כאן החוק, באנו לקחת לך את הביצים – Officer Downe

Officer Downe

כתיבה: ג'ו "גוז'פין" קייסי, אמנות: כריס "כריסטינה" ברנהאם, הוצאה: Image Comics, דירוג: לכו תזדיינו!

offdowne00

חשוב להבהיר, בעידן הפוליטי האפל שבו אנחנו חיים, ש – Officer Downe הוא הקומיקס האחרון שאנחנו צריכים. בשעה שהנשיא האמריקאי הבא נבחר על פלטפורמה של שנאה גזעית ואנשים שחורים נורים ברחובות ע"י שוטרים שמרגישים מוצדקים להפעיל אלימות ברוטאלית על כל מה שהם תופסים כאיום (והם תופסים הכל כאיום) אנחנו לא צריכים סיפור על שוטר מ(א)גניב וקשוח שפותר את כל הבעיות בעזרת כדורים לפנים ואת כל הבעיות שאי אפשר לפתור בעזרת כדורים לפנים בעזרת טילים לביצים.

Officer Downe הוא קומיקס שבא מעידן אירוני יותר שבו יכולנו לנחור בשעשוע במקום להזיע בחוסר נוחות למראה הפרת זכויות אזרח שמבוצעת ע"י גברים סופר-מאצ'ואיים עם יותר שרירים ותחמושת משכל ונשמה והייתי פוטר אותו בכל אלו אילו הוא היה כל כך כיף לקריאה שצריך להכריז עליו בתור חומר ממכר מסוכן ולקרוא לשוטר דאון שיהרוג את כל מי שמוכר אותו (בי בי בעלי חנות קומיקס שכונתית).

officer-downe-ogn-730x449

דאון הוא שוטר בלוס אנג'לס עתידית שבו כל העיר לקחה כמות (גדולה מהרגיל) של סמים ויצאה לשיחה בפסולת רדיואקטיבית: אדוני פשע הם מוטנטים עם ראשי בעלי חיים, הבריונים שלהם הם נינג'ות עם חיבה לזן וברייקדאנס ובתי הכלא הם פשוט מפקדה נוספת לכוחות הרשע. מול הגל הנוראי הזה התקווה היחידה של המשטרה הוא השוטר דאון – בחור שהדבר היחיד שיותר גדול אצלו מהשרירים זה השפם. כל יום הוא מתחמש במספיק ציוד כדי להרוג חמש עשרה צבאות שונים במקביל ויוצא לרחובות להשליט סדר. סליחה, אמרתי "סדר" והתכוונתי "מרחץ דמים".  הבעיה היחידה עם חוסר הפחד והאגרסביות המתפרצת של השוטר הגיבור שלנו היא הנטיה הלא נוחה שלו למות כל פעם מחדש. אבל משהו קטן כמו מוות לא הולך למנוע ממנו להמשיך לשמור על הסדר מרחץ הדמים.

 

יש יומרות סאטיריות בליבו של הסיפור הקצר הזה אבל בואו נודה באמת – אני ואתם כאן לא בשביל לקבל תובנות חדשות על הדרך שבה התרבות שלנו מאדירה את כוחו של השוטר הקאובוי כדבר היחיד ששומר על הסדר ומשתינה בקשת על תקנות וחוקים שנמצאים שם כדי לשמור על הזכויות האזחיות שלנו (כולם בעד הארי המזוהם עד לרגע שבו הוא פותח לך את הדלת בבעיטה כי הוא החליט שאתה אשם במשהו), אם אתם רוצים את זה אתם יכולים לקרוא את Judge Dredd או לצפות ברובוקופ (רק לא ההיפך בבקשה); אנחנו פה כדי לראות את כריס ברנהאם מצייר אלימות (דבר שהוא עושה את יותר טוב מ 99.9999999% מיוצרי הקומיקס) ואת ג'ו קייסי חושב על דרכים יצירתיות לקלל ולרצוח (עדיף בו זמנית).

od02

ברנהאם היה עדיין דמות לא מוכרת יחסית בעולם הקומיקס, היה לו שיתוף פעולה קודם עם קייסי ב-2008 (Nixon's Pals – עוד קוקטייל מבדר להחריד של אלימות וגסויות) וכמה דברים בחברות קטנות להחריד לפני כן (כולל קומיקס רשת שעדיין זמין חינמית לכל דורש) אבל זה היה הקומיקס ששם אותו על המפה. העלילה של Officer Downe היא בדיוק מה שתאירתי בלי תוספת: הדמויות רדודות במכוון, אוסף של קלישאות ושורות מחץ, הסיפור כל כך בסיסי שאפשר לטעות ולחשוב שהוא נכתב ע"י מפיק הוליוודי אחרי לילה של קוקאין ונערות ליווי על מפית בליפסטיק / דם. אבל באמת שזה לא משנה – לא הולכים לראות סרט של ג'קי צ'אן בשביל התחכום, הולכים בשביל המכות. ומכות נקבל, וגם בעיטות, סכינים, כדורים מכל סוג וגודל ודם ועצמות שבורות ואיברים פנימיים שנשפכים החוצה ועיניים שיוצאות מהגולגלת ומספיק גופות כדי למלא את רעבונו של חניבעל לקטר לעשור לפחות.

 

כל זה מאוייר בחדות נוראית בעפרונות עמוסי הפרטים של ברנהאם – איש שרואה את כס המלכות של ג'ף דארו על ראש הר-האמנים-שמציירים-יותר-מידי-פרטים (פרנק קוייטלי גם מחכה על הפסגה הזו) ומסתער עליו בטירוף ששמור לטירון קרבי אחרי ארבעה ימים שלי שינה. המפקד (ג'ו קייסי) אומר תסתער – אז הוא מסתער. ברנהאם ממלא את העמודים בכל דבר שמוחו הקודח מעלה, הוא מתייחס לחלל שלילי בתור אתגר – "כמה גופות ובדיחות משניתו אני יכול לדחוס לחלל הזה שהיה ריק קודם?". מי שקורא את הקומיקס הזה לא יתלונן לעולם שקומיקס של ברנהאם מאחר את הדדליין, אחרי קריאה של Officer Downe אתם עשויים להתפלא שלוקח לו פחות משבוע לצייר עמוד.

lethalforceofficer-downe-ogn-730x449

יש משהו מקסים באלימות של הקומיקס – היא כל כך גרוטסקית שהיא כמעט נהיית תמימה שוב. כל כך מנותקת מכל דבר שמריח מריאליזם פוטנציאלי שקשה אפילו לשונאי הברוטאליות הכי קיצוניים להפגע ממנה. כמו הסרטים הקלאסיים של שוורצנגר שבהם הוא חיסל מאות אנשים על המסך: האיש נראה כל כך כמו סרט מצוייר, קריקטורה של בריון טווטוני, שכל מה שהוא עושה נהפך למבדר. סרטי אקשן מודרניים (כאלה שבהם ליאם ניסן הורג אנשים כי חטפו לו את הבת / הרגו לו את האישה / בעטו לו בכלב) כל כך מתעקשים להצמד למאין אפרוריות במחשבה שזה יקרב אותם לריאליזם, למרות שהם לא ריאליסטים בשיט, וכל מה שקורה זה שהם נהיים משעממים. אם הגיבור הולך להרוג עשרים אנשים פלוס לבדו הסרט כנראה לא הולך להיות ריאליסטי, אז למה לטרוח? תגבירו את הקאמפ ותגבירו את הכיף.

 

יש דברים שמעצבנים אותי בכתיבה של קייסי, האיש מתחכם יתר על המידה ונהנה יותר מידי משערויירה לשם השערוריה (כמובן שברגע שהייתה לו הזדמנות הוא יצר סדרה בשם SEX ומילא אותה באורגיות, וכמובן שאני לא מזכיר את זה רק כי ביקורת שלי צוטטה על האוגדן השני. אני יותר מיד צנוע), אבל אני מעריך את המוכנות שלו לחזור למה שהפך קומיקסים לכל כך מבדרים: העובדה שבמידה רבה הם כן תוצר של תרבות זבל – 22 עמודים שנועדו להימכר בזול בסופרמרקט האמריקאי בחצי שקל כדי להתשיק את הילד בנסיעה הביתה. במקום להתעלם או להדחיק את המסורת הזו קייסי מאמץ אותה בחום – כי לזבל מותר לעשות דברים שלאמנות גבוהה אסור.

picture1

בעוד כותבי גיבורי על אחרים נכנעים לסטנדרטיות המשעממת של היקומים שלהם, דברים שהיו פעם מופלאים וחדשים אבל נהיו אפרוריים משימוש יתר, קייסי בא לכל פרוייקט עם עודף אנרגיה. התוצאה אולי לא תמיד טובה אבל היא אף פעם לא משעממת. קייסי לא כותב כמו איש שכבר השיג את כל מה שהוא רצה (ובתור אחד מהיוצרים של הג'גרנאוט המצוייר Ben 10 כסף לא חסר לו), הוא כותב כמו נער שעדיין רוצה להראות לעולם מאיפה הוא משתין.

officerdowne4004

ובצורה הזו יש משהו מקסים, ואפילו חכם, בטיפשות המובנת של Officer Downe – כמו הסרטים המצויירים הישנים האלו בהם הציפור בורחת מפני הזאב הרעב. זה הכל פני שטח, סלפסטיק ונפילות ומכות וסבל, אבל בשלב מסויים פני השטח נהיים כל רחבים ועצומים (בדיוק כמו המדבריות בהם הדבר מתמשך) שאתה מבין שזה בעצם מאוד עמוק. יש פה חזרה לעבר שבו הכל יוצרי קומיקס לא שמו על עצמם מגבלות של "הגיון" או "ריאליזם" הם פשוט רצו לבדר את הילדיםף ועשו את זה בדרך הכי מטורפת שאפשר. והם עשו את זה, כמו הקומיקס הזה, בצורה שפשוט חייבים להעריך.

או שלא – ובמקרה הזה לכו להזדיין.

2378951-downe_headcase_1

 

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.