מכסחות שדים – ומיזוגנים

הריבוט החדש של גוסטבאסטרס עורר קונטרוברסיה מרגע הכרזתו. 2016 הייתה שנה מלאה בריבוטים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות, ואף אחד מהם לא קיבל תגובה עזה וכועסת כמו שקיבל הסרט החדש שמשחזר את העלילה של סרט הקאלט מ-1984.

ובסרט החדש? הכל אותו הדבר, רק עם נשים. קטסטרופלי.

במקום ביל מארי, דן אייקרויד, הארולד ראמיס וארני האדסן לוקחות את הבמה מליסה מקרת'י, קריסטן וויג, קייט מקנון ולסלי ג'ונס, ארבע קומיקאיות ידועות. במקום טוסטסטרון תופס את הבמה אסטרוגן, ואם להאמין לכל הבכיינים באינטרנט, סוף העולם הגיע. תארזו את התיקים, תחזרו למרתף של אמא שלכם, ותשכחו מכל סרט טוב שאי פעם ראיתם – הנשים השתלטו על התעשייה, ולעולם לא תוכלו עוד לראות סרטים של דיוויד פינצ'ר וקוונטין טרנטינו. הפטריארכיה נוצחה.

כשהטריילר יצא, לא התלהבתי. הקונספט היה מגניב, וכמובן שאוטומטית עמדתי לצד הסרט אל מול כל צבאות המיזוגנים הפשיסטים, אבל וואלה, הוא היה מלא בבדיחות פיפי קקי, שזה בדרך כלל לא הומור שקורץ אליי. ואז הגיע הסרט, ואני נשבת שזו קונספירציה, אבל נראה שהטריילר הכיל פשוט את כל הקטעים הכי פחות טובים. זה כאילו שההפקה הכניסה לעצמה גול עצמי.

נתחיל מהברור ביותר –כריס המסוורת'. המסוורת' לוהק על תקן "החתיך" בשביל הבחורות, וממלא את התפקיד שבדרך כלל מוענק לבחורות בלונדיניות עם ציצי גדול: מטומטם, לא מועיל, מטומטם, שם בשביל המראה, מטומטם, נחטף על ידי הרשע ו, אה, כן, מטומטם כבר הזכרתי? וברצינות שזה תפקיד חייו – כל שורה ושורה שלו הוגשה כאילו זה מינימום שייקספיר, ואם הוא לא מקבל אוסקר שנה הבאה, האקדמיה מתה מבחינתי. מ ת ה.

אבל היהלום האמיתי בסרט הזה הייתה קייט מקנון, שבאמת העניקה לבנות את מה שאנחנו רוצות. כל הבעת פנים, כל תזוזת גוף הביאו למקסימום סקס אפיל, והבטיחו את כך שג'יליאן הולצמן, הדמות אותה היא מגלמת, תגדל דור חדש של לסביות צעירות.

ובכלל, כל עלילת הסרט פנתה די בברור לנשים. זה לא שגברים לא יכולים להנות מהסרט, כמובן, אלא שנשים סוף סוף יכלו להנות מסרט ללא הפחד שמא תקפוץ עליהן בדיחה מיזוגנית בפתאומיות. הסף הזה כל כך נמוך – העובדה שאני בהלם שלא הייתה אף בדיחת מחזור, אף בדיחת משקל, או אף בדיחת לסביות משקפת את זה. בחיי, יש אפילו סצנה שבה הן כולן אוכלות ביחד – ארבע נשים אוכלות ביחד בלי לדבר על גברים או על משקל, וזה נראה כמו אחד הצעדים הכי פרוגרסיבים בעולם. לאן הגענו.

(מיני ספויילר) הסרט גם לחלוטין מודע לביקורות שעלו נגדו. בשלב מסוים הנשים קוראות תגובות מהקהל הרחב, שנשמעים כאילו נלקחו אחד לאחד מעמוד היוטיוב של הטריילר. אולי הסצנה שמשקפת את זה הכי טוב היא הסצנה שבו ביל מארי מושלך על ידי אחת מהן מחוץ לחלון – אם זה לא אומר “fuck you”  לכל המצהירים שמגנים על הסרט המקורי כאילו הוא הגביע הקדוש, אני לא יודעת מה כן (סוף מיני ספויילר).

וזה לא שהסרט מתכחש לקודמו, אפילו להפך. בדיחות, שחקני אורח, ואפילו המוזיקה – כולם שואבים מהסרט הראשון, וכולם מתכתבים איתו. אם כל ה"מעריצים" האדוקים של הסרט המקורי היו מוציאים קצת את המקל מהתחת ושמים לב, הם היו רואים עיבוד שלא רק מכבד את קודמו, אלא מנסה להתאים אותו למציאות הנוכחית. עם כל הנוסטלגיה של רבים לסרט המקורי, אי אפשר להכחיש את היותו סקסיסטי – ולו רק כי, בוא נודה בזה, כל הסרטים של שנות ה-80 היו סקסיסטים. גם אלה של שנות ה-90. ושל שנות ה2000. אנחנו עדיין על הגדר עם העשור הנוכחי, אז נראה.

האם צריך ריבוט או האם לא – זו כבר לא השאלה כאן. זו מעולם לא הייתה השאלה כאן. אם זו הייתה השאלה, הייתה קמה צעקה דומה על ספר הג'ונגל, ועל טרזן, ועל צבי הנינגה ופאוור ריינג'רס ואלף ואחד סרטים שיצאו בשנה האחרונה ועתידים לצאת בזמן הקרוב. ברור לחלוטין מה מקור הביקורת שהסרט מקבל. לא רק שגיבורותיו הן, רחמא לצלן, נשים, אלא שהן, רחמא לצלן X2, נשים לא קונבנציונליות אטרקטיביות. אחת מהן אפילו שחורה גדולה, ירחם השם. והשמנה – אוי לא, מה יגידו השכנים.

גוסטבאסטרס הוא לא סרט המאה, והוא לא סרט העשור, והוא לא סרט השנה. הוא לא יכול להיות, כי עוד מעט יוצא סרט שבו קווין ספייסי הוא חתול, ושום דבר לא יכול להתעלות על זה. הוא כן סרט מצחיק, הוא כן סרט כייפי, והוא כן סרט שמראה שנשים יכולות להיות מצחיקות וחכמות, גם בלי שהן יורדות אחת על השנייה או לובשות בגדים חשופים. ובעולם שלנו, לצערי, זה עדיין נחשב למשהו יוצא דופן.

Comments

comments

מעיין הלן פריאל
סטודנטית, גיקית, חלק מה-Robin Defense Squad, חובבת קומיקסים, אנימה, ספרים ומשברים קיומיים.