ביקורת – Shirtless Bear Fighter

Shirtless Bear Fighter #1

כתיבה: סבאסטיאן גרינר וג'ודי להיפ, אמנות: מייק ספייסר וניל ונדרל, הוצאה: Image

"לוחם דובים חסר חולצה" הוא מסוג הקומיקסים שדי קוראים תיגר על המוסד הביקורתי – אין שום דבר שאני יכול לספר לכם על הגיליון הראשון שאתם לא יכולים ללמוד מקריאת הכותרת.

במה עוסקת הסדרה?

לוחם דובים חסר חולצה

מי הגיבור של הסיפור?

לוחם דובים חסר חולצה

מי האוייבים שלו?

לוחם דובים חסר חולצה

איזו אווירה יש לכל העסק?

זו דרמה איטית וקמארית שבוחנת את גבולות הסו קוראים לסדרה לוחם דובים חסר חולצה – כמובן שזו קומדיית אקשן מוגזמת, זה לא שמישהו רכש את הגיליון הראשון במחשבה שמדובר בשייקספיר

קטע אמיתי מאגדת חורף

 

 

הדבר היחיד שלא נחשף במלואו רק משם הסדרה, וממבט בכריכה, זה העובדה שגיברנו העשוי ללא חת הוא לא סתם חסר חולצה אלא גם חסר מכנסיים; לצערנו כי רב הסידרה מוותרת על רייטינג למבוגרים בלבד לטובת פיקסזלציה תמידית של איזור החלציים. מלבד זאת הגיליון הראשון הוא כל מה שאפשר לצפות לו: הומור פשוט ומוגזם, אנשים שמדברים אך ורק בקלישאות (אבל זה בסדר כי הם "מודעים לעצמם") והרבה מכות.

הסגנון אמנותי פה הוא צבעוני וישיר, בלי יותר מידי הפתעות (זו לא תלונה – זה די מה שסיפור כזה צריך) מהסוג שיכול היה בנוחות למצוא בית בסדרות של Kaboom – הקו של ונדרל אמנם יותר "גס" מהתצורה הרכה והמעוגלת שנפוץ בסדרות הילדים של ימינו אבל הצבעים החזקים והברורים של ספייסר בהחלט מרגישים כחלק מהגל האמנותי הזה.

העלילה עוסקת באיש ללא שם, גבר-שבגברים עם יותר שיערות חזה מאשר חול על שפת הים, שמזומן ע"י סוכן FBI וותיק, והעוזרת הצעירה והספקנית שלו, לעצור פלישה של דובים בעלי כוחות שטניים ל"עיר הגדולה" (זה לא תיאור של המקום – זה השם שלו) לפני שהצבא מפציץ אותה בנשק גרעיני בנסיון לבלום את האיום.

הבעיה עם משהו כמו Shirtless Bear Fighter היא שהבדיחה נמצאת ממש שם, בכותרת, ואין הרבה לאן ללכת משם. זה כמו כל הספרים האלו של סת' גרהאם סמית' – Pride and Prejudice and Zombies, Sense and Sensibilities and Sea Monsters, Abraham Lincoln: Vampire Hunter – כן, הרעיון מצחיק. גיחי גיחי. אבל זה מצחיק בגלל התמונה שהוא מעלה לך בראש. כל מה שנשאר אחרי הפאנצ'ליין הזה הוא פשוט וריאציות על אותו גאג.

זה לא שאי אפשר לעשות מרעיון הזה מיני-סדרה שלמה (ותודה לאל שהם מגבלים עצמם מראש לחמש גליונות) – זה פשוט שזה דורש מידה רבה של יצירתיות, יותר ממה שהחוברת הזו מפגינה. הבדיחות פה, עד כמה שהן משעשעות, הן די ברורות; וגם מה שלכאורה לא צפוי בעצם צפוי באי הצפיות שלו (אני מצטער אם המשפט הזה מבלבל, אני אנסה שוב): זה סוג ההומור הרנדומאלי מטורף לגמרי lol שנפוץ בעולם הקומיקס פוסט-דדפול שבו פשוט זורקים שורה של דברים מוזרים על הקורא, כי הומור מבוסס על הפתעה והקורא בוודאי לא יצפה שלוחם הדובים שלנו יקבל תשלום בפנקייקס (או שהוא יתעצבן שמתמשים בכלל במילה האמריקאית במקום בטרמינולוגיה הקנדית flapjacks).

 

אבל ההפתעה הזו לא מפתיעה כי העולם הזה בנוי גם ככה על הגזמה קומית – אין פה שום בסיס שאפשר לבנות עליו הפתעה כי מראש מובהר לנו שהכול אפשרי. אז לגיבור שלנו יש מטוס דובים – חחחח, רנדומאלי. אני לא צוחק.

זה לא שמדובר גיליון ראשון רע, הוא עונה כל הדרישות הנכונות – הוא מגדיר בזריזות דמויות, אווירה, איום ואת הסיפור הרחב יותר…. אבל אני פשוט לא צוחק מספיק. יכול להיות שזה קשור לעובדה שאני מנאייק מריר וזקן אבל אני פשוט לא צוחק.

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.