בחלל אי אפשר לשמוע אותך צורח "אני החוק" – Judge Dredd vs Aliens

Judge Dredd vs. Aliens: Incubus

כתיבה: ג'ון ווגנר ואנדי דיגל, אמנות: הנרי פלינט, הוצאה: Dark Horse / 2000AD

מה הולך לעשות איש החוק הכי קשוח בגלקסיה כאשר הוא ניצב מול עדר של חייזרים רעבים עם חומצה במקום דם שמאיימים להרוג את כל הכוכב? הוא הולך לירות בהם. ואז הולך לירות בהם שוב ושוב ושוב עד שהם מפסיקים לזוז.

כאן נמצאים היתרונות, והחסרונות, של המיני-סדרה הקצרה הזו (ארבע חוברות אם קראתם באמריקה, 13 חלקים כשאשר הסיפור פורסם באנתולוגיה 2000AD) שהפגישה בין האייקון הגדול ביותר של הקומיקס הבריטי למפלצת כנראה הכי מפורסמות בז'אנר המד"ב-אימה: סיפורים כמו "הנוסע השמיני" מבוססים על חוסר אונים מסויים של הדמויות, הפחד שלהן הופך לפחד של הקהל, אפילו נחתי החלל העשויים לא חת ב"שובו של הנוסע השמיני" נכנסים ברובם לפאניקה ברגע שהם מבינים שהם לבד בשטח האוייב ונחותים מספרית. תוסיפו לזה את המטאפורה של האונס שנמצאת בבסיס העיצוב המפלצתי של ה.ג. גייגר (החייזר לוקח אותך בכוח ומכריח אותך לשאת את זרעו) ומדובר פה בשילוב של כמה פחדים מאוד קדמוניים: הלא נודע פוגש את אימת העדר פוגש את הפחד מחדירה לא רצויה.

אבל כל הקטע עם השופט דרד, איש החוק הכי קשוח באמריקה הפוסט-אפוקליפטית, זה שהוא לא מפחד – עדר של זומבים, מפלצות מעולם אחר, עכבישים בגודל אוטובוס, השטן בכבודו ובעצמו! דרד לא ימצמץ אפילו לשניה, משפט מחץ וכמה כדורים לפנים והבעיה נפתרת (ונפטרת). למעשה – דרד כבר נלחם ביצורים דמוי הנוסע השמיני ברצועה Raptaur של אלן גנרט ודין אורמסטון שיצאה ב-1991 באחד מהמקרים הבולטים האלו של "אין לי רעיון השבוע, בואו פשוט נגנוב ממקור פופלארי כלשהו" שמאכלסים את הגליונות החלשים יותר של 2000AD (לפחות הייתה אמנות יפה של אורמסטון)

דרד לא מפחד (התגובה שלו לסצנה הבלתי נמנעת בסיפור שבה מודיעים לו שהוא "הולך להיות אבא" היא לחרוק שיניים ולהמשיך להלחם) ולכן הסדרה צריכה להמציא צוות מסביב שישמש במקום הדמויות הגנריות של סרט טיפוסי מז'אנר הנוסע השמיני – צוות של מדבירי מזיקים חמושים היטב שמתים אחד אחד (מקבילים לנחתים) והשופטת הצעירה סנצ'אז שמשחקת פה תפקיד דומה לצוערת אנדרסון בסרט Dredd מ-2012 – קודם היא נכנסת לפאניקה אבל אז היא לומדת להיות שופטת קשוחה ופשיסטית טובה יותר.

אבל למרות הפגם הבסיסי אי אפשר להאשים את ההוצאות המעורבות, דארקס הורס ורבליון, שהם עשו את זה רק בשביל המזומנים (כמו הרבה יותר מידי קרוסאוברים מחורבנים שרצו בין סוף שנות התשעים לתחילת שנות האלפיים) – הכשרונות המעורבים כללו את הכותב ג'ון ווגנר (היוצר של השופט דרד בכבודו ובעצמו) והאמן הנרי פלינט (האמן הכי טוב של מגזין הקומיקס 2000AD במאה ה-21) יחד עם המהגר הטרי לאמריקה אנדי דיגל (שהתחיל בבריטניה אבל עשה לעצמו שם באמריקה עם סדרת האקשן The Losers בשביל הוצאת וורטיגו וקצת אחרי זה עם Green Arrow: Year One) שכנראה אחראי לשמירה על המקצב האמריקאי – הסדרה הרבה יותר מהירה ונחה לקריאה מאשר הסגנון הסיפורי הדחוס שמאפיין את 2000AD, מאחר והאנתולוגיה מפרסמת סיפורים במקבצים של 5-7 דפים במקום בחוברות של שלושים עמודים.

התוצאה היא סדרה מהנה בטירוף שאמנם חסרה הן האלמנט של הפחד הפסיכולוגי שמאפיין את סרטי הנוסע השמיני או את האסטירה הזועמת שמאפיינת את סיפורי השופט דרד של ווגנר, הסצנה שבה דרד מציל חבורה של תינוקות נערכה בוודאי לטובת הקהל האמריקאי, אבל זה כן סיפור אקשן מהמעלה הראשונה: הנרי פלינט הוא אמן מצויין לא רק כמספר סיפורים, ותחשבו כמה קשה זה לספר סיפור שבו גם הגיבורים (השופטים מכוסי המדים) וגם הנבלים (עדר של חייזרים רעבים) הם בעיקר מסות זהות שקשה להבדיל בינהם, אלא גם מבחינת הצגת סצנות הגועל ושזירת מחוות לסרט המקורי

ובתור סיפור אקשן "טהור" Judge Dredd vs aliens הוא לא פחות מנהדר – מתחילים מקיום של חייזר אחד שהוא איום מספיק בפני עצמו ולאט לאט חושפים את גודל ההסתנונות לעיר עד שאנחנו מסיימים בקרב-רב שמערב פשיטה על בסיס השופטים, מאות ואלפי חייזרים, מספיק תחמושת להטביע נושאת מטוסים, מדבירי מזיקים עם רובי-ענק וחוליה של שופטים רובטיים שהוצאו מנהטלין ומחלקים משפטי מחץ באותו קצב שהם מחלקים גזר דין מוות. כל העסק הוא פשוט כיף טהור (אם כי רדוד).

הדבר הכי מעניין בנוגע Incubus הוא העובדה שבניגדו למרבית הקרוסאוברים בין חברות שונות הוא נמצא לחלוטין בתוך ההמשכיות של "השופט דרד" – האיש שאחרי להעברת החייזרים כדור הארץ הוא נבל שנלחם בדרד לפני זמן קצר בהיסוריה של הרצועה, השופטים הרובוטים שכנראה מהווים קצת הפתעה לקהל האמריקאי הם חלק מהסיפור Mechnismo שבמהלכו דרד מנע בכוח שילבו של שופטים רובטיים ברחובות העיר, ואם אתה לא מודע לקיומם מראש זה נראה טיפה כמו רמאות שהשופטים שולפים כזה כוח אש לכאורה משום מקום, אפילו סאנצ'ז תחזור כמה שנים אחר כך בתור דמות משנית – רק בלי שמישהו יזכיר בדיוק באיזה מקרה היא הייתה מעורבת.

אני חושב שהעובדה שהסיפור הזה משתלב בכזו טבעיות בעולם של דרד, שהם הצליחו להפוך אותו לחלק מההשכיות אפילו שאסור להם להזכיר את המילים Alien (TM) או לציין פרטים ספציפיים מהסיפור בלי אישור ממחזיקי הזכויות ב- Dark Horse, היא המפתח לביתיות שלו. החייזרים ב"נוסע השמיני" אמורים להרגיש כמו משהו זר ומוזר – משהו מחוץ למסגרת ההתייחסות של הדמויות. אבל דרד נתקל במפלצות חייזריות על בסיס קבוע – מבחינתו המפגש עם היצורים הספציפיים הללו הוא פשוט עוד יום עבודה. ובגלל שהוא לא מפחד גם אנחנו לא מפחדים.

 

נהנתם מהכתבה? מעוניינים בעוד? תרומה קטנה לבלוג תאפשר לנו יותר זמן פנוי לקרוא ולכתוב על קומיקס

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *