ביקורת בזק – Unsound #1

Unsound #1

כתיבה: קולין באן, אמנות: ג'ק ט. קול, לטרר: ג'ים קמפבל, הוצאה: Boom

 

Unsound היא מיני-סדרה חדשה, בת ארבע חוברות, מאת קולין באן, הכותב השני הכי מהיר בתעשיה (בזמן שקראתם את הביקורת הזו קולין באן כתב שני רומנים גראפיים), וג'ק ט. קול, אמן שאם לא הכרתם אותו עד עכשיו אני מבטיח שלא תשכחו את השם יותר.

זה סיפור אימה, על אחות בשם אשלי שמתחילה את היום הראשון שלה בבית מחסה לחולי נפש. מאחר וזה סיפור אימה כמובן שדברים מיסתוריים ומטרידים קורים ברקע – האחות הראשית היא מנאייקית בלי סיבה, המטופלים ממלמלים דברים חסרי פשר שבוודאי יסתברו כבעלי משמעות עמוקה בהמשך וההנהלה הם שלושה בחורים מיסתוריים בחליפות שחורות שהפנים שלהם מושרים תמיד בצללים – גם כשהחדר מואר לגמרי.

הרעיון של בית חולים מפחיד הוא לא חדשני במיוחד – אנשים מפחדים מבתי חולים באופן טבעי, גם כשהם לא משמשים כפתח פוטנציאלי לעולם התחתון. מהממלכה דרך שאטר איילנד – בתי חולים עם מייקאובר קריפי היו יעד פופלארי לכותבי אימה שחיפשו קיצור דרך להתחבר למשהו קדמוני בפסיכולוגיה האנושית. יש סיבה שכל פעם שקומיקס של באטמן רוצה להפחיד אותנו רוב הסיכויים שהוא ייקח אותנו לביקור בבית החולים ארקהם. אז כשאתה ממקם סיפור אימה בבית חולים השאלה הראשונה שצריכה להשאל – האם אתה מחדש לנו במשהו?

החדשות הרעות הן שברמה העלילתית הגיליון הראשון לא נותן שום טויסט חדש על הרעיון הזה – אין לנו תובנות מיוחדת לגבי אשלי כדמות, בית החולים הוא אוסף של דמויות מפחידות שמתנהגות באופן מיסתורי בצורה ש, בתקווה, תראה לנו הגיונית בהמשך אבל כרגע היא נראית כמו אוסף של טיקים שקיימים לטובת הקורא.

מצד שני: כשזה מגיע לקומיקס סיפורים שכאלו חיים ומתים על בסיס האמנות שלהם (Colder היא לא סדרה שמפחידה ברמה הסיפורית אבל מספיק לראות את האמנות של חואן פרייר כדי להתחיל לנוע בחוסר נוחות)) – על היכולת להפחיד את הקורא באופן ויזואלי לחלוטין. למזלנו הרב הסדרה הזו מאויירת ע"י ג'ק ט. קול – אמן שנתקלתי בו רק פעם אחת בעבר (הוא אייר את עמודי הפתיחה לאחד הגליונות של האנתולוגיה המצויינת Island) אבל גם מהעמודים המעטים וחסרי המילים שנתנו לו אז הוא הצליח להוציא תצוגה מרשימה של פרטים ותנועה. האמנות שלו מדודקת וקריפית בלי להיכנע לגועל או גותיות יתרה.

החצי השני של החוברת היא אוסף של סצנות ודימויים קריפיים שראיתם וריאציות עליהם כבר עשרות (או מאות) פעמים בעבר אבל הן מבוצעים בכזו חן ויכולת שזה לא ממש משנה: יש סצנה עותקת נשימה שמערבת משהו פשוט כמו מסכה שטוחה עם זוג חורים לעיניים. גם אם הסדרה הזו לא תסתיים בטוב קול יצא ממנה ככוכב על. ובצדק.

הבעיה הגדולה, בסוף הגיליון הראשון, הוא שקצב הכתיבה לא בהכרח משכנע אותי שאני צריך לקרוא את זה על בסיס חודשי – זה נראה מסוג הסדרות שיהיו יותר טובות כאוגדן, כשאפשר יהיה לקרוא את כל הסיפור בנשימה עצורה אחת. אבל זה בהחלט משהו לשים אליו לב.

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *