באטמנאייק – Feet of Clay

Feat of Clay-Title Card

כתיבה: מארב וולפמן ומייקל ריווס

בימוי: דירק סיבסט (חלק I), קווין אלטיארי (חלק II)

אני יודע שהרבה אנשים אוהבים את Two-Face אבל מבחינתי הדואלוגיה הזאתי מציגה את אותו מבנה (דמות טרגית עם נטיות לזעם בלתי נשלט נהפכת לנבל בעל כורכה בשל מאמציו של איש עסקים מושחת) בצורה הרבה יותר טובה. אף על פי שקלייפייס  / מאט הייגן הוא דמות שהופיעה לראשונה בפרק הזה ואף על פי שהשם קלייפייס הרבה פחות טעון מבחינת הציבור מאשר טו-פייס הסדרה מצליחה לייצר תחושה הרבה יותרח זקה של טרגדיה מהטרספורמציה של הייגן. למעשה ניתן לטעון שזה החופש האמנותי המוחלט לעשות מה שהם רוצים עם הדמות של קלייפייס שאפשרה ליוצרי הסדרה ליצור כזה פרק טוב וכזו וריאציה חזקה על הדמות. לאנשים יש ציפיות מסויימות

הסיבה העיקרית לכך היא היחסים המיוחדים בין שחקן הקולנוע מאט הייגן לפעלולן / חבר טוב מאוד שלו טדי לופוס – בעוד היחסים בין הארויי דנט לארוסתו בנויים בעיקר מקלישאות רומנטיות (שבמוצעות בסדר גמור אך לא יותר מכך) הקשר בין מאט וטדי מוצג לנו כשהוא כבר בשלבי ההתפוררות – מאט היה מערוב בתאונת דרכים שהרסה את הפנים שלו והדרך היחידה להמשיך את הקריירה שלו היא להיכנע לכתיבים של איש העסקים רולנד דאגט, היצרן של קרם פנים מיוחד שהופך את העור לגמיש בצורה מפחידה (באופן זמני) ומאפשר למאט להמשיך בקריירת המשחק שלו. מאט מכור, לקרם או לתהילה שלו כשחקן (זה לא באמת משנה) וההתמכרות הזו מתגלה בהתפרצויות זעם שמזכירות בעל מתעלל. וכמו הרבה קורבנות של התעללות משפחתית טדי ממשיך להמציא תירוצים בשביל מאט, להיות משוכנע שאם הוא רק יהיה קצת יותר תומך הכל יסתדר. אבל אנחנו יודעים שדברים לא יסתדרו, כבר ראינו פרקים כאלו בעבר ואנחנו מבינים שהיוצרים מכוונים לטרגדיה.

מאט, כך אנחנו מגלים, נהפך לפושע להשכיר בשביל דאגט – המשימה האחרונה שלו היא להחתזות לברוס ויין ולרצוח את לושיוס פוקס (הפנים העסקיות של תאגיד ויין) שמחזיק במסמכים שחושפים את הפעולות הלא חוקיות של דאגט. העסק משתבש כשבאטמן (הו האירוניה) מתערב ברגע האחרון ופוקס מסיים את העסק לא בקבר אלא בגבס. הבעיה הגדולה היא שעכשיו הוא משוכנע שברוס ויין ניסה לרצוח אותו וברוס מבוקש לא רק ע"י הרווקות הלוהטות של גות'הם אלא גם ע"י המשטרה.

מה שמוזר הוא שהחלק הזה של העלילה נזנח במהרה, מלבד ביקור לא רצוי של ברוס ויין בבית החולים, ההתמקדות היא בנסיונות של באטמן להבין את הקונספירציה שמאחורי ניסיון הרצח (מה שמוביל לשתיים מסצנות החקירה באיומים הכי טובות בסדרה) ותהליך שמאט הייגן עובר – משחקן שמנסה להתגבר על התמכרות למפלצת שמחפשת נקמה.

באטמן צד את שני הגנגסטרים-להשכיר של דאגט, שמקבלים כל אחד מגע אישי חביב (בל מסתובב כל הזמן עם רדיו שמחובר לתדר המשטרתי וג'רמס, כראוי לשמו, מפגין אובססיה להגיינה אישית), שמצידם מניחים מלכודת להייגן במפעל הכימיקלים של דאגט. במקום להרוג אותו, שזה מה שהבוס שלהם אמר להם לעשות, הם מחליטים לכסות אותו בחומר הכימי שאליו הוא מכור ולהשאיר אותו במכונית שלו (זה אמור לגרום למוות שלו להראות כמו תאונה? אני לא ממש מבין איך כל העסק עובד), ושוב ההתעקשות של הצנזורים לא להראות את הרגעים היותר אפלים עובדת לטובת הסדרה – המעבר לצללים על הקיר בשעה שהבריונים מתקיפים את הייגן הרבה יותר מצמררת מפשוט להראות את האלימות

Feat_of_Clay_Forced

באטמן לוכד את בל  מיד אחרי זה בסצנה נהדרת שמראה את האיטלגנציה שלו (הוא מתחבר בעצמו לתדר המשטרתית וגורם לבל לחשוב שכל המשטרה מחפשת אותו – מה שמוביל את הפושע לנסות לברוח מהעיר) ונותן לו את החקירה הבאטמנית הרגילה (הנפה מעל מעקה בניין) בגרסה קיצונית – ריחוף מעל לעננים בבאטפליין. לרוע המזל באטמן לקח את החקירה לגרסה קיצונית מידי ובל פשוט מתעלף מהלחץ (תמיד נחמד לראות שאיש העטלף לא חף מפגמים, רגעים כאלו שבהם דברים פשוט משתבשים נותנים לו מנה של אנושיות).

 

קאט

 

הטרנספורמציה של הייגן בתחילת החלק השני, אחרי שבילינו את החלק הראשון בהתוודעות לגאוותנות שלו,  היא שיפור ניכר על סצנה דומה ב- Two Face שבה הארווי מגלה את הפנים החדשות שלו – פה אנחנו רואים את הייגן יושב בצללים לפני שהוא מדליק את המראה בטריילר שלו וחושף את הגוף הבצקי שלו. בעוד אצל הארווי הכיעור הוא רק זה, ארוסתו עדיין אוהבת אותו, אצל מאט זה סימן לסוף של כל מה שהוא היה ורצה להיות. העובדה שהפנים של הדמות נמצאים במצב מתמיד של מסכת טרגדיה – פנים שקועות וקו עבה שמופנה מטה ברטינה – רק מחזקת את הסימבוליות הנוראית.

 

עוד שיפור על פני הטרנספורמציה של הארווי דנט היא העובדה שהייגן מוצג כאיש שנמצא במצב רוח כועס וקיצוני באופן תמידי (ושוב זה מתקשר למוטיב השחקן שהיה לו הכול – זה איש שלא היה רגיל לשמוע את המילה "לא" במשך חלק ניכר מחייו הבוגרים שפתאום מוצא עצמו כבובה בידיים של זר) – המהירות שבא הוא עבר מטרגדיה לנקמה היא אקטרופלציה הגיונית של הדרך בה הדמות פועלת.

let me AXE you a question
let me AXE you a question

הדואולוגיה הזו היא גם אחד המקרים המעטים בהיסטוריה של הסדרה בה באטמן מוצג כחסר אונים מול הנבל. המפגש הראשון שלהם מסתיים עם באטמן על הקרשים (הוא ניצל ברגע האחרון רק בגלל שקלייפייס עדיין אל שולט בכוחות שלו) וההחלטה שלו היא לא לנסות להמציא איזה דאוס אקס מכינה מדעי שיקפיא את הייגן או ימיס אותו – הוא מנסה למצוא דרך להגיע אל הייגן, להחזיר לו את מעט האנושיות שעוד נותרה.

החלק השני מתחיל עם מאט כבר בגוף החדש – מתכנן לרצוח את דאגט כנקמה על מה שנעשה לו. הוא יודע שדאגט רוצה להשתיק את לושיוס פוקס עז הוא אורב לבריון הנותן של דאגט, הבחור עם הפוביה מחיידקים, בבית החולים. באטמן מגיע אליו קודם, ומספק סצינת חקירה כל כך הארדקורית שאני מתפלא שאישרו אותה אפילו בסדרה אפלה שכזו, אבל הייגן מפגין את הכוחות העליונים שלו ובאטמן בקושי שורד את המפגש.

להתראות ילדות, שלום טיפול פסיכולוגי
להתראות ילדות, שלום טיפול פסיכולוגי

הסיום של הפרק הוא אחד הרגעים החזקים בכל הסדרה – הרגע שבו באטמן מוביל את הייגן לחדר שמלא בפוסטרים וסרטים ישנים שלו בניסיון לעורר אצלו סימפטיה רק כדי להפלץ כשהגוף של הייגן מתחיל להתעוות ולהשתנות בחוסר שליטה (אחת הסצנות הכי מעוררות חלחלה שזכורות לי מהילדות – שניה רק לטרנספורמציה של מאן-באט מ- On Leather Wings). אבל הדבר הכי מזעזע בפרק הוא לא בהכרח האנימציה המפלצתית או אפילו האובדן של הצד האנושי של הייגן, מה שמזעזע בתור צופה מבוגר זה ההבנה שבאטמן מפסיד.

דאגט נאצר, כן. ברוס ויין כבר לא חשוד בניסיון לרצח, כן. אבל לא רק שמאט הייגן נעלם באטמן גם כשל בניסיון לעצור את קלייפייס – הסצנה בה הוא יושב במערה ומבין שמכת חשמל לא גורמת לשום נזק לפיסת החימר החיה, והמסקנה שהוא מסיק מכך לגבי הגוף העיקרי…. כמו הרגע בסרט אימה של שנות השמונים בו אנחנו מתקרבים לגופת הנבל בסצנה האחרונה רק כדי לראות את העיניים נפחות. קאט

 

 

לא בדיוק חומר טיפוסי לילדים

ציון סופי – 10 / 10

 

טריוויה:

* לפני שהסדרה המצויירת הגישה לנו את הגרסה הדפניטיבית של הדמות היו בערך חצי תריסר דמויות שקראו לעצמן קלייפייס, כולן בעלי עיצובים וכוחות שונים. הייתה אפילו גרסה שנקראה "מאט הייגן" אבל מלבד השם אין הרבה קשר בין הדמויות – מאט של הקומיקס היה ציד אוצרות שחזר והפך עצמו לדמות חימר בכוונת תחילה במקום שחקן שעבר תאונה.

* באטמן מסוגל לזהות פושעים סציפיים לפי התחושה של האגרוף שלו בסנטר שלהם. זה כנראה כל מה שאתם צריכים לדעת על למה אני אוהב אותו

* טדי ומאט הם הכי קרוב לזוג הומסקסואלי בתוכנית ילדים שאפשר להציג בשנות התשעים. גם היום זה די בלתי אפשרי להציג דמויות הומוסקסואליות בלי מידה עצומה של קידוד ומטאפורה (ראו ערך – סטיבן יוניברס). בתור ילד לא ממש הבנתי במה מדובר (הם רק שני חברים טובים שעובדים ביחד ומסתובבים באותו הטרייל כל הזמן, באמת!) אבל יש משהו פשוט קורע לב בתור מבוגר במבטים האבודים שטדי נותן במאט כל פעם שמאט מפנה לו את הגב.

* עד כמה שאני אוהב את הפרק הזה קשה להכחיש עד כמה מטומטמת המזימה הראשונה של הייגן לפרוץ למפעל של דאגט ולגנוב את הנוסחה לעצמו – הוא פשוט שם לעצמו את הפרצוף של ברוס ויין, כאילו תעשיינים מיליונרים נוטים להתגנב למפעלים של אחרים כל הזמן, ומקווה שאף אחד לא יביבן שזה הוא. אני מבין מה הכותבים רצו לעשות עם הסצנה (להסביר גם לילדים הכי איטיים בקהל שמאט מסוגל לשנות הפנים שלו ושהוא היה ברוס ויין המתחזה בתחילת הפרק) אבל בנקודה הזו הרעיון הוסבר לצופים מספיק פעמים.

* לזכותם של ג'רמס ובל הם מבינים שמדובר במתחזה תוך חצי שניה ונותנים את מבט ה"כמה מטומטמים אתה חושב שאנחנו" הכי גדול בעולם

* הצוות הטכני נמצא בשיאו כאן: TMS מביאים לנו רגעים שראויים להראות על מסך הגדול (שירת הברבור של הייגן) ושלי ווקר מספקת את אחת המנגינות הכי נוגות שלה (מצמרר אותי רק לחשוב עליה)

* השורה שעושה את הפרק – קלייפייס: "אתה יודע מה הייתי נותן בשביל סצנת מוות כזו? חבל רק שלא אזכה לקרוא את הביקורות"

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.