהב לכתוב עליהן (כשהוא לא כותב על פאקינג מיין) אבל העיר לא מרודדת לרמת קלישאה – אלו בני אדם, שמתנהגים ומדברים באופן אנושי. בינתיים אף אחד מהשחקנים לא מפגין כשרון יוצא דופן, אבל כולם מבצעים את עבודתם כהלכה ואף אחד (כולל הילדה הקריפית שמגיעה מחוברת להפקות כאלו) לא מביך את עצמו.

images

הפרק הראשון מבוצע במקצוענות שהתרגלו אליה מפרקי פיילוט בטלוויזיה של ימינו – זו לא הפקה של שנקל בארוץ SyFy אלא משהו שבברור מתוכנן כתוכנית דגל של הערוץ. ואם הצוות יצליח לשמור על הרמה הזו הם לא יביכו את עצמם.

הבעיה הפוטנציאלית הגדולה היא לא ברמת העלילה אלא ברמת הקונספט: כאמור, קשה מאוד לעשות סדרה על גירוש שדים בלי להתייחס ל,נו, מגרש השדים. הסרט ההוא היה כל כך אייקוני שהוא גם התחיל טרנד וגם גמר אותו – רוב התתייחסות במדיה לגירוש שדים מגיעות מפארודיה על הסצנות המפורסמות של הסרט ("אמא שלך מוצצת זרגים בגהנום!", סיבוב הראש בשלוש מאות שישים מעלות, קשת הקיא, "כוחו של ישו כופה זאת" וכו'…), עד לרמה שהכרתי את כל מגרש השדים עוד לפני שראיתי סצנה אחת. קשה לראות את הסצנות של הילד המרחף הפרק הראשון של Outcast ואת הכומר מטיל מים קדושים בדרמטיות בלי להרגיש מידה של גיכוח – אנחנו כבר מכירים את הדברים האלו, ואנחנו מכירים אותם בעיקר בצורת פארודיה גרוטסקית.

images (1)

בעיה פוטנציאלית נסופת היא שבניגוד למתים המהלכים האימה של Outcast נטועה בקונטקסט תרבותי מאוד ספציפי – הפחד מזומבים מבוסס על אימה בסיסית של כל אדם שחושב שהוא האיש האינטלגנטי היחיד בקהל, היחיד מול ההמונים. האימה הבסיסית הנטועה בלב הרעיון של השלתטות שטנית היא המחשבה שאתה עשוי לאבד שליטה על עצמך, או שהאנשים שסובבים אותך עשויים לפנות נגדך בלי שום הסבר. זומבים עוסקים בפחד להיות לבד, שדים הם הפחד לאבד את העצמי. העניין הוא שב- Outcast כל העסק מגיח הישר מהדת הנוצרית, הקהל הגלובאלי אמנם כבר רגיל לכך שמים קדושים וצלבים מפחידים ערפדים אבל יש סיבה שלרוב הגיבורים הם לא חברי הכנסיה ושאף אחד לא קם ואומר "טוב, זה מוכיח שאלוהים קיים". כי אלא אם יש טויסט גדול בהמשך אז אנחנו מסתכלים על סדרה שמגיעה מראיית עולם מאוד נוצרית.

וזה בסדר גמור, רק שקשה לי לקחת את זה ברצינות. אני מוכן לקבל שדים ורוחות כחלק מהממכניקה של עולם הפנטזיה, אבל קצת מתקשה כשאתה קושר אותם ישירות לדת גדולה (והייתה לי אותה בעיה אם זה היה עם כל דת גדולה אחרת) – זה פשוט מרגיש כאילו זה לא בשבילי. אני מבין את הפחד המטאפורי מעיבוד ה-עצמי, אבל הסדרה מעוטטת שזו לא מטאפורה – שהם באמת מצפים ממך לפחד לנשמתך בת התמותה.

 

אם אתם מסוגלים להתנתק מהמחשבה הזו, ואם הסצנות שקורצות למגרש השדים לא גורמת לכם לגכח בלי שליטה, אז יכול להיות שזו הסדרה בשבילכם.

Outcast-Robert-Kirkman-comic-book

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.