Inhumans – Once and Future Kings #1

Inhumans – Once and Future Kings #1

כתיבה: כריסטופר פריסט, אמנות: פיל נוטו, הוצאה: Marvel

הבעיה עם ה- Inhumans היא שהם לא נועדו להיות זיכיון מרכזי. כאשר Marvel הבינו שהם לא הולכים לקבל בחזרה לקבל את הזכויות הקולנועיות על האקס-מן בעתיד הנראה לעין הם עשו החלטה טקטית לדחוף את המוטנטים הצידה עד כמה שאפשר (בלי לוותר עליהם לגמרי – אחרי הכל, ובניגוד לארבעת המופלאים, הזיכיון הזה עדיין היה רווחי מספיק כדי להצדיק את עצמו בתור קומיקס) ולהשתמש בגזע האיניומנס כתחליף – הם פרו ורבו וההתחילו לצוץ בכל רחבי העולם בעוד האקס-מן המצטמצמו עד לכמעט חידלון. יש הרבה אנשים שהשוו את זה לילד קטן שמנסה לדחוס צורת מרובע לחור שנועד לעיגול, אבל זה יותר דומה מבחינתי לאדם מבוגר ושיכור שמנסה לדחוס מגש פיצה שלם לחור שנועד לעיגול: אתה הורס את הפיצה ואת הצעצוע ובסוף כולם מתאכזבים.

ולכן אני שמח לדווח שעל פי הגיליון הראשון המיני-סדרה החדשה של כריסטופר פריסט (Black Panther, Deathstroke) ופיל נוטו (Black Widow) נמנעת מכל השטויות שהדמויות האלו עברו לאחרונה – חלק מזה הוא תוצר של איכות היוצרים וחלק של ההחלטה החכמה והפשוטה לתת לנו סיפור פריקוול, כזה שמתרחש שנים לפני הקומיקס המודרני: האיניומנס הם עדיין חברה סגורה שלא ידועה לבני האדם, תחת הנהגתו של העוצר הנוכחי (ששולט אחרי המוות הפתאומי של המלך). האחים מקסימוס ובלק בולט הם עדיין חברים, אם כי לא ברור עד כמה קרובים, ואחד מהם מיועד לקחת את הכתר ברגע שיתבגרו מספיק לשלוט.

הבעיה מתחילה כאשר חלק ממעמד הפועלים של חברת האיניומנס, האלפא-פרימיטיבים, מתחיל למרוד וכמעט מצליח להרוג את העוצר – ואם זה לא היה גרוע מספיק בלק בולט מציל אותו ובכך חושף אותו לבושה, משהו שהשליט לא יכול להרשות לעצמו. באותו זמן אחד היועצים של השליט שם את עיניו על אצילה צעירה עם שיער חי בשם מדוזה ומתכנן להשתמש בה כחלק מהתימרונים הפוליטיים שמתרחשים בארמון.

 

אין לי מושג עד כמה מה שקורה פה תואם את ההיסטוריה של הדמויות כפי שהיא הוצגה בסיפורים המקוריים שלהם בשנות השישים (אם לא שום דבר אחר ברור שהקומיקס הנוכחי מתרחש בעידן המודרני) או את מה שעשו עם הדמויות בשנים האחרונות בשלל הקרוסאוברים השונים. זה גם לא חשוב במיוחד כי מה שיש לנו פה זה סיפור מד"ב שנראה שעומד בפני עצמו – על חברה סגורה ומוזרה שצריכה להתמודד עם העובדה שהעולם משתנה והיא אולי צריכה להשתנות איתו. כוחות העל והמכות, כמו שאומרים, הם לא המנה העיקרית אלא הטיבול.

בסצנה מוקדמת שמזכירה לנו עד כמה חד הוא פריסט ככותב בלק בולט, טרי משיעורי הפילוסופיה שלו, שואל את העוצר איזה זכות יש להם לשמור את האלפא-פרימטיבים כעבדים רק בשביל לקבל תשובה כועסת ש"אין דבר כזה עבדות" אצל האיניומנס – ושיש סיבות פיזיות ומוסריות שמצדיקות באופן אבסולוטי את שימור סגנון החיים הזה שבו יש שולטים ונשלטים. האיניומנס יודעים שעבדות היא דבר רע, איום ונורא, אבל כחברה הם תלויים יותר מידי בהמשך הקיום שלה אז הם פשוט קובעים מילים חדשות להתנהגויות ישנות (כמו בארה"ב אחרי מלחמת האזרחים – ברגע שהעבדות נהייתה לא חוקית פשוט מצאו דרכים חלופיות להשיג עבודה בחינם, כמו אסירת אנשים והעסקתם במשכורת אפס).

 

מעבר למוכנות להתעמק בעולם מעבר לפני השטח רואים בברור שזו סדרה שפריסט כותב, כל השטיקים הקבועים שלו נמצאים כאן: הקפיצות בזמן, הפוליטיקה הסבוכה, האיש האחד החכם יותר מכולם שמסביר לדמויות האחרות מה קורה… זה מוסג הדברים שיכולים להיות קצת רפטטיביים לאורך זמן אבל אם אתם פה רק בשביל המיני-סדרה סביר להניח שזה לא יעצבן אתכם יותר מידי (אם כי לטעמי זה מוציא קצת את העוקץ הרגשי של הסיפור, הקומיקס שומר את הקורא ואת הדמויות במרחק מסויים).

 

האמנות של נוטו טובה לסיפורי מד"ב והסגנון שלו הולם את הרעיון שזה סיפור שמתרחש בחברה שונה לגמרי. האפקט דומה במקצת בתחושה, אם כי לא בסגנון, לאסגארד של אסאד ריביק – משהו שהוא פרימיטיבי ועתידני בו בזמן. הוא גורם לכל העסק להרגיש גדול יותר ממה שהוא באמת – אנחנו לא רואים הרבה מהרקעים או המבנים באטילאן אבל אנחנו מבינים מיד מה התחושה של המקום. הצדדים השליליים הם העדר מסויים של אנושיות (טוב נו, הם ה- Inhumans אחרי הכל) ו"משחק" מוגזם של הדמויות: התסריטים של פריסט דורשים הבאות פנים מגוונות וחזקות ונוטו נוטה פה לפנים גנריות יחסית – "כועס" "עצוב" "מלודרמטי".

נוסף על כך פיל נוטו סובל פה מהצביעה של… פיל נוטו! אני לא יודע אלו ספרים הוא למד אבל בפעם האחרונה שאני ראיתי אותם לרוב האיניומנס היה מגוון צבעי עור שחיקה את זה של בני אדם (פלוס כמה מקרים של צבעי יסוד) –  פה לעומת זאת כולם סובלים מעור כתום משל יצאו מסרט של מייקל ביי. כשאני רואה את מדוזה אני לא אמור לחשוב על תפוזינה

למרות הבעיות זה כנראה הדבר הכי טוב שראינו שנעשה את עם ה- inhumans מאז המיני-סדרה של פול ג'נקינס וג'יי לי לפני 15 שנים (יש כמה מאמצים חיוביים עכשיו מצד אל יואינג, כריסטין וורד וסאלדין אחמד – אבל הם תקועים יותר מידי בתוך עולם הקרוסאוברים המחניק של מרוול המודרנית) ובהחלט מומלץ לקריאה לפני שסדרת הטלוויזיה מתחילה.

 

נוסף על כך יש גם סיפור קצר ומשעשע של ראיין נורת' וגוסטבו דוארטה שבו בן גרים מארבעת המופלאים משחק טופסת עם הכלב הטלפטי לוגג'ו – זו בדיחה פיזית פשוטה אבל היא נמתחת רק על פני שני עמודים והיא מבוצעת המספיק חן כדי להיות בונוס נחמד לגיליון.

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.