אמא, איך באים תינוקות לעולם? – Babyteeth #1 – ביקורת

Babyteeth #1

כתיבה: דוני קייטס; אמנות: גארי בראון; צביעה: מארק אנגלרט; לטרינג: טיילור אספוזיטו; הוצאה: AfterShock Comics; מחיר: ארבעה דולרים

סיידי ריטר היא נערה בת שש-עשרה, ומבחינת החברה שסובבת אותה, היא בלתי-נראית. היא גם בחודש התשיעי של ההריון, והאב לא נמצא בסביבה. למעשה, רק אחותה של סיידי באמת יודעת על אותו הריון, דבר ששם את סיידי במקום בעייתי מבחינת המשפחה שלה והחברה הסובבת אותה… במיוחד כשכולם יגלו שסיידי ילדה את האנטי-כריסט בכבודו ובעצמו, והכל הולך להסתבך מכאן והלאה.

הכתיבה של דוני קייטס משובחת. קייטס לא כותב גימיקים או טריקים זולים, אלא לוקח רעיון, הזוי ככל שעשוי להישמע לחלק, והופך אותו לדרמטי ומרתק. הדמויות שלו אנושיות ומלאות רגש, והוא מתעכב כדי להראות לקורא את כל הרגשות של סיידי, בין הדילמות שכרוכות בהריון ובאותה גישה חששנית של 'מה השכנים יחשבו?', הדאגות והמחשבות, ויותר מאוחר, כשטבע התינוק מתגלה.

קייטס לא חושף את כל הפרטים מראש אלא יוצר בניה איטית ודרמטית לאורך כל הגיליון, ניתן לראות זאת לפי איך שבחר לספר את הסיפור כמעין וידוי או זכרון בדיעבד. הוא גם לא מתעמק בינתיים באף היבט על-טבעי או דתי, שבמבט ראשון היה נתפש כאינהרנטי לסיפור כזה, והחוברת הראשונה מתעמקת הרבה יותר בדמות הראשית, טכניקה שקייטס כבר הראה ב-God Country (עם אמנות על ידי ג'ף שואו וג'ייסון וורדי) ו-Redneck (עם אמנות על ידי ליזאנדרו אסתרן ודי קוניף).

האמנות של גארי בראון מעולה, הן מבחינה ויזואלית והן מבחינה סיפורית. בראון בונה את האווירה בצורה מצוינת, עם קווים מחוספסים ואינקינג כבד ששם את הצבע השחור כמעט במרכז הכל. הסגנון של בראון אקספרסיבי, דינאמי, ויחסית רגוע, כאחד שמנסה לשים יותר דגש על הסיפור ופחות על ליצור מופע מרהיב ויזואלית בכל פאנל, וכתוצאה מכך יוצר מופע עוד יותר מעניין. גם ברגעים העל-טבעיים של החוברת, מעטים ככל שיהיו, בראון מראה שהוא האמן המושלם לסדרה הזו ומצליח לגרום לאותם רגעים להיראות שונים במאה ושמונים מעלות משאר האירועים.

גם הצביעה של מארק אנגלרט תורמת רבות לאותה אווירה שמתחילה כשקטה ורגועה, אם מלאת חששות ודאגות, כשלאט-לאט אותו שקט ואותו רוגע מתחילים להתפרק ולתת מקומם לסערת רגשות ולכאוס. כבר בחוברת הראשונה מראים לנו בראון ואנגלרט, שעובדים באופן מצוין ביחד, כי הם כשירים ומושלמים גם לאותם רגעים על-טבעיים כאוטיים שיגיעו ללא ספק.

לסיכום, החוברת הראשונה של Babyteeth לא זורקת עלינו כבר מהרגע הראשון סיפור שעשוי להישמע מגוחך, אלא עובדת קשה, וסביר להניח שגם תמשיך לעבוד קשה, כדי לבנות את האמינות שלה ואת הזדהות הקהל. עם סיפור מסקרן, כתיבה נהדרת, ואמנות מדהימה, אין ספק ש-Babyteeth היא סדרה שהרוויחה את תשומת-הלב של הקוראים.

 

נהנתם מהכתבה? מעוניינים בעוד? תרומה קטנה לבלוג תאפשר לנו יותר זמן פנוי לקרוא ולכתוב על קומיקס

Comments

comments

חגי פלבסקי
בן 15 (פיזית, בן 85 מנטלית), תלמיד תיכון. קורא יותר מדי קומיקס. כותב מעט מדי ביקורות. האבטיפוס האישי של אלוהים. ההשראה לצ'ארלי בראון. קרא פעם אחת את סרבוס של דייב סים ושרד כדי לספר. מושפע מהאנטר אס. ת'ומפסון (אשר גינה את ההשפעה הזאת, ירה בקקטוס וצעק "תתרחק, ילד!"). לא יודע להשתמש בסמי-קולון אבל; מתעקש בכל זאת.
מצחיק בערך כמו רשימת שינדלר.