בלי גברים – Small Favors

"כל מה שאת צריכה לעשות, אני אומרת לעצמי, זה לסתום את הפה ולהראות טיפשה. זה לא יכול להיות כל כך קשה"

– סיפורה של שפחה.

 

"פורנו לסבי הוא יעיל. זה סקס עם אחוז גבוה יותר של נשים"

– Coupling

[אזהרה – הביקורת הבאה עוסקת בתוכן מיני, הספר והביקורת לא מיועדים לקטינים]

בימים עברו, לפני סדרת הטלוויזיה (לפני נטפליקס בעצם) קראתי את סיפורה של שפחה (The Handmaid's Tale) בשביל קורס שקרכלשהו באקדמיה. הקריאה לא זכורה לי כחוויה נעימה במיוחד: חלקית זה כנראה חוסר החיבה שלי לסגנון הכתיבה של מרגרט אטווד אבל אחוז ניכר מכך היה כנראה האנטי האוטומטי שנוצר אצלך לכל דבר שמכריחים אותך לקרוא – זה היה יכול להיות הספר הכי טוב בעולם אבל ברגע שהוא נהיה משימת קריאה הוא הפך פשוט לשיעורי בית.

ממרומי שנת 2017 אני מגכח (ומובך) מתום ההוא שחשב על הספר בתור עוד דסטופיה חסרת קשר למציאות בה הוא חי: "שליטה אבסולוטית של גברים בגוף הנשי הוא דבר ששמור או לעבר או למדינות שלא עניינו אותי יותר מידי," חשבתי "העולם נהיה לאט מקום מתקדם ופתוח יותר והתפיסות המיזוגניות של פעם ("לכי למטבח") עומדות להעלם מן העולם"… תמים או אדיוט? סיפורה של שפחה הוא ספר על הרבה דברים – הוא על מה זה להיות אישה בעולם גברי, על לדעת שהזכויות שלך על הכל (כולל על תהליכים המתרחשים בתוך הגוף שלך) נמצאות בידי אנשים ממין אחר – אנשים שפעמים רבות לא רק שלא מבינים את התהליכים האלו אלא לא רוצים להבין אותם. הוא לא רק ספר על עתיד פוטנציאלי – הוא ספר על העבר ועל הווה (ביותר מידי מקומות) ועל העתיד שהם יובילו אליו.

Small Favors של  האמנית והכותבת קולין קובר (שיצא לאור במקור בין השנים 2001 ל-2003 ואחרי שנים לא בדפוס מקבל אוסף שלם חדש מאת Limerence Press) הוא גרסת הנגטיב של Handmaid's Tale: אנני, גיבורת הספר, היא אישה צעירה עם דחף מיני כל כך מוגזם שהיא עברה את "מכסת האוננות" הקוסמית המותרת לה עוד לפני גיל שלושים. כדי לשמור עליה מלחטוא עוד נגד סדר הסקס הקוסמי המלכה של התודעה שלה שולחת פיה קטנה וחמודה בשם ניבל. ניבל מצוותת לאני במטרה לשמור עליה ממעשי מין – רק שהפיה היא שני קילומטר של דחף מיני דחוסים לגוף של חמש עשרה סנטימטר. בשאר האוגדן תראו אותה ואת אנני עוסקות בכל תנוחה אפשרית, מנצלות עד הסוף את יכולת שינוי הגודל של ניבל ומעורבות בשלישיות, אורגיות וכל וריאציה מינית ופטיש שקובר יכלה לחשוב עליה. אה כן, וכל הספר מכיל בדיוק אפס אחוז של גברים: כל הדמויות הראשיות, הדמויות המשניות והניצבות שמאכלסות את הרקע – כולן נשים.

הסיבה שאני קורא ל- Small Favors "נגטיב" של סיפורה של שפחה הוא כי הוא מתאר עולם בלי השפעה גברית. זה לא ספר פילוסופי שעומד על בריקדות וצועק את התזה שלו אליך, אף אחד לא עוצר באמצע הפעולה כדי לשאת נאומים. הדיאלוגים שמאכלסים את את הספר הם פחות "בואו ונסביר לכם את הבעיות עם הפטריארכיה" ויותר "בואו ונזדיין בבקשה. עכשיו. והרבה".. למעשה, יש מאת מאוד דיאלוגים בספר, 300 עמודים שקראתי בפחות מיום, מה שיש זה בעיקר, אה, פעילות אתלטית. ויש משהו רידקלי להדהים בהצגה העניינית לחלוטין הזו של סקס וגופים נשיים כמשהו שהוא קדום כל עניינם של נשים.

מדיום הקומיקס, באופן כללי, מתייחס למין במבוכה של ילד שלמד על הנושא בפעם הראשונה: עולם המיינסטרים בילה את רוב המאה ה-20 בהלעמיד פנים שהדבר לא קיים בעוד שהקומיקסים האלטרנטיביים חשבו עליו יותר בתור כלי לזעזוע הממסד ("סקס – בקומיקס?! ובכן בתור נציג בורגני של הממסד הביקורתי אני זועם, בואו ואכתוב מסה של חמשת אלפים מילה למדור התרבות שמסביר בדיוק כמה אני שונא את הקומיקס הספציפי הזה והדרך שבה הוא משחית את הנוער… לא, אני מסרב להאמין שאנשים מבוגרים קוראים קומיקסים."). Small Favors הוא בן 15 שנים אבל זה מרגיש שרק עכשיו, בעידן של Sex Criminals או Multiply Warheads, עולם הקומיקס המערבי מתחיל להגיע למקום שבו הוא כבר היה – סקס דבר כיפי שהרבה אנשים נהנים לעשות, שהרבה נשים נהנות לעשות; חלק מהן אפילו לא צריכות גברים כדי להנות. ובכך הכיף הנשי של קובר מרגיש רדיקלי באותה מידה שהזעם הנשי של אטווד מרגיש רדיקלי.

כאשר משיהו כמו אלן מור מנסה להכניס פורנוגרפיה לעולם הקומיקס (עם דברים כמו Lost Girls או חלקים מ- Promethea) הוא אולי מדבר על להיות Sex Positive ועל ההנאה של מגע גופני אבל רוב הזמן הוא מרצה לך על מלחמה בטאבויים המיניים הוויטוריאניים ועל החשיבות המיסטית של סקס במעשי קסמים ובלה בלה בלה בלה…. זה מדהים שהוא מצליח להפוך זיונים לחוייה שמזכירה שיעור היסטוריה. קובר לא מתביישת בז'אנר שבו היא פועלת – היא לא מנסה לתת לפורנו שהיא מאיירת ארשה מכובדות, להפוך אותו לאיזשהו תוכן אקדמי.

 

אני גורם לכל העסק להראות קצת תכמו שיעורי בית נכון? מגדר בקומיקס 101. זו לא הכוונה שלי, וזו בטח לא הכוונה של קובר. הכוונה שלה היא שתהנו (בכל הדרכים שבה םאפשר להנות) – הדמויות בספר הזה מלאות בשמחת חיים. כל דמות שלילית (כמו מלכת התודעה העצבנית והמגבילה של אני) היא כזו שיכולה ללמוד מחדש את חדוות החיים – באמצעות סקס כמובן. כאשר מלכת התודעה חודשת שאני וניבל חיות בחטא היא שולחת נציגה אחרת לרגל אחריהן, רק שאותה הנציגה מגיעה בטעות לבית של השכנה הסקסית של אני ושוכחת די מהר מהעבודה שלה.

כל העסק מוצג באמנות הקרטונית המקסימה להפליא של קובר (אני רגיל ראות אותה בצבע אבל מסתבר שהיא עובדת טוב באותו מידה גם בשחור ולבן) שמצליחה לנצל כל חלל שלא מוקדש לזיונים להומור הסלפסטיק העדין שלה. "חמוד" הוא מילת מפתח לפילוסופיה היצרתית של קובר, בספר הזה לפחות, כל הרעיון שהוא שהוקרא ישמח בשמחות המדויות והשדמויות צריכות להיות שמחות כל הזמן. לא זה לא יצירה פילוסופית או מוסרנית על מהות הסקס – זו יצירה פיזית על כמה זה כיף להיות עם מישהי שאת אוהבת, ועל איך שאין דרכים רעות לאהוב.

 

אם יש לי ביקורת על הספר הוא שבשלוש מאות עמודים הוא מרגיש טיפה חדגוני: בשלב די מוקדם הפרנציפ מובן ומאחר והמבנה של הסדרה דורש שהדמויות לא ישתנו או ילמדו משהו חדש (חוץ מפוזיציות) כנראה שמזל שהיא הסתיימה מתי שהיא הסתיימה. אנשים שאלו את קובר בראיונות אם היא מעוניינת לחזור לדמויות האלו ואני די שמח שהיא ענתה "לא". לא רק כי הדברים שהיא עושה עכשיו (Bandette עם פול טובין) מעניינים אותי יותר אלא כי הקונספט הזה מוגבל מיסודו. מה שנקרה – היה טוב, וטוב שהיה.

 

נהנתן? הבלוג הזה מתקיים באמצעות תרומות, כמה שקלים יאפשרו לנו לשמור על הכתובות ויתנו לנו יותר זמן לקנות ולבקר קומיקסים.

 

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *