הסוף – Hellboy in Hell

Hellboy in Hell #1-10

כתיבה ואמנות: מייק מיגנולה, צביעה: דייב סטיוארט, הוצאה: Dark Horse

"הו אלוהים, יכולתי להיות כלוא בתוך קליפת אגוז ולהחשיב את עצמי למלך פלך אינסופי"

המלט, מערכה 2, סצנה 2

"הלבוי, נפילתך צריכה להיות כנפילתם של הרים"

Hellboy: The Fury, Part 3

כל סוף הוא התחלה חדשה…. חוץ מאלו שלא. וזו בדיוק הבעיה של שהובילה לסוף המוקדם (אבל הראוי לחלוטין) של Hellboy in Hell

hellboy-in-hell-580x895

כשהסדרה רק הוכרזה, בימים הרחוקים של 2012, הכוונה הייתה להציג שלב אמנותי וסיפורי חדש בקיומה של היצירה המפורסמת ביותר של מיגנולה, אחרי הפסקה שבה הוא התמקד בכתיבה והדרכת היקום הבדיוני שיצר מאחורי הקלעים Hellboy in Hell הייתה אמורה להיות החזרה הניצחת של האיש כאמן על סדרה קבועה. זה לא עבד – הסדרה סבלה מעיקובים כבר מרגע יציאתה וזה אומר דרשני שארבע שנים מאחור יותר היא מסתיימת בגיליון עשר בלבד.

חלק מזה הוא בוודאי תוצאה של העבודה המפרכת שנכנסה לכל גיליון – כנראה העבודה הטובה ביותר שמיגנולה (והצבעי הקבוע / השותף האמנותי המושלם דייב סטיוארט) הוציא תחת ידו. כל גיליון היה חגיגה לעיניים, חגיגה מדכאת, אפלה, וקצת מפחידה-עצובה, אבל חגיגיה בכל זאת. אבל חלק ניכר יותר הוא שינוי הכיוון שהסדרה והיוצר שלה לקחו: מיגנולה הודיע שבתום הגיליון העשירי הוא לוקח הפסקה מתחום הקומיקס לעבוד על צבעי מים. ואפשר לראות את זה בדרך המוזרה שלוקח הסיפור של הלבוי בעולם שאחרי המוות לאורך עשר גליונות: הסיפור מתחיל עם הלבוי בגיהנום אחרי קרב עם דרקון (כמובן), אבל במקום הגרסאות המוכרות לנו, מהתופת של דנטה ועד כריכות של אלבומי האבי מטאל, זה פחות אש ועינויים אין סופיים ויותר מלנכוליה אפרורית. הגהנום של מיגנוליה הוא ממלכת פנטזיה שאיבדה מזמן את המרכז שלה, ובואו של הלבוי רק מזרז את הכאוס – אצילי השדים בורחים מעיר הבירה פנדומנויום מומותירים מאחוריהם רחובות נטושים ונופים קודרים (אין לך אמן טוב יותר ממיגנולה ביצירת אווירה בעזרת פאנל שקט אחד – כל כמה עמודים אתה מקבל תמונה שקטה לגרי של ענפים, לבנים, בניינים….).

Hellboy_in_Hell_1

מיגנולה קיווה שהסדרה תהיה הזדמנות לקחת את הדמות לכיוון חדש לגמרי אבל משהו ממשיך למשוך אותו למחזות בהם ביקר – במקום חקר של עולם חדש לגמרי ללא גבולות לאורך ששת הגליונות הראשונים אנו חוזרים שוב לשטיקים הקבועים: הלבוי מסתבך עם שדים תחמנים שרוצים לתמרן אותו למטרתם, קרובי משפחה אבודים מנסים להפנות אותו נגד האנושיות של עצמו, רוח חיצונית (סיר אדוארד גריי מסדרת הספין אוף Witchfinder) מדריכה אותו ומסבירה לו על ההיסטוריה של עצמו ושל המיתולוגיה שמיגנולה ברא, ציטוטים ממחזות ופואמות קלאסיות…. ה"שטיקים" האלו יש לציין, מבוצעים בחן ובכישרון הטבעי של מיגנולה, קשת הסיפור הראשונה, The Decent, טובה כמו כל סיפור Hellboy אחר שתרצו לבחור ויפה שבעתיים. אבל בסופו של דבר זה בדיוק מה שזה – כל סיפור Hellboy אחר.

 

מראשית ימיו הסיפור של הלבוי כדמות היה על היכולת שלו למצוא גורל משלו אפילו שכל ישות על טבעית שאי פעם פגש התעקשה שהוא חלק בנבואה, שהוא רק גלגל במכונה הקוסמית (מפתח, ליתר דיוק) – שאין לו ברירה ואין לו רצון. הבחירה של הלבוי, שוב ושוב ושוב, באנושיות על פני העל טבעי היא הבחירה ברצון חופשי, בהגדרה עצמית. אבל נראה שמיגנולה עצמו הרגיש שהוא שבוי בלי בחירה חופשית – לא משנה כמה הוא ניסה לקחת את הדמות למחוזות חדשים היא המשיכה להגרר לסיפור הישן, דמויות שנהרגו בסיפורים בני עשור ויותר (כמו הערפד מפראג) חוזרות לסיבוב נוסף למרבה עצבנותו של הלבוי – "לא נפתרתי ממך כבר פעם אחת?" או במילים אחרות – 'לא סיפרתי כבר את הסיפור הזה?'.

images

אני חושב שבגלל זה קיבלנו גרסה מזורזת כל כך לסוף הסדרה, ואלי לסוף של הדמות (כמובן שעם עשרות שנות היסטוריה שעוד לא נכתבה יש מספיק מקום לכותבים אחרים ליצור סיפורים שהתרחשו לפני הנפילה לגהנום מפה ועד הנצח). כי להלבוי מגיע לנוח, כי מגיע לו סוף אמיתי. בשלב מסויים, בשעה שהוא נלחם בשלישית שדים עצבנית (שוב!) הלבוי אומר – "אני מת ואני בגהנום. לקח לי לזמן להתרגל לזה… ואז בחור אחד הסביר לי פשוט שאני מחליף עולם אחד באחר… שזו הזדמנות להתחיל מחדש. כן. רק שכרגע זה מרגיש קצת יותר מידי כמו העולם שהשארתי מאחורי."

הגיליון האחרון מדלג על חלק זמן ניכר במטרה להציג סוף פואטי להחריד – סוף לא ברור (גם במובן של "לא מוסבר" וגם במובן של "לא בהכרח הסוף) שבו שד מינורי שהוצג מוקדם יותר בסדרה חוזה בגרסה ענקית של גיבורנו משמיד את אחרוני הארכי-דוכסים של הגהנום ואז נעלם ללא מילה. לא מוסבר כיצד ואיפה עברה הטרנספורמציה, כל הסיפור מוצג כסיפור שהשד מספר למישהי אחרת (אימו הזקנה) כמו איזו אגדה או מאורע מיתי בלי שהלבוי עצמו יגיד מילה. בעשותו כך מיגנולה משמר את אחד הלאמנטים החשובים ביותר של הדמות – המסתורין והקסם. לא משנה כמה לעומק ולורחב מגינולה בונה את המיתולוגיה שלו (והיא בנויה בצורה מרשימה, כמעט טולקינאית) הוא הקפיד תמיד לשמור על על אלמנטים לא מסברים, על דברים שמישהו יודע שהוא לא הדמויות הראשיות או הקורא. כזה הוא הגיליון האחרון של הסדרה – מישהו יודע בדיוק מה קרה, אבל זה לא אנחנו.

