Stitches – ביקורת נובלה גראפית

יוצר: דייוויד סמול || הוצאה: W. W. Norton || שנה: 2009

מבקרת: מי טל שרף

"Stitches" הוא ממואר אוטוביוגרפי של דיויד סמול, מאייר אמריקאי עטור פרסים (בעיקר בתחום איור ספרי ילדים). הנובלה-הגרפית עוסקת בתקופת הילדות וההתבגרות של סמול, שגדל במציאות משפחתית קשה באופן כמעט בלתי יאמן. הסיפור נמסר דרך נקודת המבט הבלעדית של דמותו, מגיל שש ועד בגרות. דיויד הוא בן הזקונים של זוג הורים ממעמד בינוני-גבוה המתקשים להתפרנס בעיר דטרויט רווית הגשמים הכבדים. שנות הילדות שלו מתוארות דרך אפיזודות שמציגות את חייו המכונסים בצלם של היחסים המנוכרים – בצורה יוצאת דופן – בין בני משפחתו. הלך הרוח הנוקשה ששולט בביתם גורם לדיויד להסתגר ולהשתתק, ללא יכולת להימלט. האפשרות היחידה שפתוחה בפניו היא להיות חולה, והחולי אכן נעשה צורת הביטוי העיקרית שלו.

בעיה רפואית חמורה שמתגלה אצלו (במקרה), מובילה לשרשרת של אירועים וסיבוכים. ככל שהעלילה מתקדמת מתווספים פריטי מידע מפתיעים ומטלטלים ביותר בהקשר למצבו ולגורמים לו. הבחירה של סמול להיצמד לנקודת המבט של ילד, שאינו מבין מה מתרחש סביבו ושכל הדמויות שאמורות להנחות אותו מכשילות את דרכיו, מעוררת הרבה מאוד אמפתיה כלפיו ותחושת חוסר-צדק מול היחס המחפיר שבו נוהגים בו.

אחד המוטיבים המרכזיים בסיפור הוא השתיקה, הדממה. ובהתאם לכך מופיעים פריימים רבים שכוללים איורים בלבד, ללא טקסט (יכולת מעוררת השתאות בזכות עצמה). באופן זה מודגשת החוויה של ילד שהעדר התקשורת מקיף אותו מכל עבר. גם נוכחותם של דיאלוגים בדיבור-ישיר היא מעטה יחסית, ועיקר הטקסט מתוּוך על ידי המספר המבוגר שחוזר לאחור ומציג את העבר מנקודת מבט חדשה/ישנה. באופן זה סמול מצליח להעביר את הקוראות/ים חוויה דומה לשלו; התבוננות שקטה בהתרחשויות נטולות מילים או הסברים. טכניקה שמעוררת מתח רגשי גבוה לאורך הסיפור, ורמת הקשב וההתמסרות לו הן בהתאם.

האמנות בספר היא בשחור-לבן, או ליתר דיוק: באפור-לבן. ואכן, האפרוריות (בכל גווניה) חולשת על כל פינה בנובלה-הגרפית הזו, מבחינה וויזואלית ותוכנית כאחד. נדמה שעצם המחשבה על צבעים אחרים היא בלתי אפשרית ונגזר על הסיפור הזה להישאר בסקלת הצבעים הדלוחה והמורבידית הזו. סגנון הציור מינימליסטי ברובו ומתאפיין בקווים עדינים, שבעזרתם מביע סמול רגשות בעצמה חזקה; פניו של דיויד-הילד אוחזות בעיקר בתימהון ורוגז, ואילו פניהם של בני משפחתו (בעיקר אמו וסבתו) עוטות הבעות רציניות וקרות, עד כדי מפלצתיות של ממש. סמול מרבה להשתמש גם במרקמים של צבעי מים ובהצללות עבות, שהולמות בהחלט את האווירה הכבדה (והמציפה רגשית) של העלילה.

בשורה התחתונה מדובר בנובלה-גרפית שמציגה סיפור חיים מינורי ונוגע ללב. ממואר שמצטרף לשורה המתארכת של סיפורים אוטוביוגרפיים שנמסרים במדיום הקומיקסי ומיועדים בעיקר לקהל בוגר. האמנות והעלילה מזינים זה את זה היטב, ופורסים בפני הקוראות/ים את המורכבות האדירה שמתקיימת בתא משפחתי והשלכותיה מרחיקות הלכת על הפרט שנאלץ לגדול בה. אך למרות כל זאת עולה גם נימה אופטימית מתוך המזג הסגרירי; ההוכחה שהשיקום – חלקי ככל שיהיה – הוא אפשרי. הספר הזה הוא עדות מהודקת ונפלאה לכך.

Comments

comments

קולקטיב עלילון