מנאייקים אמיתיים – The Fix

The Fix Volume 1: Were Beagles Dare

כתיבה: ניק ספנסר, אמנות: סטיב ליבר, צבעים: ראיין היל, הוצאה: Image, מחיר: 10$

thefix_03-1

יש לי חיבה לחלאות אדם. לא בחיים האמיתיים. חס וחלילה וחסה. אבל כן ביצירות שלי. אני לא מדבר על דברים כמו אנטי גיבורים שהם קצת יותר אלימים מהגיבור הממוצע, או על הרוצח הפטיין שהוא רשע אבל כזה כריזמטי ומקסים (ויפה תואר לרוב) שלקהל לא באמת אכפת. אני אוהב את הרעים הקטנוניים – כאלו שהם לא בהכרח נבלים אבל בהחלט מנאייקים.

קשה לכתוב דמויות כאלו כי הנטיה הברורה של הקורא היא לרצות לראות גיבור אמיתי רוצח אותם במקרה הטוב או לסגור את הספר עליהם במקרה הרע. צריך כשרון אמיתי כדי לגרום למנאייקים לעבוד בתור הדמויות הראשיות שלך. לניק ספנסר וסטיב לייבר יש את הכישרון הזה.

מדובר, כמובן, בצמד שהביא לנו את Superior Foes of Spider-Man – הספין אוף שעסק במה שעשוים נבלי המשנה של איש העכביש כשהם לא חוטפים מכות מגיבורי על (בעיקר לנסות לדקור אחד את השני בגב, או בכל איבר מזדמן אחר) ושהיה אחת הסדרות הכי טובות של Marvel בחמש השנים האחרונות.

boom4

אז עכשיו יש להם הזדמנות לנסות משהו דומה בבית Image איפה שאין מגבלות על מכירות, או על דירוג לכל הגילאים. הגיבורים שלנו הם זוג פושעים בשם רוי (המוח של הצוות) וברנדו (לא בדיוק הלב… יותר כמו המעי הדק) שעסוקים בעיקר בנסיון להנות מהחיים הטובים (אלכוהול, סמים, הימורים על קרבות רובוטים) ולהחזיר את סכום מסויים לבוס הפשע השכנותי החביב, הוא באמת אדם נחמד חוץ מהקטע של לרצוח אנשים שמעצבנים אוטו באיטיות מחרידה. בין לבין הם משלימים הכנסה בעבודת היום-יום שלהם. כשוטרים גיבורים במשטרת לוס אנג'לס.

the-fix_01_04-copy-600x911

כמו הסרט הכי טוב של שיין בלק (נשק קטלני, קיס קיס בנג בנג, בלשים בע"מ) שמעולם לא הופק The Fix הוא חגיגה של הומור שחור וציניות נושכת על רקע הגבעות המוריקות (והמושחתות) של הוליווד. שלא כמו שיין בלק, שממצב דמויות אנושיות (או לפחות כאלו שמנסות למצוא מחדש את האנושיות שלהן) בלב חגיגיה של רוע The Fix מתמסר לחלוטין לניהליזם המקומי בלי להפוך לחגיגה של אומללות. בעולם של הקומיקס אין אנשים טובים ורעים, יש רק מידות שונות של חרא, וכל מי שעשוי להתברר כיריב מוסרי לדמויות הראשיות יתברר בסופו של דבר כמישהו מושחת יותר פשוט עם מטרות אחרות (גיליון #2 בנוי לחלוטין על הרעיון הזה והסוף שלו מבהיר בצורה נוקבת את העקרונות שעליהם הסדרה בנויה). זה מסוג הדברים שיכולים להיות מאוד אומללים תוך זמן קצר אבל בגלל שהאווירה של הסדרה כל כך פרועה אין לקורא זמן להתחבר לדיכאון הנוראי שבוודאי היה נוצר מחשיפה לעולם הזה בתור דרמה רצינית.

4

הקומיקס מנסה לגרום לך לצחוק לפחות פעם בעמוד, אם לא יותר, אם באמצעות רגעי דמויות ודיאלוגים מצויינים או בעזרת האמנות המצויינת של לייבר שמפגין חוש נהדר ל"משחק" של הדמויות: הוא יכול לסחוט מהקורא חיוך רק מהדרך בה דמות מסויימת מזיזה את הידיים, או מבניית שוט איטית שחושפת למה לכרך הראשון קוראים Where Beagles Dare. זה מסוג הדברים שברורים מאליהם בקולנוע או טלוויזיה, איפה ששחקן קומי נמדד לא רק ביכולת שלו לדקלם תסריט אלא גם באיך הוא מביא אותן באמצעים פיזיים, אבל קשה להחריד במדיום סטטי כמו קומיקס.

רוב האמנים הקומיים במדיום הולכים על בטוח ומגזימים את התגובות שלהם לרמה קרטונית (cartoon) כדי להשיג הומור אבל ליבר עובד במסורת של אמנדה קונור או קווין מקגוייר – הבעות הפנים והדמויות נשארות (כמעט) תמיד בגבולות האנושי. הוא עובד עם מגבלה עצמית ומצליח להפוך אותה ליתרון. בזה שהוא מקרקע את הדמויות כל כך חזק במציאות המעשים המרושעים / מנאייקים / מרושעמנאייקים שלהם הופכים להרבה יותר כואבים ומשעשעים כשאנחנו מבינים שהם מתרחשים בעולם שלנו. רובוט בשם Jizzmatron נשמע כמו הגזמה, אבל בעזרת האמנות הוא הופך לבדיחה רצה נהדרת

העובדה שאין לי בובת ג'יזמטרון על המדף היא הוכחה לכך שאין צדק בעולם.
העובדה שאין לי בובת ג'יזמטרון על המדף היא הוכחה לכך שאין צדק בעולם.

 

כמו קומדיית המשטרה האפלה האחרת (Chew) הסדרה עושה מאמץ ניכר להפוך כל גיליון לחוויה מבדרת בפני עצמו תוך כדי קידום עלילה גדולה יותר. אין הרבה "סיפור" בארבעת הגליונות שמהווים את האוסף הראשון (או, יותר נכון לומר – כל העלילה היא ברקע והדמויות הראשיות משתדלות להתעלם ממנה) אבל זה אף פעם לא מרגיש כאילו היוצרים פשוט טוחנים עמודים כדי להגיע לקליימקס, בעיה שמופיעה בהמון קומיקסים מודרניים שמכוונים לקריאה באוגדן במקום בחוברת בודדת. תמיד קורה משהו – בדיחה, או עבודת דמות, או בדיחה שמסתווה כעבודת דמות.

the-fix-1-bad-dad

בניגוד ל – Chew, ולרוב הסדרות מבית Image, זה נחמד לראות סדרה שמתרחשת בעולם האמיתי. בלי חייזרים, מימדים לעולמות מקבילים או כוחות על. יש בסדרה הגזמה קומית אבל היא עובדת, כאמור, בגלל שהיא נשארת מקורקעת במידה של ריאליזם. ופה הבעיה. זו סדרה שנכתבת ע"י ניק ספנסר, ויותר מכך – זו סדרה עצמאית שנכתבת ע"י ניק ספנסר.  ספנסר יכול להיות כותב טוב אבל יש לו נטיה מעצבנת לסבך דברים רק לשם הסיבוך ולהציג כמות גוברת של טוסיטים וחידות חסרות הסבר (תסמין אבודים או, כמו שילדי שנות התשעים קוראים לו תסמין תיקים באפלה) שאולי הגיוניות בשבילו אבל הופכות את הקריאה לשיעורי בית – לא זוכר משהו שהדמות המשנית אמרה בעמוד 15 של גיליון #3? חבל, מעכשיו לא תוכל להבין את העלילה של שאר הסדרה.

qouryopkchkd8v4ggjl8

ספנסר הוא מכותבי הקומיקס האלו שצריכים עורך טוב שיעמוד מאחוריהם עם שוט ויזכיר להם שיש קוראים שאמורים להתמודד עם השטויות שלהם ושאולי כדאי לזכור את זה (ראה גם – גארת' אניס, כותב מצויין כשיש עליו בלמים וכותב מייאש לעיתים כשנותנים לו חופש אמנותי מלא). לקראת סוף האוגדן מוצגים אלמנטים סיפוריים שמעניינים בפוטנציה…. אבל גם מעלים חשש שזו תהיה פעם נוספת שבה ספנסר מאבד את הצפון לטובת ארץ לעולם-לא (ראה גם – Morning Glories).

 

אבל, לפחות בינתיים, אני מוכן לתת לחששות לנוח ולהתחייב להמשך הרפתקאותיים של רוי, ברנדו וג'יזמטרון

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.