על אמנות ופוליטיקה

"אם נסתכל על כותבים לאורך כל הזמנים נראה שהם תמיד היו פוליטיים… למנוע מכותב פוליטיקה משמע למנוע ממנו חלק מהאנושיות שלו."
—סיריל קונולי (מתוך "אויבי ההבטחה")

לאחרונה עלה, כבכל שלושה ימים, נושא ההפרדה בין האמנות והפוליטיקה. או, יותר מדויק: נושא ה-"אני רוצה להתעלם מסערת החרא שהיא המציאות הנוכחית וחברות קומיקס צריכות לנהוג בהתאם בכך שהן תוצאנה את הפוליטיקה מהתחביב שלי".

לפני שאתחיל את דברי, ארצה לפתוח כך: חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח.

אחרי שהוצאנו את זה מהדרך, בואו נדבר על הבולשיט הזה לעומ:

קומיקס הם מדיום אמנותי; נכון? נכון. מאז ימי יוון העתיקה—ואולי כבר קודם—האמנות באה לבקר את מה שזה לא יהיה שהאמן לא אוהב או לא מסכים אתו. אתה לא אוהב תפוחי אדמה? כתוב על זה מחזה! יש לך סלידה מרגליים? צייר ציור בנושא! אתה לא חושב שנשים, הקהילה הגאה, או הקהילה השחורה זכאים לזכויות שוות? טוב, אולי במקרה הזה כדאי שתשתוק.

בכל אופן, בתקופה הזו במיוחד, המלאה בלבול ומהומה, האמנות צריכה להתקיים כצורת מחאה ואי-הסכמה. האמנות צריכה להוות מעוז ומגדל-אור לפלורליזם ולביטוי העצמי; היא צריכה להצהיר בקול ובראש מורם, הן לצורך והן ליוצר: "אני מייצגת זווית ראייה; אני מייצגת פיסה של המציאות הנוכחית. ואני לא אשתוק." אמנות בתור מחאה. אמנות בתור לחץ. אמנות בתור הכל. להפריד את האמנות מהמציאות משמעו לשתק ולהשבית את האמנות באופן מוחלט. ההפרדה בין האמנות לפוליטיקה אפשרית בערך כמו ההפרדה בין סטן לי לבין הקרדיט של ג'ק קירבי. אנשים שאומרים שאל לאמנות להיות פוליטית—ובדומה לכך, אנשים שחושבים שאמנים צריכים להתעסק אך ורק באמנות ולא לדבר על שום דבר אחר—פשוט לא יכולים לתפוש שאמנות ופוליטיקה מהווים סימביוזה. וזו בעיה גדולה.

אם נעשה זום-אין חזרה לקומיקס, אנשים עם האמונה הנ"ל נוטים גם להחזיק באמונה דומה: מחאה חברתית ופוליטיקה בקומיקס? מדובר בדברים יחסית חדשים שמשטרת התקינות הפוליטית ולוחמי הצדק החברתי הכניסו, הישר מילדי הטאמבלר!

כן… זה… זה לא המקרה.

"אבל, חגי! גרין לנטרן לא צריך להתמודד עם בעיות כמו אי-שוויון בין הגזעים באמריקה!"

(מתוך Green Lantern #76; כתיבה על ידי דני או'ניל ואמנות על ידי ניל אדאמס.)

נכון. גרין לנטרן לא צריך להתמודד עם בעיות חברתיות. בסך הכל, מה הוא? הוא רק שוטר קוסמי. למה ששוטר יתמודד עם נושאים חברתיים כמו גזענות ואפליה?
דני או'ניל, שכתב את הקטע לעיל, שאל את השאלה המתבקשת באמת: גרין לנטרן הוא באמת שוטר. אז למה הוא לא מתמודד עם התחלואות האמתיות בחברה? ההרצה של גרין לנטרן וגרין ארו, שנכתבה על ידי או'ניל עם אמנות של ניל אדאמס ויצאה בשנות השבעים, נחשבת בדיוק מהסיבה הזו לאחת מההרצות הכי חשובות בקומיקס: במקום גיבורי על שנלחמים בנבלים דמיוניים ופנטסטיים, יש לך שני גיבורים שנלחמים בבעיות יום-יומיות. עד אז, אף סדרת קומיקס מיינסטרימית לא התעסקה בנושאים הללו.

"אבל, חגי! אני רוצה לקרוא את הסופרמן שלי בשלווה בלי פוליטיקה!"

לגיטימי. מהגר לא חוקי שהגיע לאמריקה מארץ רחוקה, שסובל מטקטיקות הפחדה נגדו על לא עוול בכפו, שרוצה רק לעזור למדינה שלו בכל הזדמנות אפשרית למרות ההסתה המתמדת נגדו, לא צריך להתמודד עם פוליטיקה. זה גם בכלל לא נשמע כמו המציאות המודרנית באמריקה של אלפיים-ושבע-עשרה.
ג'רי סיגל וג'ו שוסטר, שני צעירים יהודיים, יצרו את סופרמן כפי שהוא מוכר לנו היום כמעין אידיאל יהודי כדי להילחם בבעיות חברתיות.

"אבל, חגי! קפטן אמרי—" אוקיי, לא. לזה אני כבר לא אקשיב. אני אפילו לא הולך להכניס את השער בו קפטן אמריקה נותן להיטלר אגרוף. בבקשה: אם אתם רוצים להיות טיפשים – היו טיפשים בשקט.

אופס. אוקיי, אולי בכל זאת אכניס את זה.

(ברצינות: אנשים שחושבים שקפטן אמריקה, דמות שנוצרה על ידי שני יוצרים יהודיים כדי שארצות הברית תיכנס למלחמת העולם השנייה, לא צריך להיות מעורב בפוליטיקה הם האנשים הכי טובים לדבר איתם.)

אחת הבעיות הגדולות בנושא הזה היא שאנשים נוטים לשכוח מה באמת פוליטי ומה לא. ונחשו מה: הכל פוליטי. גם דברים שהיום נתפשים כעניין אובייקטיבי דיכוטומי בין "טוב" ל"רע", כמו אגרוף לנאצי, נתפש בתחילת שנות הארבעים, לפני כניסת ארצות הברית למלחמה, כנושא טעון שדווקא כן משתמע לשני פנים. לפני הפצצת פרל הארבור בשנת 1941, המפלגה הנאצית ותנועות דומות נתפשו כתנועות לגיטימיות לחלוטין. אפילו בניו-יורק, שיש שרואים אותה כבירת העולם החופשי והתהוות החלום האמריקני, הייתה מיקומן של צעדות הזדהות עם התנועה הנאצית באמריקה. ואז באו ג'ו סיימון וג'ק קירבי שיצרו את הדמות שלהם, איזה קפטן אמריקאי אחד, ונתן אגרוף לנאצי. לא סתם לנאצי; לאדולף היטלר. באותה התקופה המהלך הזה לא היה רק בידורי, והיה שנוי במחלוקת ומאוד כבד – איך מעזים להראות אמריקני, שמגיע ממדינה שחורתת על דגלה את חופש הביטוי, שנותן אגרוף למנהיג דגול שרק מביע את דעתו?

אפשר להמשיך לתת דוגמות לפוליטיקה בקומיקס עד אין-קץ. מהמלחמה של בלאק פאנת'ר בגזענות ואפליה נגד שחורים ועד האקס-מן, חבורת חריגים מהחברה שסובלים גם הם מאפליה שלא בצדק ורק רוצים לנהל חיים יחסית רגילים, ומנסים לעזור לחברה שבעצמה רק דוחקת אותם החוצה ולא מכירה בחסד ובעזרת המוטאנטים, אין באמת קומיקס א-פוליטי באופן מוחלט. ומעולם גם לא היו. קומיקס פוליטי הוא רחוק מדבר חדש. החל מתחילת תעשיית הקומיקס האמריקנית בצורתה הפחות-או-יותר נוכחית, בשנות השלושים, ובעיקר כשמדובר על גיבורי על, וכלה בימנו אנו, הקומיקס תמיד היה פוליטי. אבל אנחנו העדפנו להתעלם מהפוליטיקה ולקחת את הדברים כאסקפיזם נטו. ובגלל זה הפוליטיקה בקומיקס נראית כדבר חדש ומזעזע שהגיע ישר מטאמבלר: כי העדפנו להתעלם. אבל כשיש כזו סערת חרא פוליטית בעולם, כבר אי אפשר להתעלם, והאמנות היא הדרך להביע את התסכול. כולם עשו את זה: אלן מור ודייב גיבונס עשו את זה ב-Watchmen עם ג'ון היגינס; פרנק מילר עשה את זה ב-Dark Knight Returns עם קלאוס ג'נסון ולין ווארלי; וורן אליס ודריק רוברטסון עשו את זה ב-Transmetropolitan עם רודני ראמוס; כולם. אז למה הזעזוע כשמרגריט בנט עושה את זה?

שימוש באמנות כאסקפיזם, כדי להניח בצד ולו לרגע את כל תחלואות העולם ולשכוח מקיומן, זה בסדר—כל עוד הוא נותן לך את הכלים להתמודד עם המציאות אחרי שהאסקפיזם נגמר. אבל הציפייה שהאמנות תבודד עצמה רק למענך היא מגוחכת. האמנות עשויה להציג עולם שונה משלנו—אבל העולם הזה, עולם הבדייה והבידור, כבול באופן בל-ינתק לעולמנו שלנו.

אתם לא יכולים לצאת מהעולם הזה באופן מוחלט. אתם לא יכולים לברוח. אתם לא רובינסון קרוזו. אין כזה דבר: אסקפיזם מוחלט, טהור, מזוקק, אמתי. ההתמודדות עם המציאות דרך האסקפיזם היא הדבר החשוב.

וכרגע? כרגע אנחנו צריכים את הכלים האלה כדי להתמודד עם המציאות. אנחנו צריכים להתמודד עם המציאות ולהתעמת איתה בכל דרך שיש לנו. והאמנות בהחלט יכולה לעזור לנו. העיקר הוא להפסיק להתעלם.

Comments

comments

חגי פלבסקי
בן 15 (פיזית, בן 85 מנטלית), תלמיד תיכון. קורא יותר מדי קומיקס. כותב מעט מדי ביקורות. האבטיפוס האישי של אלוהים. ההשראה לצ'ארלי בראון. קרא פעם אחת את סרבוס של דייב סים ושרד כדי לספר. מושפע מהאנטר אס. ת'ומפסון (אשר גינה את ההשפעה הזאת, ירה בקקטוס וצעק "תתרחק, ילד!"). לא יודע להשתמש בסמי-קולון אבל; מתעקש בכל זאת.
מצחיק בערך כמו רשימת שינדלר.

תגובה אחת בנושא “על אמנות ופוליטיקה”

סגור לתגובות.