hbihn10p2

התוצאה הסופית היא ש- Hellboy in Hell היא סדרה יפיפיה ותמוהה באותה מידה. יפיפה כי, כאמור, צוות האמנות נמצא בשיאו (וזה צוות שהתחיל ברמה גבוהה מספיק) – מיגנולה וסטיוארט בונים עולם שלם ממספר קטן של קווים וצבעים, מצורות גיאומטריות חוזרות, מפלטת צבעים א-ריאליסטית (גליונות שונים נשלטים ע"י צבעים שונים שקובעים מצב רוח) ובעיקר מחללים שחורים – חלקים עצומים מכל פאנל ועמוד הם צצלים אבסולוטיים שמדגישים כל פרט קטן שניצב לפניהם – כל עלה וכל עצם, כל ענף וכל לבנה. השדים השונים מתארים את הגהנום כ"עולם שהלהבה המרכזית בו כבה" וזה הכנראה התיאור המושלם. לתוך העולם הזה מיגנולה זורק את הלבוי שמעולם לא היה יוצר עצמו – מישהו שרק רוצה הליות הבחור הטוב והרגיל אבל מבין שהוא לא באמת כזה, בכל פוזה נשענת על הקיר, בכל הצטת סיגריה אגבית (ויש פה תחרות רצינית עם שון פילפיס על הדלקת הסיגריה הכי מגניבה), בכל סצנת קרב ענקית שמוצגת בקלוז אפים הראויים לקירבי (גרנט מוריסון פעם כתב שקירבי זרק את הדמויות שלו ללב האקשן כמו מתאבקים, מיגנולה בהחלט הולך באותה כברת דרך פה – ברוטאלי ותיאטרלי בו זמנית).

כאמנות נטו כל גיליון הוא הישג – דייב סטיוארט הוא כנראה הצבעי הכי טוב בעולם הקומיקס (אני יכול לחשוב על 2-3 קוראי תגר אבל לא יותר מכך) ומיגנולה דוחף אותו לשיאו היצירתי. כל עמוד וכל פאנל ראויים לשימור.

hbyih10pg02-114911

הבחינה הסיפורית היא היותר בעייתית – זו סדרה שנעה מכיוון לכיוון והדבר ניכר. לחוויית הקריאה בישיבה אחת הדבר נותן תחשוה מוזרה של עבודת כלאיים (כמו המפלצת של פרנקנשטיין), דמוית שהוזכרו לפני שנים צצות ונעלמות, רעיונות מפותחים ואז נעלמים, תמות שהוזגו כבר מוצאות מנפטלין… קשה לי לדמיין כמה מייאש היה כל העסק בלו"ז הפרסום הרגיל – חוברת פעם בחצי שנה, לפעמים פחות. אך למרות זאת קשה שלא להעריך את גודל ההישג. מיגנולה בנה ובנה את הדמות והעולם שלה, וכשהוא הבין שאין לו לאן ללכת איתה יותר הוא סירב להמשיך מכוח האינרציה, והוא סירב ללכת בדרך החרושה ולתת לנו סוף פשוט וברור. הפיוט של Hellboy in Hell נראה, בקונטקסט הזה, לא כבריחה מהסבר אלא כסוף האפשרי היחידי.

images (1)

אף פעם לא הייתי מהמעריצים הגדולים של Hellboy או של העולם שהם מכנים ה- Mignolaverse. זה תמיד הייתה סדרה ויוצר שיותר הערכתי מאהבתי. אני מניח שמעריצים וותיקים לא צריכים את ההמלצה החלקית שלי וקוראים חדשים לא הולכים לקפוץ למים העמוקים אלא להתחיל מוקדם יותר. אבל אתם כמוני, קוראים מזדמנים שחוזרים כל כמה שנים לראות מה מיגנולה עושה הפעם כנראה שווה לכם לנסות את Hellboy in Hell. אם לא שום דבר אחר מיגנולה השיג פה משהו שמעט מאוד אנשים השיגו – יצירת סיפור חיים של עולם ודמות בזמן אמת (22 שנה. עשרים ופאקינג שתיים שנה) שהוא הביא לסוף מתי ואיך שהוא רצה. מונומנטלי, זו המילה שאתם מחפשים.

640

כשהשד, העיוור כעט, מסיים את סיפורו של הקרב האחרון של הלבוי הוא אומר "ידעתי שזה יגיע, אבל זה הגיע מוקדם משציפיתי, אבל מה זה אומר? בשבילנו זה אומר…." ואז אמו קוטעת אותו במילה אחת "הסוף."

 

ציון סופי- 8 / 10

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.