על הפילוסופיה של תמונות יציבות – Unflattening

Unflattening

כתיבה ואמנות: ניק סוזאניס, הוצאה: Harvard University Press

בשנת 1993 סקוט מקלאוד שיחרר לאוויר העולם את Understanding Comics, כנראה היצירה הכי חשובה למדיום בשנות התשעים (לא הכי טובה, הכי חשובה), קומיקס עיוני שנושאו היה…. קומיקס. מקלאוד הציג בספר טכניקות, ניתח מושגים, הציע דרכים לשיפור של היצירות ודן בצורה בה הנחות מסויימות לגבי המדיום היו מוטעות ביסודן. ספרים על קומיקס התקיימו לפני זה, בין אם היסטוריה (Great Comics Heroes) או חקירת המדיום (Understanding Comics של ויל אייזנר), אבל מקלאוד היה הראשון שכתב על המדיום דרך המדיום.

החשיבות של הצעד הזה, עד כמה שהוא היה מתבקש, הייתה עצומה: אלו שבאו לפני מקלאוד, חלקם יוצרי קומיקס מכובדים, פנו למדיום של מילים על דף כשהם רצו לדון באופן רציני במדיום בו הם פעלו מתוך מחשבה שזו הדרך שבה יקחו אותם ברצינות. ויל אייזנר הוא אולי האורסון וולס של מדיום הקומיקס אבל כשהגיע העט להציג את התיאוריה שלו לעולם הוא הרגיש צורך לפזול למדפי הספריות. מקלאוד השיל מעליו את חוסר הביטחון הזה באלגנטיות והתוצאה העומדת בגאווה עד היום. היא עומדת די לבד.

היו ניסיונות לקחת את הצעד הבא, לנסות לפתח את הרעיונות שהוא הציג אבל רובם כשלו: מקלאוד עצמו שחרר עוד שני ספרים Reinventing Comics (2000) ו- Making Comics (2006), שניהם היו כישלונות קטנים ושקטים, לא קומיקסים רעים אבל כאלו שחסרו את הברק של המקור וברטרוספקטיבה היסטורית היו די מוטעים ביחס לתחזיות שלהם (מהדיון שלו על יצירת קומיקס רשת נעדר לחלוטין רעיונות של מדיה חברתית ומימון המונים – שני דברים שהתבררו כחשובים הרבה יותר לדור הבא של יוצרים מהרעיון הדי בנאלי של המסך האינסופי או בניית עמוד בלי מגבלות פאנלים).

 

ניק סוזאניס רוצה להיות זה שיקח את הצעד הבא: מקלאוד כתב על העיקרים הקונקרטיים של המדיום, על ההיסטוריה והאפשריות של העתיד, על הכלים של האמן והפוטנציאל של הכותב, סוזאניס עוסק במהות הפילוסופית שמתחת. Unfalttening הוא נסיון להסביר את החשיבות של מדיום הקומיקס לא בעזרת הצבעה על האיכות יצירה ו/או יוצר ספציפיים אלא בעזרת פירוק הטבע של המדיום עצמו. הרעיון שמאחרוי הספר הוא פשוט למדי ומסובך להפליא בו זמנית: בני אנוש, הוא מתווכח, נוטים להתקע בדפוסים נוקשים של פעילות וחחים שמשטיחים אותם – אנחנו כל כל עסוקים במילוי פונקציות שהוגדרו מראש שאנחנו לא מסוגלים להשתחרר מכבלי המחחשבה שנמצאים סביבנו (בעיקר כי למדנו שלא לראות את הכבלים). קומיקס, סוזאניס טוען, הוא מדיום שמשוחרר מהשיעבוד למילים כאוטוריטה ולכן מציא לנו את השחרור המטאפיזי.

הסיפור שמנחה את סוזאניס הוא שטוחלנדיה של אדווין אבוט (1984), נובלה פנטסטית שמתארת עולם שקיים אך ורק בשני מימדים שתושביו הם צורות גיאומטריות בסיסיות. הגיבור של הסיפור הזה, ריבוע בשם "ריבוע", נתקל בנציג מעולם מוזר שבו יש שלושה מימדים – הכדור גורר בכוח את ריבוע למסע מעל לעולם שלו ופותח את עיניו לקיומם של מימדים חדשים לגמרי (מה שנתפס ככפירה בעיני תושבי העולם הדו מימדי – הם לא יכולים לראות שלושה מימדים אז הם לא יכולים לדמיין שהם קיימים). באופן אירוני כשריבוע מציע לכדור את הרעיון של מימד רביעי שנמצא מעליהם הכדור מגיב בזעם – "דבר כזה פשוט לא ניתן לדמיון! הוא לא אפשרי".

שטוחלנדיה מופיעה שוב ושוב בעשרת פרקי הספר שמנסים לפרק לגורמים את את הקונספטים הפילוסופיים שמנחים את סוזאניס. לספר יש נציג אנונימי, כלאיש, משלו – דמות שטוחה במובן הפיזי והמנטאלי שתקוע במסלול צר של החיים. הספר הוא מסע ההתעוררות שלו (ובתקווה של הקורא) – ניסיון להסביר שיש לחיים מימד נוסף.

ברמה התיאורטית הכללית הספר מוצלח – הוכחה נוספת לעליונות הפונטציאלית של מדיום הקומיקס ככלי לימוד לנושאים סבוכים. "תמונה שווה אלף מילים" היא אולי קלישאה אבל יש בה מן האמת. הרעיונות הסבוכים שבבסיסו של Unflattening מובהרים בזריזות מרשימה – מה שהיה לוקח לטקסט פילוסופי עשרות (מאות?) עמודים מועבר בכמה פאנלים. יש בכך מן ההישג – והדבר הוא כן תגובה ראויה לאלו שעדיין מתעקשים להגביל מדיום שלם לעלילותיהם של גברים בטייטס צבעוניים שטובים רק לבידור שוטים וילדים (או יותר גרוע מכך – ששווים משהו רק כחומר גלם לסרטים וסדרות טלוויזיה).

בתור מישהו שעבדותו היומית היא בחנות ספרים קשה לתאר את המספר של הורים שמתעקשים לרכוש לילדיהם ספר, כל ספר שהוא, על פני קומיקסים כמו בון, הקמע או חיוך. לא משנה כמה אני מסביר על האיכויות, על הערכים ועל הפרסים שהוענקו ליצירות הללו הורים רבים יעדיפו לרכוש לילדיהם ספרים זבליים רק משום שיש בהם יותר מילים פר-עמוד. ההורים האלו נכנעו למה שסוזאניס מכנה "רודנות המילים" – הקונספט ההוא שהמילה הכתובה היא אותוריטה תרבותית שאיכויותיה העקרוניות ממצבות אותה מעל לקומיקסים. דקארט האמין שתמונות הן אשליות שמטעות את הדבר הטהור היחיד – המוח שחושב במילים, והתפישה התרבותית שלו מובילה עד היום.

הבעיה עם הספר היא הכישלון של סוזאניס לקשר באופן ישיר בין הפריצה משלשלאות ההשטחה באופן ספציפי למדיום הקומיקס. הוא מקדיש מקום נרחב לחשיבות של חשיבה בתמונות – אבל במה שונה בכך הקומיקס מקולנוע? רוג'ר איברט אמר שהוא אוהב את הקולנוע כי בתור מדיום מדובר ב"מכונה ליצירת אמפטיה", דהיינו – במדיום שמצטיין בלתת לך להיכנס לעולמות וצורות מחשבה ששונים משלך (העובדה שרוב הסרטים נכשלים בכך היא פשוט משום שהם לא מעוניינים לקרוא עלינו תיגר – זה לא שהם לא יכולים, פשוט לא בא להם). אם ניק סוזאניס היה קולנוען האם היינו מקבלים תזה אקדמאית (וזה מה שהספר – דוקטורט שמוגש במדיום הקומיקס) בצורת סרט?

זה לא דבר רע בהכרח, סוזאניס עובד בתחום הקומיקס והוא בא להשוות באופן ספציפי בין קומיקס לספרות ולא למדיומים חזותיים אחרים, אבל זה כן גורם לי לרצות קצת יותר הרחבה של הרעיונות הקונקרטיים ופחות התמקדות בפילוסופיה אבסטרקטית של אמנות.

 

אך למרות הבעיה הזו קשה שלא להתלהב מ- Unflattening: לא רק בגלל שסוזאניס מוכשר כשד בתחום האילוסטרציה (רוב הספר הוא בצורת אבסטרקציות, צורות ותמונות חוזרות אבל כל כמה עמודים סוזאניס ישנה לחלוטין את מוד הציור ויראה לך מה בדיוק הוא מסוגל לעשות) והמחקר שלו (כל העסק היה קצת מתפקשש עם האיש היה יודע לצייר רק בצורת אנשי-מקל) אלא בגלל מה שהוא מייצג. הצעד הבא.

Understanding Comics, בפעם הראשונה שקראתי אותו, באמת הרגיש כמו שחרור: שחרור מהרבה רעיונות מוטעים שהיו לי לגבי מה שאפשר, ומותר, לעשות עם קומיקס. Unflattening משחרר אותנו מעוד סט של כבלים, כאלו שמקלאוד לא יכל לדמיין כי הוא לא האמין שהם קיימים – כבלי הנחיתות שעדיין טבועים ביותר מידי מעריצי קומיקס, יותר מידי מבקרי קומיקס, יותר מידי אנשים שלא קראו יותר מעמוד אחד אבל משוכנעים שהם יודעים הכל. יום יבוא ויצירה נוספת תבוא ותחשוף בפנינו עוד סט של אמיתות נסתרות: היינו נקודה, נהיינו ריבוע ועכשיו אנחנו כדור. מי יודע מה מחכה לנו במימד הרביעי?

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.