יום קומיקס חדש! 31.5.2017

כל יום רביעי החנויות (הפיזיות והדיגיטליות) מתמלאות מחדש בכל טוב ובמדור הזה אנחנו הולכים לנסות לעזור לכם לברור את המוץ מהתבן.

אז בלי להרחיב בדברים בואו נראה מה השבוע מציע לנו…

Dark Days: The Forge

כתיבה: סקוט סניידר, אמנות: ג'ים לי, הוצאה: DC

הפרולוג לאירוע הקומיקס הגדול של DC נכתב ע"י סקוט סניידר ומאוייר ע"י ג'ים לי וזה אומר שאני יכול לכתוב פה מה שאני רוצה ועדיין יקנו לפחות מאה אלף עותקים מהדבר הזה. לא, באמת, הטור הזה מיותר כל כך שאני פשוט הולך לכתוב את המילה החביבה עלי – טוסט, טוסט, טוסט, טוסט.

מאחר וכבר החלטתם לקנות את זה בכל מקרה (כאמור – סניידר, לי באטמן, טוסט) אז תתעלמו בבקשה מהתיאור הרשמי שטוען שמדובר במאבק של באטמן מול שאר קהיליית גיבורי העל שמשוכנעת שהוא יודע סוד נוראי שעשוי לאיים על כל היקום… ובואו ונעמיד פנים במקום שזה סיפור על איך באטמן מנסה לגנוב דגני טריקס מסופרמן ונכשל שוב ושוב כי "טריקס זה לא לעכברים מכונפים". אני לא יודע מה אתכם – אבל הגרסה שלי נשמעת הרבה יותר טובה.

סניידר חוזר פה לתמה האהובה עליו של ההיסטוריה כמיתוס שיוצר את הווה ובכנות זה היה מעייף כבר באמצע ריצת באטמן המקורית שלו ובשלב הזה רק מלחשוב על האנרגיה הניתוחית של בלוגי האינטרנט השונים שתושקע בדבר הזה אני נהיה ישנוני.

Funko Judge Dredd One Shot

כתיבה: ג'ון ליימן, אמנות: פרנצ'סקו גסטון, הוצאה: IDW

הגרסה הכי חמודה של הסופר-שוטר הפשיסטי העתידי שמהווה תזכורת מטרידה לפוטנציאל התמידי של האנשות להיכנע לסמכות ברוטאלית בשם שמירה על הסדר. כן, זה חלק מגל חוברות קומיות שמציגות כל מיני זכיונות מעוצבים מחדש בדמות הבובות שמחזיקות חצי מהזכיונות החנוניים הקיימים בחיים במין עירוי דם של קפטיליזם טהור (האמת – זה נשמע כמו משהו שיכל היה להופיע בתור אלמנט סיפורי בסדרה של Judge Dredd בתחילת שנות השמונים – השופט הקשוח וחסר הרגש מול גל פרסומות חמודות שמאאימות להשמיד את העיר ברכות שלהם).

גם אם הוא יגלה מתישהו בעתיד את הנוסחה לחיי אלמוות ג'ון ליימן ייזכר לנצח בתור אחד היוצרים של Chew ועושה עבודה לא רעה בכלל על הסדרה העצמאית החדשה שלו Elanor and the Egrat, אבל העבודה שלו על מותגים גדולים בעבר נוטה לכיוון הבינוניות המכעיסה – מבאטמן דרך האקס מן ועד לנוסע השמיני…. היצירות שלו שמגיעות מתחת למגף של תאגידי-ענק נוטות להעדר את החוש היצירתי וההומור היחודי שמאפיינים את הכתיבה העצמאית שלו. נוסף על כך – אני בקושי מצליח להמנע מפופים בעולם האמיתי ואני בהחלט לא צריך אותם בחוברות הבדיונית שלי.

 

The Last Song #1

כתיבה: הולי אינטרלנדי, אמנות: סאל סינטריאנו, הוצאה: Black Mask

סדרה חדשה מבית Black Mask על נער צעיר שמתחיל להקת רוק בשנות השמונים בנסיון להתמודד עם המוות המוקדם של אביו. הקונספט נראה…. נורמאלי להדהים בתהחשב בקטלוג עבודות הז'אנריות של ההוצאה בשנים האחרוונת (פנטזיה, אימה ומד"ב). מהכריכה ומההסיטוריה אני מניח שיש אלמנטים על טבעיים.

הצוות היצירתי לא מוכר במיוחד, שזה טוב – נחמד לראות שיש הוצאות שמוכנות להסתכן עם קולות חדשים. מצד שני – לשים אנשים חדשים על קונספט שלא מוסבר טוב במיוחד ולא משווק באופן יוצא דופן (בקושי שמתי לב שהסדרה הזו קיימת עד הרגע האחרון) זה כנראה לא הרעיון הכי טוב כשזה נוגע למכירות.

 

Quantum Teens are Go #4

כתיבה: מגדלנה ויסאג'יו, אמנות: אריק דונובן, הוצאה: Black Mask

המיני-סדרה השניה של הכותבת המועמדת לפרס האייזר מגדלנה ויסאגיו מגיעה לסיום אחרי ארבעה גליונות – בינתיים הסדרה לא מצליחה כמו Kim & Kim (סיפורן של שני ציידות ראשים עם שם אחד וחיבה עצומה להרס בין יקומי) שנהנתה מאנרגיה מטורפת. הסיפור פה, על שני חברים שממציאים טכנולוגיה רקדיקלית של מסע בין מימדים ומגלים רשת שלמה של מדענים סודיים שעשוים דברים דומים, הרבה יותר מקורקע והתחושה הרבה יותר אישית מקרוסלת האקשן של קים וקים. ועד כמה שזה טוב לפיתוח דמויות וכל הבולשיט הרגשי זה לפעמים גורם לסדרה להרגיש כמו האדפטציה הטלוויזיונית של סדרת קומיקס יותר מאשר קומיקס עצמו.

אבל למרות התלונות (המעטות) עדיין מדובר במיני-סדרה מוצלחת ואני ממליץ לבדוק אותה כשהאוגדן יצא.

 

Doctor Strange #21

כתיבה: דניס הופלס, אמנות: ניקו הנריקסון, הוצאה: Marvel

דניס הופלס מנסה למלא את הנעליים הגדולות מידי של ג'ייסון אהרון בשעה שהסדרה מברכת את הכותב החדש עם סיפור שמתקשר ישירות לאירוע המשמים להחריד Secret Empire. קשה לחשוב על דרך טובה יותר מצד ההוצאה לסמן לקוראים שזו הזדמנות טובה להפסיק לקרוא את דוקטור סטריינג' עד הרילנצ' הבא (חכו שבועיים).

….. אה, הם גם החליפו את כריס באצ'לו (שעושה את העבודה האמנותית הכי טובה שלו מזה עשור בערך) בניקו הנריצ'ון – אמן סביר אבל כזה שנעדר את המגע היחודי הפרוע שדרוש לסדרת פנטזיה ביזארית באופיה כמו דוקטור סטריינג'. אחת הסיבות שמרוול לא מסוגלים לשמור על סדרות רצות למשך זמן בלי ללחוץ על כפתור הביטול (העובדה שסטריינג' עם 21 גליונות נראה כמו משהו ארוף באופן יוצא מגדר הרגיל אומרת דרשני) הוא שהם איבדו את היכולת למכור שינויים של צוות יוצרים כדבר מעניין שנותן לסדרה חיים חדשים ופשוט נותנים לסדרות לגססו באיטיות. מאכזב.

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.