שקרים שמספרים לה – Atomic Blonde: The Coldest City

The Coldest City

כתיבה: אנתוני ג'ונסטון, אמנות: סאם הארט, הוצאה: Oni Press

השנה היא 2017 ובאינטרנט מכה, בעוצה של הוריקן F5, טריילר לסרט חדש בשם Atomic Blonde שעוסק, כך נראה, במקבילה הנשית ממימד אחר של ג'ון וויק בגילום הקשוחה והמצודדת בשחקניות הוליווד שרליז ת'רון בשעה שהיא יורה ובועטת את דרכה דרך שורה של אוייבים.

ויאמר האינטרנט "הלוליה"

 

וזו בערך הנקודה שמhשהו הודיע לי שזה מבוסס על קומיקס

"מה?"

"כן, זה מבוסס על רומן גראפי."

"בנאדם, אני קורא די הרבה קומיקסים ואני חושב שהייתי זוכר משהו על בלונדינית רצחנית שהורגת אנשים באופן סופר מסוגנן."

"קוראים לספר The Coldest City והוא נכתב ע"י אנתוני ג'ונסטון"

"ואללה? מעניין שהם שינו את השם ככה. הם שינו עוד משהו?"

"……."

"?"

"את הכול"

 

אנשים מדברים: הקומיקס

השנה היא 1989 – החומה בברלין עדין עומדת (בקושי) וכמוה מסך הברזל. אל העיר שחולקה לה בין מזרח למערב נשלחת סוכנת הביון הבריטי לוריין בראוטון לאחר שסוכן בריטי נוסף נמצא מת בצד הלא הנכון, מה שיותר חמור מהמוות שלו הוא מה שהיה אמור להיות על הגופה אבל מעולם לא נמצא – רשימה סודית שמכילה את הזהויות של כל סוכן חשאי בעיר. לוריין צריכה לנסות ולמצוא את הרשימה בעודה מתמרנת בין סוכנים סובייטים, טבח צרפתי שיודע יותר מידי, הבוס שלה בשטח שמשוכנע שנשים אמורות להיות איפשהו באזור המטבח, הבוס שלה באנגליה שחושב שהיא מסתירה משהו והאמריקאים. אה כן…. ויש גם שמועות על קבוצת מתנקשים סודית שמורכבת מסוכנים מכל הצדדים ביחד שהורגת למען מטרה גדולה יותר.

אנשים מאכילים ברווזים: הקומיקס

אם ברצונכם לרכוש את הרומן הגראפי (שזכה עכשיו להוצאה מחודשת עם שם הסרט ודמותה של שרליז ת'רון על הכריכה) לאחר התלהבות מהטריילר מומלץ לצנן את ההתלהבות הזו כבר עכשיו. ייתכן והעלילה הבסיסית נשמרה, הטריילר מקמצן בפרטים, אבל הגישה שונה לגמרי: הסרט הוא מציג עולם ריגול ישר מג'יימס בונד – כולו זוהר ואלימות מוחצנת ומסוגננת, סקס, סמים וסצנות אקשן.

באופן מוזר הגרסה המצולמת היא הרבה יותר אידיאלסטית וזוהרת מהקומיקס

הרומן הגראפי הוא יותר בהשראת ספרי הריגול של ג'ון לה קארה (המרגל שחזר מן הכפור, החייט מפנמה) – כולו אנשים אפורים ולא זוהרים בעליל שעוסקים בתחום מלוכלך שבו המוסר אפור לחלוטין; את סצנות האקשן מחליפות דפים על גבי דפים של דיבורים והלתחששויות והעברת חבילות מוסתרות בצללים (טכנית כל הקומיקס הוא בעצם דיאלוג אחד ארוך – אנחנו מתחילים עם לוריין בתדרוך שלאחר-המשימה מול הבוס שלה וכל מה שאנחנו רואים זו הגרסה שלה לאירועים). בקומיקס יש סצנת אקשן אחת, שתיים אם אתם ממצמצים ממש חזק.

אנשים מועדים בצללים: הקומיקס

אבל, כמובן, זו לא אשמת הקומיקס שהסרט בחר ללכת בכיוון אחר לגמרי – והנסיון של יוצרים אלטרנטיביים יחסית לרכוב על המכירות של הסרט הוא נסלח לחלוטין (בטח כאשר מחשיבים את השכר הממוצא של יוצר קומיקס): הבעיה היא לא בכך שהקומיקס לא דומה לסרט. הבעיה היא שהקומיקס פשוט לא טוב במיוחד.

אנתוני ג'ונסטון יודע את המילים, אבל לא את המנגינה, של סיפור סטייל ג'ון לה קארה: יש פה בגידות ופארוניה וכל הצדדים מושחתים באותה מידה ואת האידיאולוגיה החלפיה מזמן תחרות עייפה ובלה בלה בלה…..  כל אלו דברים שכל חובב ספרות ריגול שמע וראה מאות אלפי פעמים. אמנם בעולם הקומיקס המיינסטרימי הנוכחות של ספרות ריגול (או כל ז'אנר שאינו גיבורי על) בשנה המרוחקת 2012 היא נדירה יחסית אין בכך להצדיק את הגנריות המוחלטת של הדמויות והעלילה. הספר הזה חלק את המדף באותה תקופה עם Queen and Country המצויין של גרג רוקה, סטיב רולסון, לאנדרו פרננדז (ואחרים)/

אנשים נפגשים בשדו… אוקיי, הסצנה הזו כן יפה

את Queen and Country קראתי לפני שנים אבל אני יכול להגיד לכם יותר על  טארה צ'ייס, הגיבורה הסבוכה עם הנטיה להשמדה עצמית, של הסדרה ההיא מאשר על הגיבורה של The Coldest City. לעזאזל – סיימתי את הספר יום אחד לפני כתיבת הביקורת הזו ועדיין הייתי צריך להשתמש בוויקיפדיה כדי לזכור את השם שלה (שלא לדבר על משהו לגבי האישיות שלה). ואל תבקשו ממני לדלות ממוחי פרטים על הדמויות התומכות המרובות שמאכלסות את הספר הזה – אני זוכר שהיה מסעדן צרפתי שידו בכול (ויד כל בו) אבל אני לא ממש זוכר אם הוא לצרינו או בעדנו, היה אמריקאי עם משקפיים בולטים והיה סוכן בשטח שאני זוכר שהוא שוביניסט כי בשלב מסויים לוריין עוצרת את הראיון  ופשוט אומרת ישירות "השוביניסט הזה". אפיון דמויות ממעשים הוא לא הצד החזק של הסיפור.

 

מה שבוודאי לא עוזר זו האמנות של סאם הארט (שמלבד הספר הזה אין לו כמעט קרדיטים כאמן): שחור ולבן עם דגש על צללים כדי לייצג את המבוך המוסרי של עולם הריגול זה בסדר גמור, זה עבד מצויין ל- Queen and Country, הבעיה היא שלהארט אין את היכולת להבדיל בין הדמויות וכתוצאה מכך להציג את כל סצנות המעקב והגידות והבגידות-הכפולות באופן ברור: ל-80% מהגברים בסיפור יש מבנה גוף זהה וכולם מוצגים או דרך צללים או באופן חצי אבסטרקטי כאשר תוי הפנים שלהם מינמליים במכוון. אני מניח שמבחינה מטאפורית אפשר לדבר על איך הם מייצגים את האפור המוסרי ע"י הפיכת הדמויות למאסה בלתי מזוהה שבסופו של דבר זהה לחלוטין אחד לשני – אבל האמת היא שזו פשוט לא אמנות טובה במיוחד.

עיצוב, פרספקטיבה, קינטיקה, גיאוגרפיה (יש סצנה שמערבת צלף ולא ממש הייתי בטוח מה יחסי המרחק בינו לבין האנשים שהוא הורג) – כולם מוצג באופן מינמאליסטי, כמעט מרושל. התוצאה היא ספר שנעדר לא רק בהירות אלא גם אישיות מספקת. יש כמה סצנות חביבות בהתחלה כאשר אנחנו רק מתרגלים למצב הרוח הסיפורי וזה בהחלט מרגיש "שונה" מספיק מן המיינסטרים כדי לתת ליצירה מידה של יחודיות – אבל לקראת הסוף של הסיפור הארוך הזה (178 עמודים) זה פשוט מתחיל לעייף לקרוא אותו.

וכל זה היה נסלח אילולא הסוף – סוף שאני לא אחלום לספיילר אבל מחוייב לציין שהוא מסוג ה"הא הא – חשבתם שידעתם מה קורה כל הזמן אבל בעצם קרה פה משהו אחר לגמרי". כל הרבע האחרון של הספר הוא שורה של חשיפות וחשיפות נגדיות בשעה שלוריין והבוס שלה במשרד מתווכחים על משמעות האירועים – לא רק שהידיעה שלוריין שרדה מוריד את המתח של הזמן שלה בברלין לאפס אלא שהחשיפה הסופית הופכת את שאר הסיפור למיותר. 178 עמודים והיינו יכולים להתחיל את הספר בעמוד 170.

 

שוב – זה משהו שקורה הרבה פעמים בספרים של ג'ון לה קארה. ההבדל הוא שבספרים של ג'ון לה קארה כאשר התפנית קוראת אפכת לנו מהדמויות, התפנית היא לא רק לשם עצמה אלא גם כדי להראות לנו את מקומם בעולם הזה – עולם שמתמש בהם כמו חיילים במשחק שח, טובים להקרה ולכמעט שום דבר אחר. פה, לעומת זאת, התפנית היא לשם התפנית – תוצר של עלילה במקום של דמויות, וכתוצאה מכך – חסרת עניין.

 

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *