הקומיקסים הכי טובים של 2017 (עד כה)

פעם נוספת אנחנו בסימן אמצע השנה וזה זמן טוב לעצור ולזכור שבין כל הררי הטמטום שחברות קומיקס מסויימות מכריחות אותנו לבלוע יש גם דברים טובים בעולם.

אלו הקומיקסים הכי טובים שראו אור בשנת 2017, נכון לרגע זה

?Shaolin Cowboy: Who'll Stop the Reign

כתיבה ואמנות: ג'ף דארו, הוצאה: Dark Horse

המיני סדרה החדשה בכיכוב נזיר השאולין שהוא גם קאובוי אמנם סיימה רק 3/4 מדרכה אל הסוף, שבוודאי יפוצץ את מוחנו כפי שהקאובוי מפוצץ את אויביו, אבל כבר עכשיו ניתן לקבוע שהיא סיפקה לנו כמה מהרגעים הכי אייקוניים וזכירים שנראה לא רק השנה אלא בכלל – מהקרב בין גיבורינו לשומר של ממלכות המוות (שמתנהל במישור האסטראלי בשעה שהגוף האנושי הפגוע יושב בלב הכביש המהיר) דרך סיפור המקור של החזיר הענקי שונא האדם שהוא גם נינג'ה – כולם מוצגים באמנות הכל כך מפורטת שזה כואב לחשוב כמה זמן לקח לו לצייר כל פאנל של דארו.

הסדרה הזו קיימת במישור עצמאי לחלוטין: דארו בברור מצייר וכותב הישר מעממקי התת-מודע שלו, בלי טיפת מחשבה על מה שהקהל ירצה לקרוא. אנחנו מקבלים פה הצצה נדירה למוח של איש שהוא גאון ברמה של שניים עשר אינשטיינים ומטורף ברמה של אחד וחצי לואיס בנואל – ובניגוד לאנשים אחרים שאולי עומדים בדרישות האלו לדארו יש את היכולת להביע את החזיונות שלו ביצוג חזותי מושלמים. הוא מצייר את מה שאף אחד אחר לא יחשוב לצייר ברמת פירוט שאף אחד אחר לא יעז לצייר.

זה כמו טווין פיקס של הקומיקס…. רק יותר טוב כי יש בה סרטנים ענקיים שמתחבאים במכוניות.

 

Giant Days 

כתיבה: ג'ון אליסון, אמנות: מקס סרין וליז פלמינג, הוצאה: Boom

בשלב הזה Giant Days היא מכונה משוכללת ליצירת רגשות חיוביים – יום קשה בעבודה, מבחן עם ציון שלילי, שריפה שלקחה את כל מה שיקר לכם, לוציפר מופיע בהבזק של עשן וגופרית כדי להודיע לכם שהזמן בחוזה תם והנשמה שלכם שייכת לו…. כל אלו נעלמים כאילו לא היו כל פעם שמגיע גליון חדש של הסדרה.

בשנה השלישית לקיומה קומדיית הקולג' המצויינת מצליחה להמשיך ולהיות לא רק הכותר הכי מצחיק בשוק אלא גם אחד מהמקרים הנדירים האלו בהם כל חוברת עומדת כיצירה בזכות עצמה, כמו פרק של סיטקום טוב במיוחד, ובו בזמן להמשיך ולפתח את העולם הפנימי והחציוני של הדמויות באופן אמין ומעורר חיבה.

בשנה האחרונה חזינו בסוזן מתגברת באיטיות על הפרידדה מהחבר שלה, באסתר מסתגלת לאט לחיים בעולם האמיתי שבו ההורים העשירים לא יצילו אותה מכל החלטה מטופשת ו, באחד מהרומנים הכי מעוררי הההוווווו בכל מדיום שרק תרצו, את דייזי מגלה את המיניות שלה ומנסה להתסדר עם חברה שיש לה פי 572 יותר אנרגיה וביטחון עצמי ממנה. זה מקסים ברמות שצריכות להיות לא חוקיות בעליל.

הרבה מהמחמאות צריכות ללכת למקס סרין, העפרונאית הצעירה הייתה צריכה למלא את הנעליים העצומות של האמנית המוקית ליז טריימן – היא התחילה טוב ובשנה האחרונה בנתה את עצה לרמות חדשות של איכות. סלפסטיק במדיום שאין בו לא תנועה ולא קול זה קשה אבל סרין מצילחה למכור הכל – מהבאות פנים, דרך אפקטים מצויירים ועד לשפת גוף. כל עמוד שלה הוא תענוג וכל גיליון הוא דוגמה לאיך לעשות סיפור סדרתי כמו שצריך.

 

 

Transformers vs. G.I.Joe: The Movie Adaptation

כתיבה: טום סיולי וג'ון ברבר, אמנות: טום סיולי, הוצאה: IDW

בסוף 2016 נפרדנו באופן סופי ומוחלט מהיצירה פורצת הגבולות של טום סיולי שהפכה את צעצועי הילדות שלכם לקלאסיקת פופ-קומיקס מיידית. אבל אי אפשר לשמור על ילד רחוק מידי מהצעצועים לנצח – החוברת הבודדת הזו, מתנה קטנה מאלי הקומיקס ישירות לליבי, היא עיבוד הקומיקס לסרט של Transformers vs. G.I.Joe, סרט ש(כמובן) לא באמת קיים. זה גרסת הקומיקס לסרט עפ"י הקומיקס שמבוסס על שני קוי צעצועים.

מבולבלים? זה בסדר

ובעוד שהחוברת כן שימשה כמקור לאינספור בדיחות ואזכורים על חשבון לא רק הסדרה עצמה אלא כל המיתולוגיה של כל סדרת רובוטריקים או כוח המחץ אי פעם היה בה משהו עמוק יותר. סיולי יוצר פה טיעון חזק בעד כל הצעצועים הישנים האלו: כן, אנחנו יודעים היום, בתור מבוגרים אחראיים שקוראים רק קומיקסים שממומלצים באתרי איכות כמו The Comics journal או עלילון שעוסקים בעלילות המדכאות לחלוטין של גברים בני גיל העמידה והנשים שיותר מידי טובות בשבילם (ראה ערך – קומיקס אלטרנטיבי, 1960-1997), שמדובר בזבל. בטראש.

אבל…. מה שחשוב הוא לא מה שהדברים האלו היו אלא הדרך בה הם גרמו לנו להרגיש. סיולי עוקף פה, בעצם, את מנגנוני הריחוק והאירוניה וגורם לנו לראות את הדמויות האלו מחדש כמו שראינו אותם כשהיינו קטנים והם היו ענקים. כאשר השחקן ש"משחק" את אופטימוס פריים מתראיין באחת התוספות בסוף הגיליון ומסביר שעשרות השנים שלו על הבמה השייקספירית היו רק הכנה לתפקיד הכי גדול שלו בתור רובוט ענקי שהופך למשאית אנחנו לא רק מאמינים לו אלא מבינים משהו – הכבוד שאתה נותן ליצירה הוא הכבוד שהקוראים יתנו לך.

במהלך העבודה על הסדרה הזו טום סיולי למד לאהוב את כוח המחץ ואת הרובוטריקים, ובמהלך הקריאה שלה למדתי להתחבר אליהם שוב.

 

 

Bulletproof Coffin: The 1000 Yard Stare One-Shot

כתיבה: דיוויד היין, אמנות: שייקי קיין: הוצאה: Image

מה שטום סיולי עושה באהבה דיוויד היין ושייקי קיין עושים עם שנאה – חצי מחווה לתור הזהב של הקומיקס ולכל היוצרים שענקי התעשיה דרכו עליהם בדרך למליוני דולרים מסרטים וחצי גילוי מחדש של אווירת הכל יכול ללכת של שנות השלושים והארבעים שהובילה לדברים שהם מופלאים במוזרותם כמו סך כל הקריירה של פלצ'ר הנקס.

כתבתי על הגיליון בפירוט כשהוא רק יצא והוא במידה רבה רודף אותי עד היום – זה קומיקס שמסרב להרפות ממך, קומיקס שככל שאתה קורא אותו ככה הוא קורא אותך, קומיקס שחי איפה שהמודע מסרב לגשת.

 

Rock Candy Mountain

כתיבה ואמנות: קייל סטארקס, הוצאה: Image

קייל סטארקס הציב לעצמו חתיכת רף עם הרומן הגראפי הראשון שלו, Sexcastle, תערובת מושלמת של אקשן, הומור ומחוות כוכבי הקולנוע של ילדותו – הכל מוצג בסגנון האיור שלו שמשלב פשטות עיצובית עם תצוגה מרשימה של תנועה על הדף. סטארקס יודע איך "אקשן" אמור לעבוד על דף הקומיקס – הוא מוותר על כפולות העמודים מלאות הפוזות של של קומיקס גיבורי העל המודרני לטובת פירוק כל פעולה למרכיבים הבסיסיים שלה. כוריאוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה – והיצירות של סטארקס תמיד יודעות איפה נמצאת כל דמות ביחס לכל דמות אחרת וביחס לחלל בו הן נמצאות.

וחוץ מזה – הוא ממש טוב במשפטי מחץ.

הסדרה החדשה שלו, סיפורו של נווד כל כך קשוח שהוא אוכל את ג'יימס קובורן ומחרבן את קלינט איסטווד, די ממשיכה באותו הקו רק עם טיפה יותר רקע היסטורי ומעורבות על טבעית. החיפוש אחרי ההר המיתולוגי מתחיל אולי עמסע של שוטים ומטופרים אבל כשבעל זבוב בכבודו ובעצמו מתערב ברור שיש פה יותר מהנראה לעין.

אני מרגיש שאני אמור, בתור מבקר, להתלונן על העובדה שסטארקס לא מראה יותר מידי פיתוח בכתיבה (האמנות דווקא השתכללה) – שוב גיבור שהוא איש של מעט מילים עם פחות הברות ויכולת להרוג את כל מי שניצב בדרכו באגרוף יחיד – אבל זה לא שאפשר לפתח שלמות.

 

Gwenpool

כתיבה: כריס הייסטינגס, אמנות: גורוהירו, הוצאה: Marvel

יכול להיות שאני נחמד על המדרוג, כי הסטנדרטים של מרוול נמצאים כמה צעדים מתחתית החבית (כמה צעדים מלמטה), אבל אפילו עם הנחה קשה להתכחש לקסם של הסדרה הזו. כשלון ברור מראש, לכאורה, סדרת ספין-אוף שהיא תוצר של בדיחה על הנטיה המוגזמת של עולם גיבורי העל לחלוב כל רעיון כמה שיותר מהר: חצי דדפול (דמות שההומור שלה נהיה כל כך צפוי ומעייף שרק להזכיר את השם שלה ליידי עשוי לגרום לי להרדם) וחצי ספיידרגוון (דמות שהיא בעצמה מיתוג ומיחזור של רעיונות קודמים). אבל איכשהו זה עובד….

רוב הקסם מגיע תודות לאמנות המופלאה של אולפני גורוהירו (צ'יאפו סאסקי ונאוקו קוואנו) – שילבו מדוייק בין מתיקות להומור, הן מצליחות לגרום לכל דבר – כל עיצוב או דמות או סטיאוציה – להראות טוב ואפילו "למכור" גם מרגעי ההומור היותר מטאפיזיים של הסדרה (כמו הקטע שבו הדמות נדחפת החוצה מהחלון ע"י בועות המחשבה של עצמה). "חמוד" זה משהו שהרבה אנשים מחפשים ומעט אנשים מוצאים.

אבל אי אפשר להמנע מלהזכיר את כריסטופר הייסטינגס, לשעבר מקומיקס הרשת The Adventures of Doctor McNinja, שמצליח לקלוע עם הכתיבה שלו לסגנון אמנות שלהן עם איזון עדין בין הומור לפאתוס. ה"בדיחה" העיקרית של הסדרה היא שהגיבורה שלה מעמידה פנים שהיא שכירת חרב קשוחה ורבת יכולת אבל שבעצם היא רק נערה רגילה לגמרי והדבר היחיד שיש לה להציא לחלויית נבלי העל שהיא עובדת איתם זה הידע שלה על היקום של מרוול – כי היא באה מעולם שבו כולם דמויות בידיוניות. זה מסוג התעלולים המטה-ספרותיים שיכולים להפוך למעייפים מהר מאוד אבל הייסטינגס, בחוכמתו, בונה את קשת הדמות שלומדת לחשוב על השותפים שלה פחות בתור יצירות בדיוניות שהחיים שלהם שווים פחות מהקובץ הדיגיטאלי עליו הם נמכרים ויותר בתור בני אדם אמיתיים. זה לא סתם קומיקס על קומיקס – זה קומיקס על אמפטיה, על היכולת שלנו להתקשר ולהבין אנשים שנסיבות החיים שלהם שונות משלנו.

 

Josephine Baker

כתיבה: חוזה-לואיס בוקו, אמנות: קאטל מולר, הוצאה: SelfMadeHero 

הביוגרפיה הצרפתית של הרקדנית / בדרנית / כוכבת הקולנוע האפרו אמריקאית הראשונה / מרגלת נגד הנאצים ג'וזפין בייקר מתארת באופן שלם ככל האפשר את מסע החיים שלה מהעוני והגזענות של אמריקה בתחילת המאה העשרים דרך הפיכתה לכוכבת ברמה עולמית בצרפת.

הספר שתורגם השנה לאנגלית (תודות לאנשים הטובים ב – SelfMadeHero) הוא כרך עצום מידות, שש מאות עמודים, שהושקעו בו מספיק שעות מחקר כדי להתחשב לדוקטורט בהיסטוריה (יותר ממאה עמודים מוקדשים להערות ופירוט היסטורי על כל הדמויות המעורבות). היוצרים מבינים שהסיפור עצמו, והדמות במרכזו, מרשימים מספיק כדי להמנע מהתייפיפות מיותרת. רוב הפרקים הם הצגה ישירה, כלל הניתן, של האירועים – מאויירים בסגנון ברור בשחור ולבן עם קו חזק ונאה עם ג'וזפין במרכז של כמעט כל עמוד ופאנל.

כפי שהיא מתוארת ברומן הדמות היא ניצחון הרוח – טורנדו מתפרץ של אנרגיות חיוביות שלא מסוגלת להאמין שהיא לא תנצח, איכשהו, למרות שכל הכוחות של החברה בה היא נולדה עומדים מולה.

Motro

כתיבה: יוליסס פארינס ואריק פאייטס, אמנות: יוליסס פארינס וראיין היל, הוצאה: Oni 

קשה לי לדעת מה לחשוב על רכבת השעשועים הפוסט אפוקליפטית של יוליסס פארינס –  המעשה בילד שיהיה למלך בעולם חרב שבו רק לכוח יש משמעות נשמע כמו אלף ואחד סיפורים ששמענו בעבר (גרסה עתידנית לקונאן הברברי לדוגמה). אבל פארינס והשותפים שלו בונים את העולם הזה מאלף ואחד פרטים לא צפויים – כלי רכב כחיות מחמד, סיפורים שנהיו למיתוסים, קפיצות זמן שמשנות את טבע הזיפור והדמויות בכל גיליון .

ומעל הכל הקו היחודי לחלוטין של פארינס – יש לו את הפירוט ואת חוש ההומור הביזארי של ג'ף דארו אבל בניית העולם שלו לוקחת אותו לכיוונים שונים לגמרי. יש פאתוס אמיתי בסדרה הזאת – בהתרחקות הטארגית והנוראית של מוטרו מערכי הגבורה שהנחו אותו בתור ילד למבוגר ששוקע יותר ויותר לתוך האלימות של הסביבה שמקיפה אותו.

 

יהלומים אחרים: אמנם אין לנו מקום לכתוב על הכל אבל נחטא לאמת עם לא נזכיר את Kill or Be Killed (שיתוף הפעולה האחרון של אד ברובייקר וסון פיליפס שמכניס אלמנטים על טבעיים לסיפור נקמה בלי מעצורים), Extremity (סדרת האקשן הפוסט אפוקליפטית של דניאל וורן ג'ונסון שמשלבת בין היופי הלירי של סטודיו ג'יבלי לאלימות של מקס הזועם), Lawless (מערבון המד"ב של דן אבנט ופיל וינסלייד שהופך את הקצוות הרחוקים של העולם של Judge Dredd לגרסה עצבנית של דדווד), On a Sunbeam (קומיקס הרשת היפיפה של טילי וולדן על ספינות חלל ושיקום עתיקות די גורם לנו לשנוא אותה על שהיא כל כך טובה כבר בגיל עשרים).

ומה אתכם- אלו סדרות וסיפורים עשו לכם את השנה עד עכשיו? ספרו לנו בתגובות….

 

תזכורת: נהנתם מהכתבה? מעוניינים בעוד? תרומה קטנה לבלוג תאפשר לנו יותר זמן פנוי לקרוא ולכתוב על קומיקס

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *