מנוער, לא מעורבב – סדרות המרגלים הטובות ביותר

הקומיקס שהוביל לסרט הריגול הטרי בלונדינית אטומית אמנם התגלה כחוויה מאכזבת (נקווה שהסרט יהיה טוב יותר) אבל זה גרם לי לחשוב על ז'אנר הריגול – משהו שתופס מקום נכבד בחנויות הספרים (זה או זה או בלשים נורדיים דכאוניים) אבל לא מוזכר מספיק בבועת הקומיקס הקטנה שלנו.

אז לכבוד הסרט, ובגלל שתמיד שווה להזכיר שדברים טובים קיימים בעולם, הנה כמה סיפורי ריגול שכדאי להניח על המדף….

 

1.

Queen and Country

כתיבה: גרג רוקה, אמנות: סטיב רולסטון, קרלה ספיד מקניל, לאנדרו פררנדז ואחרים, הוצאה: Oni

2001

היהלום שבכתר ספרי הריגול, הסדרה ששמה את גרג רוקה (עד אז כותב של ספרי מתח בלי תמונות) על מפת עולם הקומיקס ותצוגת של כמה מהכשרונות הגדולים של עולם הקומיקס האלטרנטיבי דאז (בראיין לי אומאלי צייר גיליון). סדרת סיפורי ריגול מציאותיים באופן כואב שמתמקדת, בעיקר, בטרה צ'ייס – אחת משלוש פעילי שטח בכירים של סוכנות הביון הבריטי ה- SIS.

הסדרה עוקבת באפס סנטימנטים אחרי שורה של פעילות טיפוסיות של עולם הריגול – חיסולים בחסות המדינה,, שימוש בכוח הממשלה כדי לסייע למגזר הפרטי להתרחב וסגירת חשבונות עם אנשים שעיצבנו את המרגלים הלא נכונים. זה לא סדרה צינית כמו שהיא סדרה נעדרת אידיאלים – צ'ייס עושה את מה שהיא עושה מתוך התמכרות לחיים של סכנה ומתוך הכחשה עמוקה שיא חופרת לעצמה בור.

הסדרה הרוויחה לעצמה שם בזכות כמות המחקר חסרת הרחם שרוקה השקיעה בכתיבה שלה – הטאליבן הוצגו בתור אוייבים פוטנציאליים בקשת סיפור שנכתבה לפני המתקפה של 9.11 על ניו-יורק. טהטקטיקות, זירות הפעולה, הפעולות של הדמויות…. אני לא יודע אם זה באמת ריאליסטי (אף פעם לא הייתי מרגל בריטי שאתם יודעים) אבל זה מרגיש ריאליסטי, זה מרגיש נכון.

אחד הדברים המרשימים ביותר בסדרה היא היכולת למצוא איזון בין ההרפתקאות המרגשות של הדמויות, להכניס את הקורא לתוך האקשן, בלי לשכוח לרגע את המחיר שאותן ההרפתקאות גובות מהדמויות: הסדרה לא אלימה יתר על המידה אבל כשהאלימות הגראפית מגיעה היא מגיעה ברגע הנכון לזעזע אותנו. נוסף על כך אפשר לקרוא את כל הסדרה (32 חוברות רגילות, פלוס שני ספרי ספין אוף, פלוס סדרת פריקוול שמתמקדת בבוס של טרה כשהוא היה צעיר) בתור תיאור כואב של התדרדרות אישית – קשת ארוכה של השמדה עצמית שתהפך לאחד המאפיינים של הגיבורות והגיבורים השונים של גרג רוק; איש שאוהב להראות לנו אנשים קשוחים שבכל זאת נשברים

ציון: 10 כוסות מרטיני

 

 

2.

Nick Fury – Agent of SHIELD

כתיבה ואמנות: ג'ים סטרנקו (עם ג'ו סינוט), הוצאה: Marvel

1965

 

סדרת הריגול של ג'ים סטרנקו בכיכוב הרטיה הכי מפורסמת בקומיקס הרגישה, בו זמנית, בתור הדבר הכי הולם לתקופה בו הוא יצא (שנות השישים העליזות) ומשהו על זמני.

סטרנקו דמיין מחדש את ניק פיורי ואת סוכנות SHIELD במציאות מוגברת של בגידות, כפילים רובוטיים, חזונות פסיכודליים, נשקים עתידיים ושורה של בחורות יפיפיות שמסתירות פגיון מאחורי כל חיוך (איפשהו בתוך חליפת עור צמודה). אם ג'יימס בונד היה מה שכל גבר חולם להיות, קשוח ונאה ואמיץ עם כל הגדג'אטים הנכונים וכזה שכל הבנות נופלות שדודות לרגליו עם מינימום מאמץ, אזי ניק פיורי היה מה שבונד חולם להיות – חזון כל כך מגניב שהוא כמעט נהיה פארודיה על עצמו.

הוא רוכב על אופנוע-טיל דרך קיר בעודו מעשן סיגר ויורה בשני אקדחי לייזר בו זמנית. וכל זה לפני הקפה של הבוקר.

עם הסגנון הציורי היחודי שלו ששילב ריאליזם פיזי (כל שריר מדויק וכל תנועה נכנוה)  ברקעים פסיכודליים בהשראת אמנות-הפופ הפופלארית דאז סטרנקו יצר מישהו שבאמת נראה כמו המרגל האפשרי היחידי לעולם של אלים וגיבורים – מרגל-על לעל-עולם.

 

3.

Spy vs Spy

כתיבה ואמנות: אנתוניו פוריוס, הוצאה: Mad Magazine

1961

ג'ון לה-קארה בזבז עשרות שנים ואלפי (עשרות אלפי?) עמודים של ספרות ריגול דחוסה ואיכותנית במטרה ללמד את הקוראים שבניגוד לאשליות הפטריוטיות שמוכרים להם לא רק שאין זוהר בעולם הריגול אלא גם אין באמת אידיאליים: שני הצדדים (מערב ומזרח) משחקים משחק שאין בו באמת כללים ואף אחד לא ממש בטוח מה הופך את הצד שלו ל"טוב" – אחרי הכל, כל אחד מהם ימכור את כל האידיאליים שלו רק כדי לנצח בסיבוב הנוכחי.

אנתוניו פוריוס, מהגר קובני לאמריקה בלי מילה של אנגלית בפיו, העביר את כל זה לקורא בעמוד בודד וחסר מילים – ואז הוא עשה את שוב ושוב עוד מאות פעמים. ובניגדו ללה-קארה הוא גם מצחיק.

שני המרגלים, אחד בשחור ואחד בלבן, הם חסרי שם או לאומיות – לפעמים אחד מנצח, לפעמים האחר, לפעמים שניהם שורדים ולפעמים שניהם מפסידים. זה לא באמת משנה להם למה הם צריכים לעשות את מה שהם עושים – או שהאיש שמולם בשדה כנראה יותר קרוב אליהם מאשר המפקדים הלא נראיים אי שם למעלה ומאחורה. מה שחשוב זה לנצח – עם הסלפסטיק הכי קטלני ביקום.

 

4.

Zero

כתיבה: אלש קוט, אמנות: ג'ורדי בלייר, מטאוס סאנטולוקו, טראד מור, מורגן ג'סקה ואחרים, הוצאה: Image

2013

בעתיד הלא רחוק אדוארד זירו הוא סוכן השטח מספר אחת של הסוכנות – שמטפלת בבעיות ומשליטה את רצונה ברחבי העולם. בשורה של משימות מישראל דרך קוסבו לאירלנד זירו פוגש אנשים אלימים ועושה להם דברים אלימים יותר.

אבל למרות החזות של מכונה חסרת רגש זירו מתחיל לפתח שאלות לגבי מה שהוא עושה ולמה הוא עושה את זה – וגם לחקור את הסודות החבויים של הסוכנות שיכולים להביא לסוף העולם.

סדרה יחודית לחלוטין ומקטבת להחריד (ארבע הגליונות האחרונים גרמו להתפרצויות של זעם ואני מכיר יותר מקורא אחד שנשבע לא להתקרב יותר לשום דבר שקוט אי פעם יכתוב בעתיד) Zero מציגה מבנה יחודי שבו הסדרה לא רק קופצת מזמנים שונים בחייו של זירו (מילדות עד זקנה) אלא גם משנה מצבי רוח ואפילו ז'אנרים בכל גיליון: כל סיפור מציג אמן חדש וזה נותן לקוט הזדמנות להתנסות בסצנות אקשן חסרות מעצורים (עם טרד מור) או בסיפור כבד ודכאוני על מלחמת האזרחים בבוסניה.

כל זה מסתיים בחזון אפוקליפטי-פסיכודלי מהסוג שיגרום אפילו ל- Promethea של אלן מור להראות כמו קומיקסים של בובספוג.

 

5.

Velvet

כתיבה: אד ברובייקר, אמנות: סטיב אפטינג ואליזבת' ברייתוייזר, הוצאה: Image

2013

מה אם מיס מוניפני הייתה ג'יימס בונד?

ולוט טמפלטון היא המזכירה של מנכ"ל קבוצת הרגיול Arc-7, כאשר סוכן השטח מספר אחד שלהם נרצח הארגון מתחיל לחפש חשודים – חקירה פנימית שמהר מאוד שמה את ולוט במרכז. אבל כשהסוכנים באים לעצור איתה היא א) מכסחת לכולם את הצורה בלי הנד עפעף ב) קופצת מהחלון עם חליפת רחף. ועכשיו המרדף מתחיל – כל הסוכנות בעקבותיה והיא בעקבות האשמים האמתיים.

ובין לבין אנחנו קופצים לעבר כדי לנסות ולהבין איך האישה הזו נההיתה המרגלת הכי מסוכנת בעולם ולמה אף אחד לא ידע בשעה שהיא ישבה מאחורי שולחן

 

6.

Desolation Jones

כתיבה: וורן אליס, אמנות: ג.ה. וויליאמס, הוצאה: Wildstorm

2005

מייקל ג'ונס היה איש ביון בריטי. היה. בשלב מסויים כל החטאים שלו עצבנו את המפקדים מספיק כדי לתת לו אופציה אחרונה לכפרה – לקחת משהו שידוע בשם The Desolation Test ולראות מה זה יעשה לו.

שנים אחרי הוא חי בלוס אנג'לס – העיר שבה סוכניות ריגול זורקות סחורה פגומה אחרי שהם סיימו להשתמש בה ועובד בתור בלש פרטי לאנשים אחרים מסוגו: מרגלים פגומים ואנשים חולים (בנפש או בגוף). בקשת הסיפור הראשונה והיחידה ג'ונס והעוזרת המקסימה שלו נשכרים למצוא פריט חביב לאספנות שנגנב מבתיו של מליונר חסר-מוסר: קלטת הפורנו האבודה של אחד אדוף היטלר.

הו כן.

המפתח לסדרה הוא כפול: ראשית יש את הדרך שבה אליס מעצב את הדמות של ג'ונס – בניגוד לפרוטגניסטים האידיאליסטיים (אם כי מרירים) אך הבלתי ניתנים לעצירה הרגילים שלו ג'ונס הוא איש שבור, איש שעבר משהו לא נודע ששבר אותו באופן כמעט מוחלט. כמו שהוא אומר בשעה שהוא מבצע דברים רעים מאוד (TM) – "אני לא מסוגל להרגיש אכפתיות לגבי האם כל איש בחדר הזה יחיה או ימות).

שנית, ועיקרית אם נודה באמת, היא האמנות המרהיבה של ג.ה. וליאמס – איש שכל פרוייקט שהוא עובד עליו הופך אוטמטית לדבר ששווה הצצה או שמונה. אם האיש היה מאייר את ספר הטלפונים הייתי מזמין את העותקים חצי שנה מראש. ויליאמס משחק עם צורות של עמוד וזרימה של הפאנלים, הוא משנה את המוד של כל סצנה בעזרת משחקים של אור וצל וצבע, הוא יכול להיות ברוטאלי או פואטי או שניהם בו בזמן. וזה פשוט תענוג לראות אותו עובד באופן כזה חסר מעצורים

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *