מילים זה כל מה שיש לי – Crooked Little Vain

"פתחתי את עיני בזמן לראות את העכברוש משתין בכוס הקפה שלי. הוא היה ממזר חום גדול; גוף כמו פיסת חרא עם רגליים ועיניים שחורות שהראו ידע עכברושי סודי"

– שורת הפתיחה, וורן אליס מקסים כתמיד

אז….. וורן אליס, אחד מכותבי הקומיקס האהובים עלי, האיש שאחראי ליצירות מופת כמו Transmetropolitan, The Authority, Ministry of Space, Crecy, NEXTWAVE (ועד ועוד….) כתב ספר. ואנוכי, מעריץ וורן אליס גדול שכמותי חיכיתי עד 2015, שבע שנים אחרי ההוצאה שלו כדי לקרוא אותו. היי, היו לי דברים הרבה יותר חשובים לעשות ולקרוא – כמו מיליון קרוסאוברים של מרוול, או קומיקסים ישנים שמבוססים על צעצועים משנות השמונים. בכל אופן, מה שחשוב הוא שסוף סוף הגעתי לספר של האליל ועכשיו אני קצת מתחרט שלא חיכיתי עוד כמה שנים, כי Crooked Little Vain הוא ספר די גרוע.

הוא לא מחורבן, כי גם ביום הכי גרוע שלו וורן אליס כותב סיפורים יותר טוב מתשעים אחוז מכותבים בכל מדיום אחר – עם תפיסה מהודקת של בניית סיפור והצגת דמויות וקונפליקטים – אבל הוא כן מרגיש סיפור דרג ב'. אם זה לא היה רומן אלא סדרת קומיקס זה היה אחד מהמיני-סדרת הנשכחות הללו שנמשכות 4 חוברות שאליס היה מחרבן בין פרוייקטים מעניינים יותר. אבל זה הספר הגדול הראשון שלו אז זה יצא בהרבה הילולה ועם מכירות מצויינות.

העלילה – מייק מק'גיל הוא בלש פרטי מחורבן במיוחד שנשכר ע"י ראש המטה בבית הלבן על מנת למצוא כתב עט אבוד, החוקה השניה והקוסמה של ארה"ב, מה שמוביל אותו למשא דרכים הרחבי המדינה בחיפוש אחרי הספר בין קבוצות קיצוניות שונות ו(בעיקר) משונות כשלצידו נמצאת טריקס – סטודנטית שכותבת דוקטורט על פטישים סודיים במדינה.

"העולם פשוט קורה לך נערי. הדברים הכי גרועים שאפשר לדמיין פשוט מופיעים ומשתינים לך על הנעל לא? זה כישרון מיוחד. זה משיג לך עבודה בתור חוקר פרטי, ובמעגלים מסויימים אתה ידוע בשל יכולתך למצוא יהלומים מהררי החא מוכתמי אדם של העולם התחתון התרבותי של אמריקה"

– הדיאלוג הזה לא יכול היה להיות יותר וורן אליס אם היו גונבים את ישירות מהראש שלו באמצעות לוכד חלומות.

sezwarrenellis_6967

לאליס יש שני גיבורים גנריים – הראשון הוא הגבר הקשוח בגיל העמידה, חמוש במעיל המגניב שלו בצדקנות הקוסמית שלו שמפזר שורות מחץ ונאומים אידיאולוגיים מיד אחרי שהוא מפזר קללות ואלימות (פיט ויזדום, ג'ון קונסטנטין, אלייזה סנו); הגרסה השניה היא אותה הדמות רק זקנה ואומללה יותר אחרי שהמציאות התעללה בה מספיק כדי להשמיד את רוב הלהט האידיאולוגי (דסוליישן ג'ונס, פול מוזס). מקגיל הוא הגרסה השניה והגנריות שלו מנחה את הגנריות של הסיפור: הוא והעוזרת שלו (גם דמות אליס טיפוסית להחריד – שילוב בין Maniac Pixie Dream Girl לאחת מה – Suicide Girls) פחות או יותר נגררים בלי שום טיפת פעילות, נעים ממקום למקום עפ"י דרישות העלילה כדי שאליס יוכל להציג בכל פרק שני איזו תת-תרבות חדשה שהוא קרא עליה באינטרנט – פטישיסטים של לטאות, אנשים שמזריקים דברים לביצים שלהם, פנאטיים דתיים עם שגעונות לפרות. כולם מבוססים, במידה זו או אחרת, על אנשים אמיתיים. (אה, למקרה שהמשפט "פטישיסטים של לטאות" לא הבהיר את העניין, זה לא ספר לאנשים שמקבלים בחילה בקלות מתיאורי זוואה, זה ספר לאנשים שחושבים שאילי רות' הוא במאי של סרטי ילדים)

זה רעיון מרתק, בתיאוריה לפחות, להציג אנשים עם תפיסת עולם כל כך שונה מהנורמה המקובלת הבעיה ולשמוע את איך הם תופסים את המציאות. אבל הבעיה עם הסיפור הזה היא כפולה א) אליס עשה את אותו הדבר בסדרת הקומיקס הקצרה שלו Bad World שהעבירה את אותם הרעיונות בעשירית מהאורך ב) העלילה שקושרת את הרעיונות הללו ביחד לא קיימת. זה פשוט נראה כמו רשימת מכולות של "סטיות" שאליס מצא מעניינות אז הוא הכניס אותן לספר. זה לא הצד האפל של אמריקה שאליס מציג לנו, זה פשוט הצד חובב המציצנות של אליס עצמו.

יש משהו מוזר בדרך שבה הסיפור מציג לנו את כל הדמויות הקיצוניות הללו – מצד אחד הוא משתמש בהם בתור חומר שמגרה את בלוטות ה"תראו את האנשים האלו!" של הקורא, ומצד שני הוא מנסה להשתמש בהם כדי להעביר נקודה לגבי חוסר הסבלנות שבה האנשים ה"נורמאליים" מתייחסים לכל דבר שסואה במקצת מן הנורמה המקובלת, במיוחד שמדובר שבנושא כמו סקס שאנשים שמחים לדבר-עליו-בלי-באמת-לדבר-עליו. זה סיפר על הומופוביה, על טרנסאופוביה, על כל אדם שחי באופן שונה אפילו במקצת מהמקובל וזוכה בשל כך לייחס משפיל ומדכא מהחברה (החברה הרעים של הסיפור רוצים פשוט להעלים כל "סטיית תקן" כזו מהתודעה האנושית), אבל אותם האנשים מצומצמים לתפקיד של ספקטקל. איך אני יכול לקחת ברצינות את המצוקה של חבורת אנשים שמכריחים את הגיבור להזריק חומרים לאיבר המין שלו?!

adri.tif

מה כן עובד בסיפור? הוא קצר. אל תצחקו, אחרי יותר מידי ספרים שקראתי שהרגישו מאה עד שלוש מאות עמודים יותר מידי אליס מקצץ ומקצר – כל העסק נמשך פחות משלוש מאות עמודים (או חמש שעות בגרסת האודיו), ואלוהים כמה שאני שמח שהוא ידע מתי להגמר. אם לא הייתי מקוראי אליס הקבועים הוא היה הרבה יותר מרתק – הבעיה עיקרית שלי היא שזה סיפור שכבר קראתי מאותו הכותב, לאנשים שלא יכולים לזהות פיסת דיאלוג של אליס רק על פי המצלול של הגסויות זה כנראה תהיה חוויה הרבה יותר יחודית. הוא זורם – העלילה לא באמת כיימת, כאמור, אבל אליס מצליח לגרום לסיפור לנוע קדימה בלי להתקע אף פעם, אין רגעים מיותרים. ציינתי כבר שהוא קצר?

הספר הזה לא גרוע כמו שהוא יכול היה להיות, אבל הוא בהחלט לא טוב כמו שקיוויתי שהוא יהיה. בינתיים אני חושב שאני אשאר עם וורן אליס, כותב הקומיקס.

ציון – 6 / 10

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.