Mister Miracle #1

Mister Miracle #1

כתיבה: טום קינג, אמנות: מיטצ' ג'ראדס, הוצאה: DC

במידה רבה מי שמבקר את Mister Miracle, התחיה האלף ומשהו במספר של הדמות האהובה של ג'ק קירבי ע"י טום קינג (Omega Man) ומיטצ' ג'ראדס (Sheriff of Babylon), מבקר פחות חוברת קומיקס ויותר הייפ. אפילו המנאייק הכי גדול חייב לרכוש כובע ואז להוריד אותו בפני אנשי הפרסום ב- DC שיצרו מסע קידום נהדר. העובדה שליוצרים יש היסטוריה לא רחוקה של יצירות איכותיות ושהם עשו עבודה טובה בעצמם בלהראות שזו יצירה שהם מעוניינים לכתוב בהחלט לא פגעה בפרסום… אבל אני לא זוכר כזו מידה של התלהבות כאשר קינג התחיל לכתוב את באטמן, ועם כל הכבוד לאנשים ששומרים את להבת התשוקה לדמויות המשניות-יותר של ג'ק קירבי בחיים מיסטר מירקל הוא לא פאקינג באטמן. אני די בטוח שיותר אנשים קנו את החוברת הזו מאלו שבכלל זכרו שהיא קיימת עד לפני ארבעה חודשים.

היוצרים והאנשים במחלקת הפרסום עשו עבודה כל כך טובה ששכחנו שהתגובות להרצה של קינג על באטמן נוטות יותר לכיוון ה"מעניין" מאשר ה"טוב", ששיתוף הפעולה האחרון בין שני היוצרים האלו התחיל מצויין אבל הסתיים רק כחביב ושבעצם מיטצ' גארדס, האיש הידוע בתור "רגע, זה לא אלקס מאליב?", הוא בחירה די מוזרה לאייר את ההרפתקאות הצבעוניות של אמן המלטות שהוא גם גיבור על שהוא גם על מהחלל החיצון. ביקורות מקדימות הכילו מילים כמו – "החוברת הכי טובה בזיכרון", "אחד הקומיקסים הכי טובים של השנה" ו- "מגדיר מחדש את מדיום הקומיקס."

מגדיר מחדש את מדיום הקומיקס (!!!)

בשלב הזה נראה שהסיפור האמיתי הוא לא הנסיון של גיבור העל / האמן ההמלטות הטוב בקוסמוס סקוט פרי לברוח מהמזימה הנוראית של אביו, אל הרוע דארקסייד, אלא הכישלון שלו להימלט ממכונת ההייפ שמקיפה אותו. וזה בערך השלב בכתיבה שבו אני מושכנע שבשנות השבעים סטיב גרבר כתב תסריט לסיפור שאף פעם לא אוייר בשם Mister Miracle in the Manacles of the Hype Machine! ואולי סתם חלמתי את כל זה, קשה לדעת. בכל אופן….

 

וזה בערך השלב שבו הייתי שמח לקרוע את המגזימים לגזרים ולציין שבעצם Mister Miracle #1 היא אחת החוברות הנוראיות שקראתי ושהמלך לא סתם עירום אלא שבדרך מישהו גם הסיר את כל שכבות העור שלו ככה שאפשר לראות את הבשר והעצמות וזה ת'כלס די דוחה ואני לא ממש מבין איך הכל מחזיק במקום ו… סליחה, נאבדתי. הבעיה – Mister Miracle #1 היא אחלה חוברת. לא החוברת הכי טובה של השנה, לא הדבר הכי טוב שקרא לקומיקס מאז שאלן מור הפסיק ולהתגלח ובטח שלא "מגדירה מחדש את המדיום" – חוברת מס' 1 טובה, כזו שעשויה עם מספיק ברק אמנותי כדי לבלוט מעל השאר. יכול להיות שבהמשך הדרך הסדרה תגדל ותשתפר ונגלה את הכוונות הגדולות יותר של היוצרים (Grayson #1 הייתה גם כן לא יותר מפתיחה חביבה לסדרה שהגלתה כמצויינת, ואפילו Omega Men לקחה את הזמן לפני שכל הקלפים נחשפו).

אז מה יש לנו פה, בעצם? מבחינת עלילתית החוברת קלילה, כמעט אוורירית, זו יותר פיסה של מצב רוח, כזו שמבהירה טון כבד משקל של דכאון ועצבות, מאשר סיפור; מיסטר מירקל הוא אמן המלטות שחווה משבר נפשי – על מסך הטלוויזיה, מול הקהל הרחב, הוא כולו חיוכים וחמימות, מסביר שהשמועות על נסיון ההתאבדות היו מוגזמות ושהכל בסדר, הכל טוב, הכל כרגיל. בבית אשתו, הלוחמת הקשוחה ביג ברדה, מנסה ולא מצליחה להוציא ממנו הסבר למה בדיוק קרה. וברקע – תחושה שמשהו נורא מתקרב, אל הרוע דארקסייד (האב המאמץ של מיסטר מיריקל) מתכונן למלחמה על כוחות הטוב שבכוכב ניו-ג'נסיס, הגיבור אוריון מתעקש לנסות ולגייס את מיסטיר מיריקל וביג ברדה; אבל סקוט עייף, נפשית ופיזית, ולא ממש רוצה לגרור את עצמו לקרב של אחרית הימים.

אם אתם מבקשים ממני נקודת השוואה הייתי אומר ש- Mister Miracle #1 מזכירה את הימים המוקדמים של הוצאת Vertigo, לפני שקראו לה Vertigo בעצם. כשאר קרן ברגר הביאה קבוצה של יוצרים בריטים ונתנה להם להשתגע על גבי כמה מהדמויות הפחות מוכרות של החברה – Animal Man של מוריסון, Swamp Thingשל מור, Shade של מיליגן. ועכשיו Mister Miracle של קינג וג'ראדס. כמו הסדרות האלו יש פה נסיון מודע לעצמו לשחק עם התדמית של הדמויות, להציג אותן באור אפל וספרותי יותר: מיסטר מירקל הוא דמות צבעונית אפילו בסטנדרטים של קירבי (ואני מניח שחלק מהבדיחה זה שהוא יכול להעלם ולהופיע אפילו שהוא הדבר הכי בולט בכל עמוד) אבל כאן הוא צריך לברוח לא ממכשול פיזי אלא ממצב נפשי – מיסטר מיריקל יכול לברוח מכל מלכודת חוץ מזו שהמוח שלו בונה לעצמו. אסיר של הדיכאון של עצמו.

כמו שאפשר לראות בין כל העמודים הבנויים בנוקשות, סגנון תשע הפאנלים שכבר הפך למאפיין קבוע אצל קינג שולט פה ומתכתב עם הרעיון שהדמות "כלואה" בתוך גבולות שהיא לא יכולה לראות, מופיעים מידי פעם ריובעים שחורים שמודיעים לקורא Darkseid Is – רמז מטרים לכך שבעצם משהו לא מסדר כבר ברמה המבנית של העולם / קומיקס. אני מיח שמדובר ברמז מסויים לכך דארקסייד שולט במציאות בצורה זו או אחרת ושהדיכאון של סקוט הוא דרך שלו להתעמת עם העובדה – זה לא שהוא לא בסדר אלא שהעולם שלו לא בסדר. או שזה משהו אחר לגמרי ואני קורא בטעות אל תוך הכוונות של קינג וג'ראדס.

 

הצד השלילי של כל העסק הוא שאנחנו בשנת החלל 2017 והדברים האלו שהיו ב- Vertigo עבדו כי הם באו בזמן ומקום מאוד ספציפיים, אנחנו לא צריכים אותם היום כמו שהיינו צריכים אותם אז. זו לא הערה שאסור להשתמש במוד הסיפורי הזה היום אלא רק שמה שנראה חדשני לפני שלושים שנה פשוט לא יראה חדשני היום (ובטח שלא כמשהו שישגדיר מחדש את פני המדיום). נוסף על כך ישנו השימוש הברור בכמה טריקים יצרתיים שמרגשים פחות כתוצר של הרצון הסיפורי ויותר כמשהו שקורא לעצמו תשומת לב: הפנים הרועדות של מיסטר מירקל על מסך הטלוויזיה כאילו מדובר בקלטת וידאו ישנה, או בטלוויזיה שהאנטנה שלה רועדת – זה אמור לגרום לקורה להבין שמשהו "שבור" בדמות בדרך שבה הפנים שלה נשברות על המסך עם קו רועד באמצע; אבל מה שזה גורם לי לחשוב בעיקר זה שאני לא זוכר מתי בפעם האחרונה חוויתי רעידות כאלו על המסך. האם הסיפור הזה מתרחש בשנות השמונים?

 

באופן כללי אני אוהב להבדיל בין יוצרים שהם חכמים (smart) ליוצרים שהם מתחכמים (clever) – בעצם יותר נכון לומר שאני מעדיך לפהריד בין יצירות חכמות למתחכמות כין אין לך יוצר אחד שמצליח להיות חכם כל הזמן. יוצר חכם עושה דברים שאנחנו עשויים להחשיב לא סטנדרטיים כי זה מה שהסיפור דורש, זה יצוג נכון ואמיתי של רצונו לתקשר עם הקורא; יוצר מתחכם עושה דברים לא רגילים כי הוא רוצה שתשים לב ותגיד כמה הם לא רגילים. עד עכשיו קינג היה יוצר חכם, כזה שמעניינת אותו האמת הרגשית של היצירה, הדאגה שלי שעם כל הטריקים הויזואלים מה שאנחנו רואים פה הוא יצירה מתחכמת: כזו שמודעת למעמד ולציפיות, הנה לכם הקומיקס החדש של הגאון זוכה האייזנר!, ומנסה יותר להלהיב אותנו מלתקשר איתנו.

או שלא.

אולי אני העבד האמיתי של הייפ – די קשה לברוח ממנו…

 

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *