שחור, לבן ודם – Carver: A Paris Story

"ברחובות רעים אלו חייב ללכת איש שאינו בעצמו רע. הוא לא מודח ולא מפחד. הוא הגיבור; הוא הכול. הוא חייב להיות איש שלם ואיש של אנשים, אבל לא איש פשוט. הוא חייב להיות, לא משנה כמה אמרה משומשת יתר על המידה, איש של כבוד – מאינסטינקט, מטבע, בלי מחשבה ובוודאי בלי מילים. הוא האיש הכי טוב בעולם שלו ואיש טוב מספיק בשביל כל עולם אחר"

ריימנוד צ'אנדלר, על גיבור הנואר

Carver: A Paris Story

כתיבה: כריס האנט, אמנות: כריס האנט, פול פופ, אלקסיס זיריט (סיפור אקסטרה), הוצאה: Z2 Comics.

3093275

אני אוהב סיגריה טובה. לא לעשן (חס וחלילה – ההתמכרות שלי היא לנייר צבעוני שמגיע בחבילות של 22 עמודים בחודש), אלא לראות אותה בקומיקס: את רגע ההצתה, את סלסולי העשן, את התנוחה הרגועה של משיהו שהרגע ההתמכרות שלו נענתה. אני קורא לזה "מדד העישון" וככה אני מוצא אמנים טובים. מייק מיגנולה, שון פיליפס, פול פופ (שתורם כמה דפי אמנות לכרך זה) דרווין קוק, הוגו פראט…. אלו הם האנשים שנמצאים בראש מדד העישון.

ועכשיו גם כריס האנט עם יצרית הביכורים שלו Carver: A Paris Story נכנס לרשימה הזו, מדלג לראש שלה בניתור קליל.

carver-1200x520

הזכרתי את הוגו פראט (היוצר של קומיקס ההרפתקאות האירופאי הקלאסי Corto Maltese) לא סתם כי הוא מצייר סיגריות מבריק, ומבריק באופן כללי, אלא כי הספר הזה מודגש לו ולסוג הסיפורים שהוא היה יוצר: Carver הוא לא עמוק במיוחד מבחינה סיפורית, יש לך בחור קשוח שנמצא בפריז אחרי מלחמת העולם הראושנה וקבוצה אחת מנסה לרצוח אותו בעוד קבוצה שניה מנסה לרצוח אותו מסיבות אחרת ואז הוא יורה בהם ומרביץ להם. יש בחורה יפה, נבל מסתורי במסכה, חלאות אדם עם ניצנוץ מרושע בעיניים ושאר מרכיבים שנלקחו מספר הקלישאות הגדול. אבל כשהקלישאות מבוצעות בכזה חן, כשהאמנות כל כך יפה, באמת שקשה לתלונן.

כמו קורטו מאלטיס של פראט קארבר הוא גבר שבגברים, אבל כזה מהסוג המיושן, הוא לא משוויץ בכוחות הלחימה שלו או בזה שהוא הכי קשוח בחדר, הוא לא מדבר הרבה נקודה. הוא פשוט עושה את מה שצריך לעשות כדי לשרוד. הסיפור זורק אותו בין שתי קונספירציות שמקושרות למשהו נורא שקרה במלחמה ונתונות לו לנסות לחיות דרך לילה נוראי אחד של שפיכות דם.

carver_preview-2

האמנות היא שחור ולבן ונקיה להדהים – האנט משיג תגובות מהקהל לא רק עם מה שהוא מראה אלא גם אם מה שהוא שומר מחוץ לתמונה: סצנת מכות שמועברת רק בעזרת אונומטופיה בשעה שסיגריה בוערת על שולחן, סצנת טבח נוראית שמועברת בעזרת תקריב על פנים זועמות בשעה שאקדח מתפרץ פעם, פעמיים, שלוש. כל יריה מורגשת ומודגשת. וכמובן, הרגעים השקטים בהם גיבורינו יושב לו ומעשן – איש שמצליח להיות בודד אפילו בקרב הקהל.

האנט הוא מספר סיפורים קלאסי – חשוב לו שהקורא יבין תמיד איפה הדמויות נמצאות ומה הן עושות. דברים פשוטים לכאורה אבל דברים שהרבה יוצרי קומיקס מודרני זונחים לטובת הניסיון להדהים את הקורא בעזרת דאבל-ספראד עמוס פרטים או איזה מבנה פאנלים סופר-מתחכם שלא מוסיף כלום לסיפור. האנט יכול להדהים אותך בפאנל פשוט, מהפשטות הזו, מהמיעוט בקווים, מהבחירה העיצובית הנכונה, הוא שואב את כוחו כאמן.

page12-1

הפשטות הזו מביאה גם לחולשה שלו ככותב – Corto Maltese אולי היה סיפור בסיסי בז'אנר שלו אבל תמיד היה משהו שרחש מתחת לפני השטח, ביקורת על קולניאליזם, לעג ללהט המלחמה ששתף את אירופה באותם שנים, ציניות כלפי עולם שמבטיח הכול ונותן לך כלום. Carver, אחרי הכרך הראשון, עדיין לא שם. הוא בדרך, בהחלט, אבל הוא עדיין לא הגיע ליעד: הסיפור פה כל כך פשוט שאם יש משהו מעבר לפני שטח צריך זכוכית מגדלת כדי למצוא אותו. קארבר הוא בחור טוב, יש בחורים רעים. הוא מרביץ להם עד שהם מפסיקים להיות ("להיות" במובן השייקספירי, אני מניח שהם עדיין רעים גם בתור גופות). אבל חשוב לזכור שאף אחד לא מתחיל מגדולה – פראט, מיגנולה, קוק…. לכולם לקח זמן לפתח את הסגנון שלהם, לבנות את יכולת הכתיבה שלהם ולהתקרב יותר לשלמות הבלתי מוסגת. כולם ידעו לצייר סיגריה נהדרת. ברוך הבא כריס האנט – אני אעקוב אחרי הקריירה שלך מקרוב, ואני ממליץ גם לכם לעשות אות הדבר.

411904-_sx1280_ql80_ttd_

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.