הרימו את העפרונות בזעם! או, למה אנחנו מתעלמים מהאמנים

קומיקס הוא מדיום ויזואלי. אז איך שבעיני חלקים נרחבים מהקהל והתעשייה האמנים הם לא יותר מברגים במכונת יצור החוברות?

קראתם את ההכרזה של Marvel על המיני-סדרה/אירוע/קרוסאובר/ מה-שזה-לא-יהיה האחרון שלהם Marvel Generations? אם כן, בטח שמתם לב למשהו מוזר – יש קונספט, יש דמויות, יש כותבים אבל אמנים…. יוק! תריסר סדרות ואפילו לא אמן אחד. ופחות מחודש אחר כך, בזמן וועידה עם מוכרי הקומיקס הם הכריזו שהרעיון של אמן כמקדם מכירות עבר זמנו. לא יהיו עוד כוכבי-על כמו ג'ים לי שיכולים להזיז 100,000 עותקים מעצם נוכחותם.

וכאשר ההוצאות הגדולות מאירות את הכיוון המעריצים הולכים בתלם: אני חבר בכמה פורומים של קומיקס ובאחד הועלה דיון בשאלה "מה הריצות החביבות עליכם" (הכוונה הייתה בעבודה לטווח ארוך של צוות יוצרים ספציפי על דמויות מוכרות, דוגמת Thor של וולט סיימונסון, אבל כצפוי בדיונים כאלו החוקים לא מוגדרים ואנשים סטו מהנושא). אחרי שכתבתי וארגנתי את הרשימה שלי (שהיא, כמובן, הצודקת והנכונה היחידה באופן אובייקטיבי) מישהו העיר שהרבה מהרשימות מזכירות את שם הכותב של הקומיקס אבל לא את שם האמן (ובטח שלא את שם האינקר, צבעי, אמן-אותיות ושאר בעלי מלאכה שאילולא הם הקומיקס לא יתקיים). ואכן כשעברתי על הרשימה של עצמי מצאתי שכתבתי "Runaways של בראיין קיי ווהן."

עכשיו, Runaways היא סדרה נהדרת, ואפילו אם סדרת הטלוויזיה העתידית תהיה גרועה, אשמח אם היא תגרום לעוד כמה קוראים להיחשף לנפלאותיה, ויש סיבה שדווקא היא שמה את בראיין קיי ווהן על המפה הביקורתית. הכתיבה שלו הייתה חדה, מצחיקה, מרגשת; הדמויות שלו הרגישו ודיברו כמו בני נוער אמתייים ולא כמו שמרגישות רוב הדמויות הצעירות שנכתבות ע"י בני ארבעים עם קרחת וכרס. הוא כתב סדרה שהייתה פרוגרסיבית להפליא בלי לגרום לקורא להרגיש שהמסר משתלט על הסדרה. עכשיו, תנסו לדמיין את כל זה אילו הסדרה הייתה מאויירת ע"י רוב לאייפלד.

ככה רוב לאייפלד מדמיין שצעירים נראים
ככה רוב לאייפלד מדמיין שצעירים נראים

לא מראה יפה במיוחד. זה קל (מדי) לרדת על רוב לאייפלד, אבל האמת שיש מיליון ואחד אמנים (רבים מהם טובים, אפילו טובים מאוד) שלא הייתי רוצה לראות מאיירים את ה-Runaways בראשית דרכם. וויל אייזנר, אלקסיס זיריט, טום סיולי, סיימון ביסלי…. לא בגלל שהם אמנים רעים, אלא בגלל שהכותר שהם היו יוצרים אם הם היו מאיירים את התסריט הראשון של ווהן לא היה ה- Runaways שאנחנו מכירים ואוהבים, משהו עם שם דומה וקונספט זהה שנראה שונה לגמרי. בדיוק כמו שבאטמן של אדם ווסט ובאטמן של כריסטיאן בייל שונה זה מזה כמו יום מלילה למרות שהם, לכאורה, אותה דמות.

העפרונות של אדריאן אלפונה (היי – נזכרתי בשמו) יצרו את הדמויות באותה מידה שהתסריט של ווהן יצר אותם – את העיצובים היחודיים, את האופנתיות האמתית שהפרידה אותם מגיבורי על צעירים אחרים, את שפת הגוף, את העולם שבו הם חיים. אני לא אומר שאמן אחר היה עושה עבודה גרועה, אני פשוט אומר שזו הייתה סדרה אחרת לגמרי. אותו דבר נכון גם לגבי האינקים של דיוויד ניובלוד, הצבעים של בראיין ריבר, העפרונות של פול טוטרון…. הם יצרו את הבסיס שממנו כל אמן אחר עבד. הסדרה עברה בידיים של כמה צוותי אמנות שונים מאז, הדמויות התפזרו בין כותרים שונים – אבל היסודות שצוות האמנות הזה יצר עדיין שם.

אז למה אני חושב על הסדרה בתור "Runaways של בראיין קיי ווהן"?

 

כולנו יודעים לכתוב, מעט מאיתנו יודעים לצייר

כתיבה היא משהו שכולם עושים. אולי לא כתיבה יוצרת/עלילתית, אבל כתיבה ביקורתית כן. אתה יכול לסיים בהצטיינות את בית הספר, התיכון והאקדמיה בלי להיות מסוגל לצייר קו ישר על דף, אבל אתה לא מסוגל לעשות את זה בלי לכתוב – מרגע אנחנו מתחילים ללמוד מלמדים אותנו לכתוב ולחשוב על כתיבה של אחרים. כתוצאה מכך כולנו מבינים כתיבה, אנחנו מבינים מה מבדיל בין כתיבה רעה לטובה (לכל אחד יש סטנדרטים משלו, כמובן, אבל הסטנדרטים האלו קיימים). אבל רובנו לא לומדים ולא מבינים אמנות. ציור זה הדבר הזה שעשינו בתור ילדים כשההורים לא הסכימו להדליק את הטלוויזיה.

כתוצאה מכך אין לנו הערכה אמנותית. אנחנו יודעים להגיד, אולי, מה נראה לנו יפה ומה לא, אבל לרובנו אין דרכים לבטא את זה – אין לנו את המילון הפנימי להביע את המחשבות האבסטרקטיות שעוברות לנו בראש. מילים, ברמה כלשהי, יוצרות מציאות – אם אתה לא מכיר את המילה "חריף" אתה יכול להרגיש את הטעם, אבל אתה לא יכול להביע לאחרים מה אתה מרגיש. זו מחשבה אטומה שנשארת בראש שלך. בשפה העברית אין בכלל מילים לחלק מהתפקידים שממלאים יוצרי הקומיקס – איך אני יכול להסביר לדובר עברית מהו Letterer או Inker כשאין מילים מוכרות ומקבילות בשפה שלו? אני יכול לכתוב "אינקר" אבל אלא אם אתה יודע כבר במה מדובר המילה חסרת משמעות בשבילך.

אמנות של פיל חימנז

בנוסף על כך, יצירת הקומיקס היא תהליך ארוך ומפרך—בניגוד לאמונת ההדיוטות, לא מדובר פשוט במישהו שמצייר את התמונה כפי שהיא מופיעה במוצר הסופי—ושמרבית התוצרים הסופים הם עבודה של כמה אנשים (יש קומיקסים שנוצרים ע"י אדם בודד, אבל בשוק האמריקאי זה נוטה להיות יוצא הדופן – לפחות במאה ה-21). קומיקס הוא לא סתם יצירה, הוא תהליך.

ככל שאני קורא יותר קומיקס, יותר ביקורות קומיקס, יותר ראיונות עם אמנים על תהליך, אני לומד יותר ויותר מושגים שמאפשרים לי להגדיר לעצמי (ובכך לאחרים) מה הופך בעיני אמנות לטובה. Cross-Hatching, Cartooning, Representational Art,  Chairoscuro…. כל מילה פותחת דרכי מחשבה חדשים. אבל בסופו של דבר אני עדיין לא אמן, אני עדיין לא מבין את התהליך כמו שמבין אותו אפילו האמן הגרוע ביותר. אני עדיין לא מסוגל להעריך את האמנות באופן הראוי.

 

קל יותר לכתוב מאשר לצייר

... ויהרסו לך את העיניים, והידיים, ויגנבו לך דפי אמנות
… ויהרסו לך את העיניים, והידיים, ויגנבו לך דפי אמנות

וכשאני אומר "קל יותר", אני לא מתכוון שכותבים לא משקיעים דם ויזע ודמעות (ראיתם פעם תסריט של אלן מור? האיש יכול לכתוב משהו באורך ספר טלפונים* בשביל תסריט לחוברת של 22 עמודים), אלא שברמה המכנית הבסיסית קל יותר לכתוב מאשר לצייר. הסטנדרט שנקבע בתעשיית גיבורי העל, וכתוצאה מכך בתעשייה האמריקאית בכלל, הוא שאמן יפיק חוברת של 20-24 עמודים בכל חודש. רבים האמנים שלא מסוגלים לעמוד אפילו בקצב הזה בלי לזרוק את הסטנדרטים לפח (מעטים מסוגלים ליותר). כותב, בינתיים, יכול לכתוב תסריט ל-2-3 חוברות בכל חודש.

בשלב מסויים בקריירה שלו צ'רלס סול כתב מספר דו ספרתי של כותרים חודשיים. כן, הוא מוגזם אפילו ביחס לכותבים אחרים, וכן, הוא ירד בכמות די מהר, אבל זה אומר שלתקופה קצרה קוראי קומיקס ראו את השם צ'רלס סול (על מדפי החנויות, בחדשות באתרים, בדיונים בין קוראים) פי עשר משראו כל אמן שעבד על אחד הספרים שלו. התפוקה של כותבים גבוהה יותר וכתוצאה מכך הם נמצאים בתודעה שלנו הרבה יותר וכתוצאה אנחנו מתחילים לחשוב על ריצות כ"שלהם".

 

התעשייה מתייחסת לאמנים כגלגלי שיניים במכונה

יום יבוא והקומיקס הזה יחזור לדפוס ואני אמות מאושר
יום יבוא והקומיקס הזה יחזור לדפוס ואני אמות מאושר

אם אחד מתקלקל תחליף אותו באחר. הדבר נפוץ במיוחד בשנים הארונות בהם הכותרים הגדולים של שתי החברות, Marvel ו- DC, עברו לסדר פרסום מואץ. מחוברת אחת בחודש של Action Comics ל-2. הסיבות למעבר הן כלכליות ברובן (הכותר הזה מוכר יותר אז אם נפרסם אותו פי 2 נרוויח יותר מאשר אם נפרסם כותר אחר במקומו) והן יוצרות מצב שבו אמן סדיר הוא בלתי אפשרי. 24 חוברות בשנה זה קצב שמתי המעט מסוגלים לו (אולי ג'ק קירבי בימי הברק שלו, אולי) והתוצאה היא שהאמנים מוחלפים בתדירות גבוהה יותר. יש כותרים שהסתגלו לכך מראש (Wonder Woman שרצה עכשיו עובדת אם שני אמנים נפרדים שמספרים סיפורים נפרדים בחוברות הזוגיות והאי זוגיות) אבל הרוב פשוט עובדים, ככה זה נראה למתבונן מן החוץ, בצורת "נעביד אותו עד שהוא לא יוכל יותר". ואז האמן מוחלף, לפחות באופן זמני, ואנחנו לומדים לחשוב (שוב) על "הריצה של הכותב".

כי אין אמן. יש "אמנים". אבל כותב יש רק אחד. אבל אמנים משנים. אבל לא מתכוון לזה רק במובן של השפעה וחשיבות אלא גם במובן של שינוי. כותב שכותב תסריט במחשבה על אמן אחד ומקבל עבודה של אמן אחר יקבל תסריט שונה, אולי במקצת ואולי לחלוטין. כשגרנט מוריסון כתב את New X-Men התסריטים הראשונים שלו כוונו, בברור לכל קורא, לשותף אמנותי הקבוע שלו פרנק קווייטלי. אבל קווייטלי לא מסוגל לעבוד בקצב של חוברת בחודש, רוב השנים הוא מפיק פחות ממאה עמודי קומיקס בסה"כ, וכאשר Marvel מאסו בלחכות לעפרונות שלו (אל תשכחו – כל גיליון שלא מפורסם בזמן הוא פגיעה כספית, זה סכום פוטנציאלי שבית ההוצאה מפסיד) הם ביקשו מאיגור קורדי להיכנס לנעליו. איגור קורדי, גם בימים הכי טובים שלו, לא מסוגל לנעול את הנעליים, האלו ובימים ההם ציפו ממנו לנצח בקרב את לוחות הזמנים הבלתי אפשריים שהקצב האיטי של פרנק קוייטלי יצרו. התוצאה היא כמה מחוברות הקומיקס הכי מכוערות ובלתי מובנות לקריאה שראיתי. אותו תסריט שתמיד היה, שבוודאי היה הופך למוצר סופי נהדר תחת קוייטלי, הסתיים כערמת חרא מביכה.

 

תיאוריית האוטור הורסת הכל

קוראסון, באגט, באזין, טרופו, מילים רנדומאליות בצרפתית
קוראסון, באגט, באזין, טרופו, מילים רנדומאליות בצרפתית

בשנות החמישים חבורה של מבקרי קולנוע צרפתיים התיישבה ביחד והכריזה שסרט הוא, בסופו של יום, תוצר של הבמאי; ושכל מאות ואלפי האנשים שעובדים עליו (תסריטאי, מפיק, אנשי אפקטים, שחקנים, מאפרים, אמני פוליו, מנהלי קייטרינג, פעלולנים, צלמים, עורכים…) הם פחותי ערך. אני מפשט, כי אין לי הזמן והכוח, אבל תאוריית האוטור לקחה מדיום שמחייב עבודת צוות ושמה את המשקל על כתפיו של אדם אחד. סרט מצליח – כל הכבוד לבמאי! סרט כושל – בוז לבמאי!

קל להבין מאיפה זה בא (ומאיפה באים המתנגדים שטוענים שקולנוע הוא "מדיום של כותבים" לדוגמה) – הרצון ליצור דמות אחת שאחראית על הפרויקט הוא הרצון להפוך את תהליך היצירה לפשוט יותר. למובן יותר. זה ברור כפליים במקרה של מבקרים שצריכים לדבר על היצירה, וכתוצאה מכך על היוצר. קל יותר לדבר על אדם אחד מאשר על רבים. וקל יותר במקרה שזה מישהו שאחראי על התחום שאנחנו מבינים בו יותר (ראו סעיף א'). אם אני אומר שה"כותב אחראי" (ואלוהים יודע שאמרתי את זה הרבה יותר מידי), אני מאפשר לעצמי עבודת ביקורת קלה יותר. אני יכול למצוא מטאפורות, נושאים, תמות ורעיונות שחוזרים שוב ושוב בעבודות שונות של האמן ולהחליט שהן סימני היכר של הכותב וחלק מרכזי בעבודתו ועל כן לקבוע שבעבודה ספציפית X זו התרומה שלו שקובעת. אני גם יכול לטעות. כמו אדיוט.

כשכתבתי את ספרי Curing the Postmodern Blues על יצירת הקומיקס The Filth (כתיבה: גרנט מוריסון, אמנות: כריס ווסטון, אינקים: גארי ארסקיין) התייחסתי לספר אך ורק כחלק ממכלול היצירה של מוריסון. לא מצאתי כמעט מקום לדון במקום שלו ביחס ליצירות אחרות של הצוות האמנותי (השם שלו מאוזכר בערך 20 פעמים על כל פעם שהשם של האמנים מוזכר. לבושתי). מוריסון הוא אמנם כותב עם סגנון ותמות מאוד מובחנים, אבל להודות באמת עשיתי לעצמי עבודה קלה – חיפשתי דרכים וסיבות לדבר על "The Filth  של גרנט מוריסון" ומצאתי אותם.

עכשיו תזמינו עותק מהספר שלי שהצגתי כבוסרי ולא מאוזן
עכשיו תזמינו עותק מהספר שלי שהצגתי כבוסרי ולא מאוזן

[התירוץ הכפול שלי הוא א) התחלתי לכתוב את הספר כשהייתי צעיר יחסית, מבחינה אקדמית לפחות ב) באתי אל הכתיבה ישר מלימודי ספרות, איפה שהיחס למדיום הויזואלי היה כמעט ולא קיים]

רובנו לא נחשפים לתהליך היצירה של הקומיקס, אנחנו לא יודעים כמה ממה שמופיע על הדף במוצר המוגמר היה בתסריט הראשוני, כמה נוצר כתוצאה מדיון בין האמן/ים לכותב וכמה זה פשוט מקרה של האמן מחליט לצייר מה שבא לו בסוף: בספר על תהליך היצירה של From Hell אדי קמפבל מבזבז עמודים על הצגת התסריטים הארוכים של אלן מור לדפים ואז מסיים את הפרק ב"אבל בסוף החלטתי שזה לא נראה טוב אז עשיתי מה שרציתי". ולפני שקראתי את הספר הזה האמנתי, באמת ובתמים, במיתוס של הגאון הבודד אלן מור שמקרין את חוכמתו על האמנים שסביבו. אבל האמנים האלו גאונים לא קטנים בעצמם – כשאתה עובד עם דייב גיבונס, ג'ין הא, ג'.ה. וויליאמס, אדי קמפבל וסטיב ביסט אתה תראה טוב; אבל למרות ש- Judgment Day יצא כחלק מתור הזהב של מור אף אחד לא מדבר עליו – אולי בגלל שהמאייר היה בחור בשם רוב לאייפלד.

והופ – חזרנו להתחלה! אין לי איזו תובנה מדהימה או רעיון מבריק. בסופו של יום אנחנו מדיום ויזואלי, ואם אנחנו לא נכבד את מה שמהווה (לפחות) 50% מהמדיום, אנחנו לא נכבד את המדיום. ואף אחד לא יכבד אותנו.

פרנק קוייטלי. הגדול מכולם.

 

* הערה לקוראים הצעירים – תשאלו את ההורים שלכם מה זה "ספר טלפונים". אולי תופתעו מהתשובה.

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.