זו לא ביקורת – Bulletproof Coffin: The 1000 Yard Stare

Bulletproof Coffin: The 1000 Yard Stare #1

כתיבה: דיוויד היין, אמנות: שייקי קיין, לטרניג: ריצארד סטארקינג, הוצאה: Image

 

חמש שנים אחרי המיני-סדרה הקודמת, Bulletproof Coffin: Disinterred, ושבע שנים אחרי Bulletproof Coffin המקורית, שייקי קיין וודיוויד היין חוזרים מההגליה העצמית שלהם לקצוות התעשיה והתודעה האנושית במטרה לבלבל / להכעיס / להצחיק / להטריד את מנוחת הקוראים עם חוברת בודדת חדשה שממשיכה את העלילות המטה-הספרותיות של שני יוצרי הקומיקס הבדיוניים שכולם אוהבים לשנוא – היין וקיין.

לא באמת צריך לקרוא את הסדרות הקודמות כדי להבין את העלילה של הוואן-שוט הזה, שבו האמן שייקי קיין זוכה להזדמנות ראשונה לציג את כשרון הסולו שלו, בלי העלוקה בדמות הכותב, לעולם הקומיקס המודרני ע"י כתיבת ואיור החוברת Hypno Vampires from the Stars: חוברת שמדמיינת את הדמויות שהוא יצר בתור הזהב של הקומיקס בעולם אפל יותר ובוגור יותר (TM). כמובן שהבעיה היא שלרוב האנשים לא ממש אכפת מקיין כשהוא לא מלווה בהיין, ובעצם לא ממש אכפת מה"קומיקס" בכנס הקומיקס שבו הוא שוהה.

 

Bulletproof Coffin תמיד הייתה סדרה בעייתית לביקורת: מצד אחד היא קוראת עליך תגר "לפתור" אותה משל היתה חידה, להבין את כל התייחסויות ההיסטוריות והתרבותיות שלה, מצד שני היא מציאה לך ללכת להזדיין כשאתה מנסה. קיין והיין הם לי וקירבי, כמובן, כותב ואמן שזכו להצלחה ביקורתית עצומה כאשר עבדו בשביל BigTwoComics רק כדי לגלות שכל הכסף הולך לתאגיד: קיין הוא טיפוס נוקשה שמשוכנע שהעובדה שהוא יוצר כחלק מתרבות זבל לא מורידה מערך היצירה שלו (קירבי האמין בערך האינהרנטי של מדיום הקומיקס ושל ז'אנר גיבורי העל הרבה יותר מרוב עמיתיו) בעוד היין חושב קודם כל על הכסף, אחרי זה על הכסף ובסוף על עוד קצת כסף (מוצדק או לא, סטן לי זכה למוניטין של מישהו שידרוך על העמיתים שלו בדרך לפסגה).

עד כאן אנחנו בטריטוריה מוכרת – יש לנו קומיקס על קומיקס בתוך קומיקס ויוצרים שעיקר העניין שלהם הוא סגירת חשבונות אישית: קירבי בעצמו, בימים שבהם הייתה לו אוטונומיה ככותב ואמן ב-DC, הפך את סטן לי לקריקטורה הנלעגת פאנקי פלאשמן – יזם חסר מוסר שמנצל את גיבור העל מיסטר מיריקל לקידום עצמי (פלאשמן היה מלווה תמידית בעוזר חסר חוט השדרה שלו האוסרוי – והעורך הראשי של מרוול, מס' 2 של שלי, באותה תקופה היה רוי תומאס).

אבל 1000 Yard Stare הולך מעבר לסאטירה הברורה: קיין הוא לא גיבור אמיץ שהולך נגד הממסד אלא מנאייק שיכור ומריר, אמן דגול אבל חרא של בנאדם. החברה החדשה שנותנת לקיין לפרסם לבד נקראת Image Nation Comics – אבל במקום מגדלור יצירתי שנותן לאמן וותיק הזדמנות שניה מדובר בקבוצת היספטרים דושים שלא ממש מעוניינים לקדם את היוצרים שלהם. קיין, אני מדבר פה על שייקי קיין האמיתי ולא על הדמות בתוך הקומיקס, מאייר עולם ניהליסטי לחלוטין שבו השחיתות שורה בכל – בחיים האמיתיים, בקומיקס ובמעריצים של הקומיקס. הקו שלו גס ומכוער ויחודי לחלוטין – פשוט למראה באופן מטעה, לראות קומיקס של קיין זה לדעת שיש משהו מעבר.

 

גם הקומיקס בתוך קומיקס לא חף מגועל, הוא מציג לנו את אחד הגיבורים הקלאסיים של היין וקיין (אני מדבר פה על היין וקיין הבדיוניים): גיבור על מתור הזב בשם קופין-פלי, שמוצא עצמו נלחם בקונספירציה של חייזרים מוצצי דם – אבל בסוף מוצא עצמו מתאהב באחת מהן.

וזה השלב שבו הבמקר / מנתח מתחיל לחפש את הדרך שבה כל הקשרים האלו יוצרים "משמעות" לסדרה קוראים Bulletproof Coffin, לגיבור הבדיוני קוראים Coffin Fly. הוא מתאהב במישהי שמוצצת, תרתי משמע, את הדם שלו – כמו ש BigTwoComics מוצצת את הדם של האמנים? החייזרים מהפנטים בני אדם באמצעות סרטי זבל – כמו שחברות הקומיקס לוקחות את עבודות האמנות של קיין והיין ומוכרות אותן מחדש לציבור באמצעות בידור רדוד במדיום הקולנוע?

הכל נכון. והכל גם בולשיט.

האנשים הטובים, אם כי מרירים, ב- The Comics journal התייחסו ל- Bulletproof Coffin בתור "סדרת גיבורי העל הכי טובה של העשור" וככל שהזמן עובר אני מוצא עצמי מסכים יותר ויותר – יש משהו "טהור" במוזרות של הסדרה הזו. כמו פרק של טווין פיקס, או סיפור של ויליאם ברזו. היין וקיין מחוברים לחלוטין לאני הפנימי שלהם והם לא ממש מצפים שתבין אותו. להפך – לנסות להבין זה לפספס את הפואנטה.

מה הפואנטה? מה שבא לך. תזרום. תהנה מהמוזרות. קומיקס כמו שאנחנו מכירים (החוברות) אותו התחיל בתור מדיום זבל בלי שום שאיפות אמנותיות – והתוצאה הייתה אנשים שכתבו בלי מעצורים או מחשבה ויצרו דברים מופלאים ש"אמנים רציניים" לא היו חושבים לעשות.

האם זה הדבר הכי טוב שהם יצרו? לא – Bulletproof Coffin: Disinterred, המיני-סדרה השניה, היא עדיין הדבר הכי טוב בזיכיון (ואחת מהסדרות הכי טובות של העשור האחרון, נקודה) – בעיקר בגלל שהיא הייתה חופשית לחלוטין מסיפור מסגרת או מסאטירה שקשרה אותה יותר מידי ל"מציאות" של תעשיית הקומיקס המודרנית. דברים כמו גיליון שמציג את כל העלילה שלו בתור קלפי אספנות משנות השישים סטייל Mars Attacks, או גיליון שהוא אסופה רנדומאלית של פאנלים שיכולים להתחבר מחדש בכל דרך אפשרית.

אלו לא היו רק הברקות סגנוניות אלא גם דוגמה לאיך המדיום יכול להיות "חכם" בלי להקריב את הברק וההנראה של הקומיקסים המוקדמים האלו – היופי שחבוי עמוק בתוך הרעיון של "תרבות זבל"

1000 Yard Stare הוא קצת יותר "ברור" ולכן מאבד טיפה מההנאה של הסדרות הקודמות. אבל בעולם שמלא במיליון קומיקסים שנראים כמו וריאציות על דברים שראיתם כבר אלף פעמים לפחות נחמד לקבל, מידי פעם, משהו שלא נראה או נקרא כמו שום דבר אחר.

 

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *