הסיפור המושלם של ספיידרמן

לא קראתי את כולם, כמובן, יש הרבה יותר מידי מהם ויותר מידי ממה שיש לא ממשה שווה קריאה. אבל קראתי הרבה, די הרבה, וברגע שקראתי את זה ידעתי שהוא האחד – הגדול מכולם. הסיפור שמסכם את המהות של הדמות ב-22 עמודים של מילים וציורים: The Final Chapter

Amazing Spider-Man #33  (פברואר, 1966) נכתב ואוייר ע"י סטיב דיטקו עם תסריט של סטן לי הוא כנראה סיפור ספיידרמן המושלם. לא "הסיפור המושלם" – יש בקומיקס המון פגמים שרק התחדדו עם השנים, כמו הנטיה של הדיאלוגים והמונולוגים להגיד לקורא את מה שהם רואים בברור על הדף, אבל "הסיפור המושלם של ספיידרמן". המילה האחרונה על מה שהדמות מייצגת.

הקדמה: במהלך שני הגליונות הקודמים פיטר פארקר התחיל ללמוד באוניברסיטה וחשב שהחיים שלו מתחילים להתקדם – אבל הדודוה מאי נתחילה לחלות בלי הסבר ואחרי שהיא כמעט מתמוטטת פיטר לוקח אותה לבית החולים איפה שהוא מגלה לאימתו שהיא סובלת מהרעלת קרינה, הרעלה שמגיע מהפעם בה הוא נתן לה עירוי דם. הוא נמצא במירוץ נגד השעון להשיג איזוטופ שקרכלשהו שיצליח, בתקווה, להזחיר אותה מסף המוות. אבל אותו איזוטופ נחטף ע"י הכנופיה של בוס הפשע המקומי החדש לניסויים הגרעיניים שלהם – בוס שמתגלה שכדוקטור אוקטופוס.

העכביש והתמנון נלחמים בבסיס התת קרקעי של הכנופיה ופיטר מצליח להבריח את היריב שלו – אבל לא לפני שהעמודים התומכים של המעבדה מתמוטטים ולוכדים אותו מתחת לטונות של הריסות – בשעה שהמים מתחילים לחדור מהתקרה והאיזוטופ נמצא קצת מעבר למרחק נגיעה

ככה אנחנו מתחילים את גיליון שלושים שלוש – פיטר קבור, עומד לטבוע, והשעון מתקתק על החיים של הדודה מאי. זה לא רק שהוא עומד למות – הוא עומד לתת לאישה שגידלה אותו למות, אחרי שהוא נתן לבעלה למות בחוסר הפעילות שלו. בתור דרמה  לא יכולתם לבחור משהו יותר מושלם, זה הולך בדיוק למקור של הדמות: יש לו כוח גדול, יש לו אחריות גדולה.

ששת העמודים הראשונים הם הסצנה הכי זכירה מכל הגיליון ובכלל שיעורי בית א' לבנית סצנה זכירה בקומיקס – ההריסות לא סתם כבדות אלא מכסות תשעים אחוז מהגוף של ספיידרמן, אנחנו רואים רק את הראש והידיים שלו כשהם מרותקים לתחתית של כל פאנל. נוסף על כך יש זרם הולך וגובר של מים מלמעלה – אפילו כשאנחנו רואים שהוא מתחיל להרים את המכשור הכבד הזרם זז מהכתף שלו אל הראש, מגביר את תחושת המחנק. האיש לא רק נחץ הוא טובע.

הרבה מהביקורות על דיטקו לאורך השנים היו על העובדה שהוא מצייר בני אדם באופן מכור ונלעג – אין אצלו אנשים יפים, העולם שלו מאוכלס בפנים בעלי זויות חדות ומבטים אכזריים, אפים גדולים מידי וגופים שנמצאים תמיד בכפיפה מכוערת. אבל זה כן נותן לדמויות שלו תחושה של קיום ממשי – של משקל ומסה, דיטקו צייר גיבורי-על בלי כל הקטע של ה"על", פיטר פארקר שלו נראה כאילו הוא סובל תמיד וזה בהחלט מוסיף לתחושת חוסר הנוחות הפיזית של הסצנה.

אנחנו רואים את זה גם בצורה שדיטקו בונה את העמודים – ככל שהסצנה מתקדמת הפאנלים גדלים וגדלים: בעמוד הראשון שבע פאנלים, בעמוד השני שש, בעמוד הרביעי ארבע…. הגבולות של כל פאנל הם כמו קיר כלא וספיידרמן מרחיב אותם, מרחיב את העולם הקטן שלו, בכוח הרצון. עד לרגע ש….

וכן, הבעיה של קומיקסים בשנות השישים בהחלט שוררת וקיימת: האמנות של דיטקו אומרת לנו כל מה שאנחנו צריכים לדעת בעוד הדיאלוגים ובועות המחשבה שסטן לי דוחס לכל פינה הם קישוטים, קישוטים שלרוב אינם נחוצים ("עשיתי את זה! אני חופשי!" צועק הבחור שכמעט טבע לפני שניה – שמור את האוויר בנאדם). דמיינו את הסצנות למלעה בתור רגע שקט לגמרי – מלחמה של תנועה ומשקל.

מצד שני – חשוב לזכור שזה לא רק קומיקס לילדים, זה קומיקס לילדים שנכתב מתוך ההנחה שהם לא בהכרח קראו את הגיליון הקודם (או אפילו יודעים מי זה ספיידרמן). כאשר פיטר אומר "בתוך גופי שוכן הכוח של גברים רבים" הוא מסביר לקורא הפוטנציאלי הוא מסביר להם שהמצב לא חסר תקווה לגמרי, הוא גורם להם להבין שזו לא "רמאות" כאשר הדמות הרזה והקטנה הזו מרימה את כל המשקל הזה

וכן – יש ליריות מסויימת בחלק מהמשפטים – זה לא העובדה שיש לו את הכוח הפיזי, זה מה שהוא בוחר לעשות עם הכוח הפיזי הזה. זה קצת כמו "תמות נפשי עם פלישטים" רק שפה הוא מנסה להציל חיים ולא לקחת אותם.

הסצנה הזו כל כך טובה שכל היה לסלוח ליוצרים עם היו מותחים אותה עוד – ממשיכים אותה כמעט עד סוף הגיליון. אבל הם מחליטים למצוא זויות אחרות לדרמה: אחרי שפיטר בקושי מצילח לצאת מהחדר כל חברי הכנופיה מחקים לו בחוץ וזה כמו הרגע ההוא בשבעה צעדים שבו הגיבור מסיים בקושי קרב אפי וארוך רק כדי לפתוח את המעלית, גמור לחלוטין, ולראות עוד 20 אנשים מחכים לו

 

שוב – חלק מהבעיות של סגנון הכתיבה והאיור של אז גורמים לכל העסק להראות פרימיטיבי במקצת בסטנדרטים של היום, אין טיפת אדם ומידת הברוטליות מועבר בעיקר דרך שפת הגוף ודיאלוגים ופחות דרך איור של פציעות ושברים (זה יותר דומה לקרב האבקות מאשר לסצנת אקשן מסרט). אבל זה עדיין עובד כי לי ודיטקו ממשיכים להזכיר לנו שספיידרמן ער כבר ימים, שהרגל שלו פצועה, שהוא בקושי מסוגל לנשום, שהשעון מתקתק….

הוא מנצח, כמובן שהוא מנצח. התרופה מגיעה לבית החולים בזמן והדוה מאי ניצלת. אבל הוא גם מפסיד – כי ה"סיפור" של ספיידרמן אף פעם לא יכול להיות ניצחון מושלם. במקרה הנכוחי ליז אלן, אז החברה שלו, מחליתה להפרד ממנו כשהוא מגיע למשרד מכוסה חבלות – משוכנעת שהוא טיפוס שמסתבך בחברה הרעה כמו החבר הקודם שלו. וזה לא בגל לשהיא שונאת אותו – זה בגלל שהיא לא מסוגלת לחיות עם המחשבה של להיות עם מישהו שמסכן את עצמו כל הזמן.

לכולם יש כוונות טובות – אבל הדרך שבה הכוונות האלו מתממשות תמיד פוגעת במישהו אחר.

הדבר האחרון שחשוב להזכיר הוא שבתקופה ההיא היוצרים לא ידעו שספיידרמן הולך להפוך לאייקון מהסוג ששורד לנצח, הם כתבו סיפור לו התחלה ויש לו כיוון – פיטר מתבגר, עוזב את התיכון, מתקבל לקולג' ופוגש חברים חדשים: שני הגליונות הקודמים הציגו את גוון סטייסי והארי אוסבורן, דמויות שבמידה רבה נהיו יותר חשובות למיתוס של הדמות מהצוות התומך המקורי כמו פרדריק פוסוול וליז אלן. כמו שבזמן ההתגברות אתה ומצא חברים חדשים ובונה את החיים שלך מחדש.

ספיידרמן של אותה תקופה היה במידה רבה סיפור של התבגרות -של מישהו שמגלה מיהו ומנסה להגדיר את עצמו מחדש

בעשורים שאחרי הדמות נהייתה שבויה בהצלחה של עצמה – ספיידרמן הוא אייקון שגדול הרבה יותר מחבורת קומיקס חודשית, הוא צעצועים וסדרות טלוויזיה ומשחקי מחשב וסרטים ומחזה כושל בברודויי ותחפושות לפורים ומליון דברים אחרים…. הוא תעשיה של מליארדי דולרים. הוא לא יכול להשתנות, הוא לא יכול להתפתח, הוא גומיה שיכולה להמתח למרחק מסויים לפני שהיא חוזרת לגודל המקורי.

זה לא אומר שלא היו סיפורי ספיידרמן טובים מאז, היו (ואפילו הרבה), אבל זה כן נותן לסיפור הזה ייתרון יחודי – הוא מרגיש כן ואמיתי ואפילו מסוכן, הוא מרגיש שהכל יכול להתשנות כי בתקופה ההיא הכל באמת השתנה.

וזה למה זה סיפור ספיידרמן המושלם: סיפור של ניצחון והפסד, סיפור על מישהו שעושה את הדבר הנכון וסובל בגלל זה – אבל זה לא משנה, את הדבר הנכון לא עושים כדי לקבל פרסים והכרה, עושים אותו כי הוא הדבר הנכון.

 

נהנתם מהכתבה? מעוניינים בעוד? תרומה קטנה לבלוג תאפשר לנו יותר זמן פנוי לקרוא ולכתוב על קומיקס

 

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *