זמן, חלל ומה שביניהם – שומרי הגלקסיה של אבנט ולאנינג

Guardians of the Galaxy Volume 2

כתיבה: דן אבנט, אנדי לאנינג, אמנות: פול פלטייר, דיוויד ווקר, ווס קרייג, הוצאה: Marvel

"צריך מוח פתוח כדי לראות מעבר לכריכות הזולות ולכותרים המטופשים ולפרסומות המביכות- כדי לראות סוג של כתיבה שגרמה, איפלו בשיאה המלאכותי והתעשייתי, לשאר הספרות של התקופה להרגיש כמו מרק-צח בלי טיפת טעם"

– ריימונד צ'נדלר, על ספרי הפאלפ, מתוך ההקדמה ל – Trouble is my Business

 

"זה מרגיש כאילו מישהו הגביר את ההומאג' הסימבולי ל-11"

– רוקט ראקון, גיליון 2

לאחר הקרוסאוברים הקוסמיים הגדולים Annihilation ו – Annihilation: Conquest היקום במצב קשה: הציווילזציות הגדולות שניהלו את הקוסמוס נמצאות במשבר, איומים חדשים ממהרים למלא את וואקום הכוח שנוצר ומרקם הזמן והחלל בעצמו עומד להתפרק בעקבות שימוש בנשקי-על מסוכנים. מישהו צריך להקים קבוצה של גיבורים חסרי פחד ורבי כוח כדי לעצור את המשבר הבא עוד לפני שיתרחש, לוחמים אדירים שיכולים להתעלות מעל לחולשות אנושיות כדי לעבוד למען טובת הכלל. אבל האנשים האלו לא פנויים אז נסתפק בחבורת הלוזרים שטיפשה מספיק להגיד כן כאשר פיטר "סטאר לורד" קוויל מבקש עזרה.

להציל את הגלקסיה? הם בקושי מסוגלים למצוא לעצמם שם של קבוצה…

סטאר-לורד מוצא עצמו מקים קבוצת גיבורים קוסמית מתוך תחושה אשמה על שהכשיל כל כך הרבה אנשים בזמן הפלישה של הישות הטכנו-אורגנית הפלאנקס: בהתחלה מצטרפים אליו דראס המשמיד (מרביץ לדברים) גאמורה (חותכת דברים) רוקט ראקון (מפוצץ דברים), קוייסאר (שולטת באנרגיה קוסמית), גרוט (אני גרוט) ו-אדם וורלוק (מוזר באופן כללי). לאורך הסדרה דמויות יעזבו ויצטרפו והצוות יכלול גם את באג (בעיקר מתלונן שלא בחרו בו בפעם הראשונה), קוסמו (קוסמונאוט רוסי עם כוחות טלפטיים, והוא גם כלב), מנטיס (קראטה וטלפטיה) ג'ק פלאג (שונא חרא קוסמי), מייג'ור וויקטורי (אבוד בזמן) ואחרים.

סדרת שומרי הגלקסיה קצרת הימים (25 גליונות בין 2008 ל-2010) שנכתבה ע"י דן אבנט ואנדי לאנינג (צמת כותבים בריטים ששיתפו פעולה על סיפורי אקשן גלקטיים עוד משנות התשעים כאשר כתבו ביחד את Legion of Superheroes והיו עסוקים באותו זמן גם על הסדרה הרצה של Nova) הייתה עוף מוזר באלפיים ושמונה ומרגישה עוד יותר מוזרה עכשיו: סדרת גיבורי על מסורתית להחריד מבחינת השילוב בין אקשן ללא-הפסקה, למלודרמה אישית להומור ציני (הדמויות מודעות לכך שהם לא שבניגוד לשם הבומבסטי שלהם אף אחד לא באמת יורק לכיוונם) שמשמשת גם כניתוח של הרעיון של דמויות "לא חשובות" – הגיבורים שלנו אולי מצילים את הגלקסיה אבל מבחינת כל הדמויות בכדור הארץ (דהיינו, הדמויות שלרוב האנשים אפכת מהן) הם יכולים פשוט לא להתקיים. הם משניים.

ההומור, הדרך של הדמויות והסדרה להתמודד עם המקום שלהם בסדר הקוסמי, הוא כנראה הדבר הכי בולט לקוראים – לא מדובר בסוג ההומור שנהיה מוכר מהגרסה הקולנועית של הקבוצה (אף על פי שמבחינת הדמויות המשתתפות והעלילה הכללית הסרט Guardians of the Galaxy בהחלט מושפע ספציפית מהכרך הזה). הדמויות בקומיקס הם גרסה הרבה יותר ממתונת ושקולה ממה שאתם מכירים מהקולנוע: סטאר-לורד פה הוא גיבור חלל רציני ולא ילד-איש מסרב להתבגר, רוקט אמנם חובב כלי-נשק ענקיים אבל הוא לא מנאייק בכוונת תחילה, דראקס מפגין הרבה יותר מודעות עצמית וגרוט אפילו אומר פעם או פעמיים מילים מעבר ל"אני גרוט" (הבדיחה שבה הוא יכול לבטא רק צמד מילים תתפתח לאורך הסדרה). אבל למרות זאת הסדרה כן מצליחה ליצור קומדיה מהאינטראקציה בין הדמויות לבין הסביבה שלהם ומהעובדה שעם כל הרצינות וגרול-היקום-מוטל-על-כתפינו קומיקס גיבורי על זה בכל זאת עסק צבעוני וקצת מטופש ויש פה רקון מדבר ועץ מהלך וכלב טלפטי עם מבטא רוסי

עוד מכשיר שהסדרה מאוד אוהבת הוא וידויים מול ה"מצלמה" של דמויות שמספקות את הפרספקטיבה שלהם על האקשן בסוף כל משימה (ולפעמים באמצע) – רואים שסדרה היא תוצר של תחילת גל הקומדיות המוקומנטריות סטייל המשרד אבל הכותבים מצליחים למנוע מהעסק לעייף יותר מידי בגלל שהם מבינים מתי להפסיק להתשמש בו ובגלל שכן יש להם יכולת לכתוב פאנצ'ליין קומי טוב

אחד האלמנטים המרתקים בסדרה הוא השימוש ברעיונות סטייל גרנט מוריסון בהמשכיות (continuity) כדי ליצור משמעות בסיפורים של גיבורי-על משניים. למרות שבחירת שם הקבוצה נראית רנדומאלית בהתחלה מסתבר שיש משמעות הרבה יותר גדולה ל"שומרי הגלקסיה", משמעות שהדמויות לא מודעות לה כי היא קיימת רק אצל הקוראים.

אחרי הכל – כבר בסוף הגיליון הראשון מצטרף לקבוצה מייג'ור ויקטורי שהיה חבר בקבוצה אחרת שקראה לעצמה שומרי הגלקסיה. המייג'ור מגיע אמנם מהעתיד מנקודת המבט של הדמויות (הוא משנת 3000 וקצת בעוד שהם משנת 2008) אבל מבחינת הקוראים הוא ענתיקה- הסדרה הראשונה שנקראה Guardians of the Galaxy שבה הוא כיכב יצאה בשנות השבעים כאשר רוב הקוראים עוד לא נולדו. כאשר שומרי הגלקסיה של ההווה מוצאים אותו זה בתוך קרחון, כאשר אל ידו מחובר הנשק האישי שלו – המגן שירש מקפטן אמריקה

כמו שרוקט מעיר לשאר הקבוצה "זה מרגיש כאילו מישהו הגביר את ההומאג' הסימבולי ל-11": כמו הנוקמים הם חבורה של דמויות סולו בעלות אישיות די קיצונית שמצליחות להפוך לקבוצה כאשר הם מוצאים גיבור קפוא מחוץ לזמן עם דגל אמריקה על המגן שלו. אבל שומרי הגלקסיה הם לא הנוקמים, הם לא Earth's Mightiest Heroes – הם חבורה קטנה שפועלת בגלקסיה עצומה שלא שמה עליהם רוב הזמן. קפטן אמריקה והנוקמים תובעים כבוד והתייחסות בכל מקום בו הם דורכים, סטאר-לורד והחברה מקבלים בעיקר "תזכירו לי מי אתם?"

מאוחר יותר בזמן שהקבוצה מוצאת עצמה נודדת בלי שליטה בין קוי זמן שונים הם נתקלים בקבוצות אחרות שוקראות לעצמן "שומרי הגלקסיה" – אבנט ולאנינג יודעים שהרעיון של מורשת מאוד חשוב לקוראים של גיבורי על אז הם איפה שאין אחת הם יוצרים אותה. ובהצלחה מרובה. עוד אלמנט שמזכיר את גרנט מוריסון (וספציפית את ההרצה המשובחת שלו ושל האמן האוורד פורטר על ליגת הצדק בסוף שנות התשעים) זה המוכנות לבצע קפיצה ישירה למים הכי עמוקים ועכורים של ההמשכיות – זו לא סדרה שבורחת מהיותה חלק מיקום רחב יותר אלא מאמצת את הרעיון: יש הופעות של דמויות משניות ונשכחות, סגירה של קוי עלילה שהופיעו בכותרים אחרים לפני שנים (הגורל של הבת של דראקס), ומכונות לאמץ את הקרוסאוברים השונים שמתרחשים סביבם וליצור מהם סיפורים חדשים.

כמו ליגת הצדק של מוריסון ופורטר הסדרה רואה את היקום הבדיוני של מרוול בקנבס אינסופי שמציע כל כך הרבה אופציות: הדמויות מדלגות בזמן ובחלל, מבקרות בכוכבים של הקרי והשיאר, קופצות לכדור הארץ, נוסעות על העבר והעתיד שלהם ומבקרות בממלכות כמו "יקום-הסרטן" (שבו המוות הושמד והחיים משתוללים בלי מעצורים), הלימבו והאזור-הנגטיבי. יש משהו מלהיב במוכנות של היוצרים לקחת אותך לכל מקום אפשרי ואז קצת מעבר לו – למרות כל הבדיחות על חשבון עצמם אין פה ציניות או בושה, זה לא סדרה על כמה שגיבורי על הם "מביכים" או "מטופשים" או "לא ריאליסטים". זו סדרה על כמה הם כיפיים ומדהימים.

עוד נקודת דמיון להאוורד פורטר היא הבחירה בסגנון האמנותי  – הכל צבעוני ודינמי, לכל דמות יש עיצוב מובחן וברור שיעזור לך לזהות אותם גם כאשר הכותבים זורקים עוד תריסר נבלים וגיבורים קוסמיים מכל צד ונתונים לשומרים המסכנים להתקע באמצע. מאחר והסדרה מבוססת על מקסימום של אקשן מלודרמה שמתבטאת בעשרות דמויות שצצות בכל גיליון (חוץ משומרי הגלקסיה השונים יש גם את הדיירים השונים של בסיס הבית שלהם Knowhere, את הנבלים עיקריים מכנסיית האמת האוניברסלית, את המשמר האימפריאלי של השיאר, המשפחה המלכותית של האיניומנס, נבלים קלאסיים כמו דיספייר ואובליביון ואני בטוח שפיספתי כמה….) חשוב מאוד שנדע מי נמצא איפה בכל רגע נתון, למי יש חרב, מי יכול להרים ספינת חלל ומי יכול לירות אנרגיה מאזור החלציים.

מצד שני – שלושת האמנים הראשיים שעבוד על הסדרה (פול פולטייר, דייב ווקר ו-ווס קרייג) עובדים בכוונה במין סגנון בית שמגביל את האישיות שלהם. מי שיראה את השם של קרייג ויתלהב למחשבה על הסגנון החופשי והזורם סטייל פול פופ שהוא פיתח בעבודה החזקה שלו על Deadly Class יתאכזב לגלות שיש משהו די גנרי בהופעה שלו פה. הוא לא עושה שום טעויות מביכות אבל העבודה שלו אף פעם לא מגיעה מעבר לרמה של "לספר את הסיפור בסדר" – אין פה עמוד או סצנה ספציפית שתחרק בזיכרון ההסיטורי שלכם.

משהו שכל האמנים פה כושלים בו זה עניין התחפושות. ויותר ספציפי – התחפושות של חברות הצוות השונות. קשה לקחת ברצינות את תחושת האובדן והכאב הנפשי שמון-דראגון צריכה להפגין כשהיא נראית ככה

שאר התלבושות הנשיות לא מעוצבות הרבה יותר טוב (לגאמורה יש לפחות את התירוץ שהתלבושת ה"קלאסית" שלה מביכה רצח אז לא שהיה להם יותר מידי עם מה לעבוד). בכלל – הגישה המוזרה הזו שבה המדים של סטאד-לורד משמשים במעין בסיס לתלבושות של שאר חברי הצוות, משל היו ארבעת המופלאים לא ממש עובדת: גרוט בחולצת מדים נראה רע, ומאחר ודראקס מוותר על חולצה לגמרי הוא תמיד לא משתלב בעיצוב. עדיף היה לתת לכל דמות להנות ממראה מובחן (ולתת לנשים מכנסיים ארוכות יותר מחצאית מיני)

ואם כבר מנתפקים את האמנות הצורך לכלול סצנות קרב עם לא פחות מתריסר משתתפים (ולפעמים פי שניים מזה) לפעמים מרדדים את סצנות האקשן לתצוגת פוזות דרמטיות סטייל ג'ים לי. רוב הזמן היוצרים מבינים את החשיבות של סצנת אקןש מבוצעת כהלכה – אבל מה לעשות, לפעמים הם פשוט נאבדים בתוך הרעש.

בסופו של דבר ה"רעש" הגיע גם לעלילה – בניגוד לגישה המינימליסטית שהנהיג בראיין מייקל בנדיס באותו זמן שומרי הגלקסיה דחף את העלילה קדימה במהירות שיא: לא עובר גיליון אחד בלי כמה תפניות מפתיעות וגילויים דרמטיים, גורל היקום תמיד בסכנה וכל החלטה היא החלטה גורלית. לקרוא את 25 הגליונות מחדש לקראת הביקורות הזו הרגיש קצת כמו נסיון לרוץ אורך של מרתון בספרינט; עדיף אולי להרגיע את הקצב מידי פעם.

אבל למרות התלונות (הזכרתי שגרוט אומר מילים אמיתיות מידי פעם? וש"כנסיית האמת האוניברסלית" הם קבוצת נבלים גנריים חסרי אישיות שמופיעה הרבה יותר מידי?) מדובר עדיין באחת מהסדרות היותר טובות שמרוול הביאו לנו בעשור האחרון ובלי שמץ של ספק הדבר הכי טוב עם המילים Guardians of the Galaxy מעל לכותרת.

נהנתם מהכתבה? מעוניינים בעוד? תרומה קטנה לבלוג תאפשר לנו יותר זמן פנוי לקרוא ולכתוב על קומיקס

 

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.