חרא – Civil War II

Civil War II

כתיבה: בראיין מייקל בנדיס, אמנות: דיוויד מרקז, הוצאה: Marvel

"אתה לא יכול לתאר מלחמה במונחים קשים ממני: מלחמה הינה אכזריות, ואי אפשר ליפות אותה"

– הגנרל ויליאם שרמן, מלחמת האזרחים האמריקאית, 1864

הערה – הביקורת מכילה ספויילרים. למקרה שלא קראתם את הסדרה ואתם עדיין מעוניינים להיות מופתעים אנחנו מציעים שתעצרו עכשיו.

הערה להערה – המליה ספויילר מגיעה מהמילה האנגלית Spoil שמשמעה "לקלקל". מאחר ואי אפשר לקלקל משהו שהוא הרוס מראש (כמו ערמת זבל, או קקי על המדרכה) אנחנו מציעים לראות בהערה המקורית כבטלה בשישים.

Civil War II הוא קומיקס קטן ומחורבן. לא, אני טועה ומטעה – Civil War II הוא קומיקס גדול ומחורבן; מאסיבי בגודל (8 חוברות – שתיים מהן גדולות במיוחד) ובמחיר (החוברת הראשונה והאחרונה עולות 5$ כל אחת, כל מה שבאמצע עולה 4$). וכמו שחרא גדול נורא יותר מחרא קטן ככה הסדרה הזו – מה שהיה אולי נסלח בשלוש גליונות, האורך הטבעי של העלילה הזו, הוא בלתי נסלח בשמונה (תשע אם אתה מחשיב גם את גיליון #0 (תשעה מיליון אם אתה מחשיב את כל הקרוסאוברים)).

אה כן, העלילה. יש אחת (בתיאוריה): יש בחור חדש עם כוחות על בסביבה וקוראים לו יוליסס, הוא אחד מהאיניומנס (אם אתם לא קוראים קומיקס של marvel באופן קבוע – ה- Inhumans הם כמו האקס מן רק עם רבע מהמכירות ועשירית מרמת העניין), ויש לו את היכולת לראות העתיד. הוא משתמש, או יותר נכון משתמשים בו, ביכולת הזו כדי לחזות איומים עתידיים שגיבורי על מגיבים אליהם. מה שכמובן מעלה את השאלה המוסרית – האם מותר להגיב לדברים לפני שהתרחשו והאם אפשר לעצור אנשים באשמת פשעים שהם עדיין לא ביצעו? שאלה מוסרית נוספת – האם היורשים של פיליפ ק. דיק (מחבר הסיפור הקצר שהפך לסרט דו"ח מיעוט / Minority Report) יכולים לתבוע את Marvel ואת בראיין בנדיס על הגניבה הרעיונית הכי בוטה בהיסטוריה של הרעיונות?

הקיום של יוליסס מחלק את קהילת גיבורי העל לשניים – מצד אחד איירון מן שמשוכנע שאסור לעצור אנשים על פשע שהם לא ביצעו שהיה בסיפור Civil War הקודם בצד הסמכותני אז זה אירוני שעכשיו הוא בצד שעומד נגד הממשלה ומצד שני קפטן מרוול שהייתה דמות שניסו להפוך לאהובה ופופולארית ולכן זה רעיון מצויין לשים אותה בעמדת המנהיגה החמוצה שמתייחסת לזכויות אזרח כמו נייר טואלט ואחראית למוות של כמה מהחברים שלה בלי למצמץ. הצד השלישי של העניין, שזה יקום Marvel וכל הדמויות פה מכירות לפחות מישהו אחד שהיה לו הכוח לראות את העתיד / שהגיע מעתיד חלופי / שהגשים בעבר איזושהי נבואה, לא מוזכר בכלל.

[זו בעיה קבועה בקרוסאוברים של בנדיס, שמציגים קונספטים משומשים להחריד – Age of Ultron הוא העתקה בוטה מ-Terminator, בעוד Secret Invasion שואב את רוב הרעיונות מ – Invasion of the Body Snatchers. ובועד שזה בסדר גמור להתבסס על סיפורים קודמים, זה לא שמצפים מהיוצרים להמציא את הגלגל מחדש בכל סיפור, אבל רמת העתקה והעובדה שמעט התוספות היצירתיות שיש לבנדיס להציע רק מורידות מרמת הסיפור לא מחמיאה לאף אחד]

אז הדמויות מדברות, ומדברות עוד קצת ואז עוד קצת – בדר"כ בדיאלוגים שאף אדם שאי פעם חי לא היה אומר (בנדיס לא אמור להיות המאסטר של הדיאלוג הנטורליסטי?): בגיליון השני איירון מן חוטף את יוליסס ומתחקר אותו. תחשבו על הסצנה הזו, תחשבו עליה מעבר לפני השטח של "זה דרך של היוצר להציג לנו מידע על הדרך שבה הכוחות של יוליסס פועלים": מצד אחד יש לנו פה מישהו שבקושי יצא מהנעורים שמתעורר בחדר אפל ומוצא אדם שהוא מכיר בתור מילארדר מפורסם שהוא גם גיבור על, אחד האנשים הכי חזקים על פני כדור הארץ בכמה רמות של המונח, רוכן מעליו ותוקע בו כל מיני כלים מדעיים. זה מפחיד – מהצד של יוליסס זו אמורה להיות אחת החוויות הכי מאיימות שהוא אי פעם עבר. מהצד של איירון מן… מישהו שהקורא מכיר כגיבור על החליט לחטוף נער בניגוד לעצת החברים שלו במעשה שהוא יודע שיחשב לפעולה עויינת נגד מדינה זרה. זה אמור לסמל לנו שמשהו לא בסדר בתהליכי החשיבה שלו – שהוא כל כך נואש שהוא מוכן לשבור חוקים וקשרים אישיים כדי להוכיח שהוא צודק בנוגע לכך שיוליסס מפוקפק.

בדיחות וטון ציני על התמוטטות מנטאלית הם לא הדרך הכי טובה להראות התמוטטות מנטאלית

אבל במקום להציג לנו סצנה כזו, משהו אפל ומעניין שבו שני אנשים פגומים נמצאים במצב לא ברור, בנדיס נופל שוב אל דפוסי הדיבור הקבועים שלו שמשטיחים את הדמויות – כולם פולטים שטויות סמי-שנונות שאולי נראות טוב על הנייר אבל לא עובדות בתור משהו שאנשים יגידו בסצנה הספציפית הזו. דיבור-קומיקס אף פעם לא יכול להיות ריאליסטי לגמרי אבל אפילו בשנות השישים והשבעים, כאשר הפרוזה הייתה נפוחה ואנשים דיברו במליצות מוגזמת, היה נסיון להיות כן לטון הרגשי של הסצנה. לא פה.

אני מצטער – התספורת שלך מגוכחת

ואז יש מכות. זה סיפור קרוסאובר עם מיליון דמויות (למרות שת'כלס – בערך חמש מהן חשובות וכל השאר סתם ממלאים מקום בשולי העמוד) סצנות אקשן טובות הן אמנות הרבה יותר מסובכת ממה שאתם חושבים, במיוחד כשמדובר בקרבות עם הרבה דמויות בעלות עיצוב וכוחות יחודיים: צריך לחשוב איפה כל דמות נמצאת ביחס לדמות אחרת, איך המיקום משפיע על הקרב, איך הדמויות ישפיעו אחת על השניה, מה האסטרטגיה של כל הצד…. אבל בנדיס לא חושב על הדברים האלו. התוצאה היא סצנות אקשן שהן בעיקר שורה של רגעים "מגניבים" שבהם אנשים עושים פוזות אחד כלפי השני בעמודים שאחר כך יהיה אפשר למכור במחיר טוב כדי להשלים הכנסה (כי למה שחברה גדולה ששווה מילארדי דולרים תשלם לאמנים שלה מספיק כדי להתקיים רק בזכות העבודה שלהם?).

90% מהאנשים בפאנל הזה חסרי משמעות לשאר הסיפור

אין לסצנות האקשן פה שום זרימה או משמעות – דיוויד מרקז יודע לצייר, הוא יודע לצייר יופי של שוטים קבוצתיים, יופי של אנשים עומדים בדרמטיות, יופי של קומפוזיציות ברורות וחזקות. אבל זה יופי חלול, חסר משמעות – הוא לא משמש להעביר שום דבר מעניין. הוא מצייר חלק ונקי כמו דוגמנית צמרת ובערך בעל אותה רמת אישיות. ואני לא חושב שזה אשמת מרקז, לאיש יש הווה ויש לו בהחלט עתיד – אבל התסריט הזה לא נותן לו שום דבר מאתגר או מעניין לעשות. תסריטי קרוסאוברים של בנדיס כבר הפילו חלל גדולים ממנו (זוכרים את בראיין היטצ' על Age of Ultron? רבע מכל גיליון שהוא צייר הוקדש לשוטים סטטיים של הריסות).

זה הולך מעבר לרמת חוסר ההשקעה התסריטאית בחשיבה אפילו קצת מעבר לפני השטח (המדד שלי לקומיקס שכתוב טוב הוא מידת הרצון שלי לשבת ולקרוא את התסריט אחרי קראית החוברת, משהו שקורה לעיתים קרובות עם יצירות של גרנט מוריסון, אלן מור, פרנק מילר (הישן) או וורן אליס). לקומיקס הזה, להמון קומיקסים של בנדיס בעשור האחרון, אין קצב ( pacing) – וכשאתה מתעסק בקומיקס סדרתי קצב הוא אולי הדבר הכי חשוב כשזה מגיע לאמנות. אם נחזור לדוגמה אהובה מאותה שנה אומללה, 2016, אפשר להעיף מבט ב- Omega Men של טום קינג וברנבי בגנדה: הסדרה ההיא השתמשה ברשת של 3*3 (9 פאנלים לעמוד) באופן קבוע כדי ליצור קצב כפוי על התקדמות העלילה (ומעוד סיבות סמליות שפחות חשובות לטיעון שלי), התוצאה היא סדרה שנמצאת בתנועה מתמדת, סדרה שלא מבזבזת את הזמן של עצמה, או של הקורא. המון קורא ב-12 הגליונות האלו, וכשהסדרה עוצרת להראות לך משהו כמו שוט של עמוד מלא, או להקדיש מספר עמודים לסצנת קרב אחת, העובדה שפתאום יש חלל גדול שמוקדש למשהו מבהירה לך עד כמה הוא רב משמעות.

ל- Civil War II אין שום קצב. העלילה היא מסוג הדברים שבימים פחות נדיבים הייתה ממלאת אולי 3 גליונות (גליון ראשון – יוליסס מתגלה והכוחות שלו מודגמים, גיליון שני – אנשים מתחילים לריב על השימוש בכוחות שלו, גיליון שלישי – הגיבורים נלחמים פיזית ומגיעה התרה כלשהי) ופה נמתחת על פני שמונה גליונות בלי שום סיבה ממשית. הניסיון הוא לסיים כל גיליון ברגע דרמטי שאמור להיות הדבר שהאינטרנט ידבר עליו בשבוע הקרוב – אז יש לנו את המוות של רודי (הפעם השניה ש- Marvel מתחילים סיפור בשם מלחמת האזרחים עם מוות של דמות שחורה בתור שה להקרבה- במה שמתחיל להראות כבדיחה מאוד אומללה), הרצח של הענק המופלא בידי הוקאיי, יש לנו חזון שבו מיילס מוראלס הורג את קפטן אמריקה, איירון מן וקפטן מרוול נפגשים להתנגשות טיטאנית בוושינגטון הבירה (הו הסימבוליזם! חסר המשמעות). הרגעים הם מה שחשוב ליוצרים – לא הדרך בה מגיעים אליהם או הסיבה שהובילה את הדמויות לנתיב הספציפי הזה. יש את הבדיחה על כך שבסרטים הוליוודים כותבים קודם את סצנות המכות המגניבות ואז את העלילה שבתקווה תוביל אליהם באופן הגיוני פחות או יותר, ופה זה אותו דבר – יש תמונות שחשוב היה לדחוס לסדרה והדרך שבה מגיעים לתמונות האלו היא משנית לגמרי.


אם כבר לגנוב אז לגנוב מקרוסאוברים נפוחים אחרים

ואז הסדרה נגמרת. לא, סליחה. אני טועה ומטעה שוב – Civil War II לא נגמרת. היא נעצרת. הגיליון השמיני מגיע לעמוד האחרון והקורא המובלבל בודק שלא נקרעו לו בטעות עמודים מסוף החוברת. בגיליון האחרון, אחרי שהמתח עולה שוב לשיא בעקבות החזון שבו מיילס רוצח את קפטן אמריקה, איירון מן וקפטן מרוול נפגשים לקרב אפי אחרון ובעוד אנחנו מצפים שהקרב יסתיים במוות בטעות של קפטן אמריקה מה שבעצם קורה זה שטוני הוא זה שנופל שדוד (הו האירוניה!). אה כן – ויוליסס עובר התפתחות מואצת, חווה מספר חזיונות שמראים לנו סיפורים עתידיים ("תשריינו כבר עכשיו את Monsters Unreleased" החוברת הזו זועקת – כי שילמתם חמש דולר בשביל הזכות להחשף לפרסומות)  ומצטרף למועצה השמיימית.

וואט. דה. פאק.

אחרי שבע גליונות שבהם יוליסס הפגין את כל האישיות של חציל, הוא נע על הסקאלה שבין מבולבל לממש מבולבל, פתאום אמור להיות אכפת לנו מהגורל האישי שלו? הוא היה כלי עלילתי, דרך להניע את הסכסוך בין הדמויות הראשיות, ופתאום לקראת הסוף מתנהגים כאילו הוא עבר איזו קשת סיפורית מעניינת?! זה ממש לא היה הקשת העלילתית שלנו – הסיפור עסק בדמויות של גיבורי על שדנות בשאלה של גבולות השימוש בכוח, הקשת העליתית המרכזית הייתה איזה צד יכנע בסכסוך הזה – האם בשם שמירת הביטחון מותר לפגוע בזכויות האזרח של אנשים (יש עלילת משנה שבה אשה נחטפת ומוחזקת בלי משפט ע"י הממשלה בגלל שיוליסס חווה חזון שבו היא טרוריסטית – העלילה הזו לא נפתרת בסדרה עצמה ואם משיהו יגיד לי לקרוא איזו חוברת ספין אוף כדי לקבל תשובה למשהו קריטי במרכז התזה של הסדרה הוא יקבל את כל מדף האמוניבוסים שלי פנים)

אה כן, ויש דיאלוג בין קפטן מרוול להאנק מקוי שמסביר לה שבעצם כל הסיפור עסק באפיון משטרתי (profiling). לא. סטופ. אתם לא רק לא רוצים ללכת לשם Marvel – אתם גם ממש לא יכולים. יש סיפור מטאפורי שאפשר לספר עם האיניומנס שמתאים לקונספט של profiling, הם אחרי הכל מיעוט גזעי שנוטה לפתח כוחות שעשויים להיות מסוכנים לציבור בכל רגע נתון, אבל אין שום קשר בין מה שקרה פה לאפיון גזעי. בניגוד למה שאומרים לה קרול דנוורס לא פתחה שום שער – היה להם אדם אחד שיכל לחזות את העתיד, ובשלב הזה של הסיפור כבר הוכח כמה פעמים שהחזיונות שלו לא מדוייקים, והוא נעלם.

אני לא מאלו שמוצאים עצמם סופר משוקעים רגשית בדמויות של גיבורי על, יש לי אמנם רעיונות די ברורים על איך שהדמויות האלו "צריכות" להתנהג אבל לא איבדתי שעות שינה כשספיידרמן עשה עיסקה עם השטן או כשקפטן אמריקה הצדיע במועל יד, אבל באמת שאין לי מושג מה בנדיס חשב שהוא עושה פה ומה העורכים שלו חשבו כשהם אישרו את זה. בחמש השנים האחרונות יוצרות כמו קלי סו דקוניק, טרה באטרס, מישל פאזאקס וכריס אנקה עבדו להפוך את הדמות הזו למייצג של איזשהו אידיאל חיובי של העצמה, כל זה כהכנה לסרט בכיכובה שימקם אותה כדמות הנשית המבוילה בעולם של Marvel. אתם לא חייבים לאהוב את זה, לא ממש התלהבתי מאף אחת מהסדרות שלה בזמן הזה, אבל להפוך את כל המהלך הזה בסיפור שממצב הדמות כרב-כלבתא (מילים חזקות ,אבל זה בדיוק הארכיטיפ שהם עובדים לפיו עכשיו) זו החלטה ביזארית. מי הולך לסיים את הסדרה הזו להגיד שבא לו לקרוא על הגיבורה הזו? Marvel נורא רוצים שהקוראים יהיו מושקעים רגשית בגיבורים שלהם אבל מתפלאים כל פעם מחדש כאשר אותם הקוראים מעזים לחשוף תגובה רגשית שהיא לא זו שהם רצו. ברור שמעריצי קרול דנוורס עצבניים עכשיו – הפכתם אותה לאיש הרע!

בבקשה שאף אחד לא יגלה לברי לארסון שהקומיקס הזה קיים

Civil War II הוא לא סיפור. לסיפור יש עלילה; יש התחלה, אמצע ובעיקר סוף. אתה מרגיש שהושג משהו. מה השגנו מהסוף של הסדרה הזו? מה המסקנה? מה הדמויות למדו? כלום. הסיפור הזה הוא כולו אמצע שמשמש להכנה של עוד אמצע – שורה של טריילרים שנותנים לנו סטטוס קוו חדש לדמויות (שי-האלק מעכשיו כוסעת, הנוקמים הצעירים מתעצבנים על המבוגרים ויוצאים ליצור קבוצה חדשה, שומרי הגלקסיה תקועים על כדור הארץ). Civil War II לא קיימת לשם עצמה, היא קיימת כדי להגיד לנו "היי – סיפורים שיבואו בעתיד הקרוב יהיו ממש מגניבים".

ואין בעיה עם זה שקרוסאוברים משמשים להכנת סטטוס קוו חדש, להצגת דמויות, או לכיוונון מחודש של קונספטים קיימים. אבל כן צריך להיות משהו בסיפור שמחזיק בפני עצמו. Annihilation שימשה את Marvel לשגר מחדש את קוו הדמויות הקוסמיות שלה, כולל שומרי הגלקסיה ונובה, אחרי שנים שבהם המחלקה הזו לא התקיימה; אבל זה גם היה סיפור שבו יש חייזרים רעים והחברה הטובים מרביצים להם עד שהם מפסיקים. זה היה בסיסי אבל זה היה טוב – היה הגיון פנימי לדרך שבה הדמויות התנהגו ולאיך שהעלילה התקדמה. הסטנדרטים לקרוסאוברים לא כאלו גבוהים מלכתחילה, אבל איכשהו בנדיס ומרקז (אבל בעיקר בנדיס) מצליחים לרדד אותם עוד יותר.


כל זה ובקושי כתבתי על האספקט הפוליטי של הסדרה הזו. היוצרים מנופפים ברעיונות  – חזון של ילד שחור עומד מעל לגופה של הסמל האמריקאי (הלבן) האולטימטיבי? בית המשפט מזכה רוצח ידוע בטענה שהמוות שהוא גרם לו היה בתגובה לתחושת איום מוצדקת (מי חשב שזה רעיון טוב להפוך את הוקאיי לג'ורג' זימרמן)? אלו אימג'ים עצומים וטעוני משמעות אבל הקומיקס לא עושה איתם כלום. הוא זורק אותם באוויר ומקווה שמשעות תיווצר בפני עצמה

זה לא באמת באשמת היוצרים, מי יכול היה לחזות כשהדבר הזה רק התחיל לזוז, שארה"ב של 2017 תראה כל כך מחולקת שמלחמת אזרחים II מתחילה להראות פחות כמו שם לקומיקס ויותר כמו תחזית סוציופוליטית אפשרית. אבל דברים נקראים בקונטקסט – ומעבר לגריעות בכל הרמות הסיפוריות הקונטקסט של 2016 הופך את Civil War II ליצירה עלובה במיוחד. רוצים להצהיר הצהרה על profiling בהקשר של מתח גזעי? אדרבה ואדרבה. אבל תגידו משהו, אל תנפנפו באסקבטקסט זול ובסימבוליזם עוד יותר זול וטטענו שבעצם אמרתם משהו מעניין. לא אמתרם כלום. לא עשיתם כלום. בזבזתם לאנשים זמן וכסף והדבר היחיד שיש להם זה נייר שאפילו לא טוב לניגוב התחת.

התחלתי בציטוט ואסיים בציטוט. כי כל המשפטים האלו מובילים לשורה אחת של שייקספיר שידע יותר טוב מכולם את מהותו של Civil War II –  "מעשיה מפה של מפגר, כולה הומה סופות ורעש, והמשמעות – לא כלום."

 

נהנתם מהביקורת (יותר מהקומיקס)? תחשבו אויל לזרוק עלינו כמה אגורות

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.