ביקורת- Snotgirl Volume 1

Snotgirl Volume 1: Green Hair, Don't Care

כתיבה: בראיין לי אומאלי, אמנות: לזלי האנג, מיקי קווין, הוצאה: Image 

Snotgirl מייצג הרבה התנסויות ראשונות לבראיין לי אומאלי, כוכב העל של הסצנה האלטרנטיבית והיוצר של סדרת Scott Pilgrim: זו הפעם הראשונה שבה הוא עובד על חוברות בקצב (כמעט) חודשי, הפעם הראשונה שבה הוא מתנסה בנראטיב בלי סוף מוגדר מראש והפעם הראשונה שבה הוא מוותר לחלוטין על השליטה האמנותית. את שני הפרוייקטים האמנותיים הראשונים שלו הוא אייר לגמרי לבד והיצירה הקודמת שלו (Seconds, לטעמי הדבר הכי טוב שהוא עשה) נעשתה בשיתוף עם אינקר וצבעי, אבל עם אומאלי עדיין על העפרונות והטקסטים. הוא עבר מלהיות גיטריסט מוביל למנצח.

 

כל הפרוייקטים של אומאלי עד כה היו, או לפחות הרגישו ממש, כמו נפש האמן משתפכת על דף הקומיקס עם מעט מאוד פילטרים: Lost at Sea הוא סיפור דכאוני על התבגרות, Scott Pilgrim הוא על אדם שסיים את הילדות אבל ממשיך לתת לתפיסה שגויה של העבר שלו להגדיר את עצמו (המלחמה נגד נוסטלגיה), ו – Seconds, שנים אחרי שאובראיין הוכרז בתור הדבר-הגדול-הבא, הוא על מישהי שחוותה הצלחה לא פרופורציונאלית בגיל צעיר ולא ממש בטוחה לגבי הצעד הבא (ובדיוק כמו שאומאלי הביע חרטה על אלמנטים מסויימים בסקוט פילגרים ככה הגיבורה של הסיפור ההוא מנסה לשנות את העבר כדי להפוך את ההווה למקום טוב יותר בשבילה).

אז כמו מרגיש הכרך הראשון של Snotgirl? הממממ….. "לעזאזל הפושטקים הצעירים האלו עם ההולה-הופים שלהם והאייפונים והמחשופים והנטיה לדבר בסלנג מעצבן שאני לא מבין. רדו לי מהדשא!" אני די בטוח שאומאלי והאנג לא רצו ליצור את איש-זקן-צועק-על-עננים: הקומיקס. אבל התוצר הסופית בהחלט מרגישה ככה.

 

בהמשך לנטיה ליצור פרוטגונסיטים שהם שיקוף של עצמו הגיבורה שלנו היא קלייר, קול בולט ומוביל בעולם שכמה שהוא קטן ככה הוא מלא אינטריגות, בגידות ומריבות על סכומי כסף כל כך זעירים שאנשים במדיומים גדולים יותר לא מודעים לקיומם. לא, היא לא יוצרת קומיקס, היא בלוגרית אופנה. וכמו אומאלי היא הייתה בתחום מהנעורים ומרגישה כבר בגיל עשרים ושבע (וחצי!) שהיא מזדקנת, הקולות החדשים נושפים בעורפיה והמחשבה שהחבר לשעבר שלה יוצא עם מישהי שצעירה ממנה בשנתיים מכניסה אותה להתקף חרדה.

נוסף על כך, כמו שאפשר לנחש משם הסדרה, קלייר סובלת גם מאלרגיות חמורות שיכולות להפוך אותה בדקה מהבנאדם הכי קול ומעוצב על פני כדור הארץ (או לפחות, החלקים שלו שמחוברים לאינסטגרם) לגוש מרייר ומנוזל, מה שיהיה הרסני לקריירה שלה. הבעיות מתחילות באמת כשהרופא החדש שלה נותן לה כדורים שאמורים לפתור את הבעיות שלה באופן סופי אבל גורמים לה, במקום, לאבד לאט את הקשר מהמציאות – מה שמוביל ללילה במועדון מהסוג שהיא לא הייתה מתקרבת אליו במצב נורמאלי והלתעוררות רגעית מעל לסצנה של דם ואלימות. או שלא, אולי היא סתם חולמת.

אני חושב שאני מבין מה היוצרים רוצים לעשות, אבל שהם לא מבינים מה יצרו פה: העלילה הבסיסית היא מיקס בין קומדיה רומנטית לסיפורים כמו ברבור שחור שבהם הדמיון נוזל לתוך המציאות (או להפך), מה שגורם לדמויות לחשוב מחדש על החיים שלהם ועל מה שבאמת חשוב בחיים. Perfect Blue, סרט האנימה המעולה של של סטושי קון, מתמקד גם כן בגיבורה צעירה מתחום המדיה שמוצאת עצמה בצומת דרכים יצירתית שמבינה שבעולם הבידור הגיל המתקדם שלה (דהיינו – להעז לעבור את שנת 22) יעיף אותה מהבמה בכוח. Perfect Blue משתמש בסיפור אימה פסיכולוגי בסיסי יחסית כדי לבקר את היחס של המדיה לגופים נשיים ואת הדרך בה התרבות הופכת זעזוע לעוד כלי של קידום. אם הרעיון הוא להציג את קלייר בצורה יותר סימפטית, ואני לא חושב שהמטרה של האנג ואמאלי היא פשוט לזרוק חיצים סאטיריים לעבר המטרות הגדולות והעצלניות של "הו הילדים של ימינו", זה פשוט לא עובר. זה לא כל כך שהיא דמות מעצבנת כמו שהיא דמות אני אדיש אליה לחלוטין – ובגלל שאני אדיש אליה לא אכפת לי מה קורה לה או מה הסיפור מנסה להגיד לי באמצעותה.

כל העסק הוא גם מעגלי להחריד – חמשת הגליונות הראשונים הם, פחות או יותר, וריאציה על אותו סיפור בסיסי, הגיליון החמישי נגמר כמו שגיליון מספר אחד נגמר ומעלה בדיוק את אותן שאלות לגבי מצבה הנפשית של הדמות. 100 עמודי סיפור היו יכולים, באותה מידה, להיות עשרים.

 

יש למה לקרוא את הסיפור? האמנות של לזלי האנג היא סיבה טובה יותר מכל אחת אחרת – היא מצויינת בלהעביר את הגישה של העולם הסופר-מסוגנן הזה עם שמץ של תחשוה שמשהו לא בסדר גם בסצנות הרגילות שבהן הדמויות רק מדברות. יש לה גישה ליופי נשי ששונה מהנשים הבשרניות, גדולות החזה ומבליטות הישבן, שנפוצות בקומיקס מערבי: אנחנו יכולים לקנות את זה שהדמויות האלו זוהרות, אבל אנחנו אף פעם לא שוכחים שאלו נשים בנות תמותה שלובשות מסכות של אלים. ההצגה שלה של לוטי – פנים זויתיות ומאוזנות שמכוסות יותר מידי פעמים במוגלה וריר היא הצגה פילוסופית הרבה יותר מעניינת לאיבוד השליטה של הדמות מרשר כל דבר שקורה בעלילה או יוצא לה מהפה.

 

ובכל זאת, איכשהו, אני עדיין מוצא עצמי מסוקרן לדעת מה יקרה הלאה: חלקית זה הקרדיט הביקורתי שאומאלי הרוויח בזכות (אחרי שורה של הצלחות קל לי יותר להאמין שהפאשלה לכאורה היא פשוט חלק ראשון בתוכנית מוצלחת יותר) וחלקית זה שהתעלומה פה באמת לא מרגישה כמו הסוד הצפוי בסיפורים כאלו – אומאלי,(לטוב או לרע) נוטה לכוון גבוהה יותר, מבחינת סיפורית ותמטית, מפשוט להפתיע את הקורא – ליצירות שלו יש משמעות ומשקל רגשי. הלוורי רק שלזאת הייתה גם דרך מעניינת יותר להביע את עצמה.

 

 

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.