על הפילוסופיה מעבר לדם – Shaolin Cowboy: Who'll Stop the Reign

מה מפריד בין ג'ף דארו לשאר אמני הקומיקס? ומה אנחנו יכולים ללמוד על הפילוסופיה שמנחה אותו מהיצירה אחרונה שלו – Shaolin Cowboy: Who'll Stop the Reign?

כאשר אמן הקומיקס המצויין בארי וינדזור-סמית' (Conan the Barbarin, Weapon X) נתבקש לתת את חוות דעתו על האמנות של עמיתו למקצוע, רוב לאייפלד, הוא העיד עליו: "מישהו היה אצלו בבית וחזר עם הדיווח הבא: אין לו ספר אחד על המדף, רק קומיקס. אני לא רואה בעבודה שלו שום רמז לעומק שעשוי לבוא לחזית מתישהו בעתיד." שיהיה ברור – כשהוא אמר שיש ללאייפלד "רק קומיקס" על המדף הוא לא התכוון לשילוב מרתק של Fantagraphics עם Drawn and Quarterly.

אני לא יודע עד כמה התיאור הזה של הבית של לאייפלד נכון אבל זה כן נשמע כמו תיאור הגון למדי של האמנות שלו – לאייפלד הוא צייר קומיקס שגדל אך ורק על קומיקס גיבורי על, וכמו שושלות המלוכה ארוכות השנים ההן, שבהן בני אצולה התעקשו להתחתן אחד עם השני עד שלצאצא מסויים היה יותר סנטר ממוח, אצל לאייפלד כל הגופים מעוותים למקסימום כאילו הם סיימו להרים משקולת, הרקעים מינמליים כדי לפנות מקום לדמויות משורגות השרירים שממלאות את מרכז העמוד ודחסות הכל לצדדים, הפוזות נראות נוקשות ולא טבעיות: זה קומיקס שכולו רגעי שיא בלי שום דבר שמוביל אליהם, הוא רוצה רק את הרגעים הגדולים, כפלות העמודים המפוארת, בלי להשקיע את העבודה בבניית הסיפור שיוביל אליהם.

הייאו מיאזאקי, בראיון על מצב תעשיית האנימה ב-2014 הביע ספקות דומים לגבי סגנונות האמנות הדומיננטיים באותו זמן: "יש אנשים שמבלים את כל החיים בלהתעניין רק בעצמם. כמעט כל האנימציה היפנית מופקת בלי שום טיפת עניין באנשים אמיתיים. זה מופק ע"י אנשים שלא יכולים לסבול לראות אנשים אחרים." מישהו פיתח סגנון מסויים והסגנון הזה נהיה דומיננטי כל כך שאנשים אחרים עובדים לפיו בלי לחשוב איך הגיעו לסגנון הזה.

האמנות נהיית אוטמטית, ובמקרה של עולם הקומיקס זה פחות אשמת רוב לאייפלד (שהיצירה שלו הייתה בזמנה בהחלט אידיוסינקרטית) ויותר אשמת האנשים שקפצו על העגלה הסגנונית שלו. אנשים שלמדו להאמין שיש דרך נכונה אחת ליצור קומיקס ווויתרו לחלוטין על האישיות הפוטנציאלית שלהם בתור יוצרים. הסגנון שלהם לא אומר שום דבר על עצמם, על הדרך שבה הם רואים את העולם ויותר איזה אמן הם אוהבים ואילו ספרי הדרכה הם קראו (באותו הראיון עם בארי ונדור-סמתי' הוא העיר ששרפת ספרים זה אמנם דוחה אבל הוא היה חייב לבחור אחד הוא היה הולך על How to Draw Comics the Marvel Way)

ואני מניח שבנקודה הזו אתם תוהים עם שמתי בטעות את הכותרת על המאמר הלא נכון – למה נכנסתם לביקורת של קומיקס של ג'ף דארו כדי לראות עוד כתבה שיורדת על הסגנון של לאייפלד (זה לא שכאלו חסרות באינטרנט)? ובכן אני לא כאן כדי לבקר את לאייפלד, בשלב הזה אין טעם ממש, אלא להשתמש בו כנקודת השוואה לא רק ליכולת הטכניות של ג'ף דארו אלא לפילוסופיה שהיכולות הטכניות מייצגות. רק לפני שבועות מספר הועלתה תמונה של הסטודיו הפרטי של דארו ומעבר לעובדה שהתמונה נראית כמו משהו שהאיש עצמו יצייר (אין טיפת חלל פנוי) אני חושב שהיא מגלה לנו משהו מעניין על מה שהאמנות שלו מייצגת

אצל דארו אין "רקע" במובן המקובל של המילה – אין אצלים דברים קטנים שנעלמים במאחורה של התמונה, אין חלקים של הפאנל שהוא מרשה לעצמו לאייר במידה פחותה של פירוט. אצלו כל דבר, ולא משנה אם זה הדמות הראשית במרכז עמוד או הזבוב שיושב על האף של הכלב שנמצא מאחורי הספסל בפאנל השלישי משמאל מקבל תשומת לב זהה: כל איור של דארו הוא עולם ומלואו שהקורא יכול לטבוע בו שעות בנסיון לתפוס את הכל. אם תמונה אחת שווה (בממוצא) אלף מילים הרי שתמונה של ג'ף דארו שווה מאה אלף, אולי מיליון.

פירוט לבדו, מספר הקווים בתמונה, הוא לא מדד לאיכות, כמובן. ג'ים לי הפופלארי הוא אולי אמן שנמצא בכמה רמות טכניות מעל לרוב לאייפלד אבל בסופו של דבר הוא משתמש בכל הכישרון הזה כדי להביא בערך את אותם דברים: הסגנון שלו מבוסס גם כן על קיצורי דרך לרגעים הגדולים, על פוזות, על תמונות מפוצצות: זה כמו להשוות בין הסרטים של מייקל ביי להפקות האקשן של מנחם גולן – כל השוני טמון בתקציב/ מבחינה פילוסופית, מבחינת מה שהם מנסים לייצג, אין הרבה הבדל (לפחות העריכה בנינג'ה אמריקאית יותר קוהרנטית מכל דבר שאפשר למצוא בסרטי הרובוטריקים).

הפירוט של ג'ף דארו לא נמצא שם כדי להרשים אותך, למעשה היצירה שלו נותנת תחושה די ברורה שהוא מצייר בשביל עצמו ולא ממש אכפת לו אם תתחבר אליו ואם לא (ויועיד על הכך הגיליון השני של Shaolin Chowboy: Shemp Buffet – תרגיל מדוקדק להחריד במתיחת סובלנות הקורא ואחת הבדיחות הכי מושלמות בהיסטוריית הקומיקס), הוא נמצא שם כדי להסביר לנו משהו על איך הוא רואה את העולם: אצל דארו אין דברים שלא זוכים לפירוט כי אין משהו בעולמות שהוא בונה שלא מעניין אותו – דמויות ראשיות או משניות או ניצבים, לכולם מגיע אותו יחס של (חוסר) כבוד.

בביקורת שלו על הסדרה הספציפית הזו ג'ו מקולה מ- The Comic Journal דיבר על הדרך בה דארו מאייר ומפרט כיעור אנושי – השאולין קאובוי מתקיים בעולם של כיעור, טיפשות ואפאטיות: אנשים מקללים וייורקים וזורקים זבל על המדרכה ומחרבנים ברחוב; אנשים לובשים סמלים גזעניים, מדגלי הקונפדרציה דרך צלבי קרס;  אנשים או אלימים או מצלמים את האלימות להנאתם. בקציור, ובראפרזה, העולם מגעיל אז מקיאים (ובסגנון של דארו אפשר בהחלט לראות כל מה שהדמות המצויירת אכלה לפני שהיא הקיאה).

אבל, בין כל האלימות וההרס וההומור השחור משחור, ג'ף דארו מתגלה במיני-סדרה הזו (ייתכן שזה הדבר הכי טוב שהוא אי פעם כתב / אייר) כהומניסט הכי גדול של הקומיקס – זה לא רק שהעלילה, עד כמה שקשה יהיה לכם להאמין, עוסקת בחשיבות החיים אלא הדרך שבה האמנות מגלמת אותה. אצל ג'ף דארו לכל איש יש שם, אישיות (אפילו אם היא מחורבנת), חולצה עם סלוגן מטופש ונטיה לדמם כשדוקרים אותו. הסגנון עמוס הפרטי שלו יוצר מעיין מישור שווה שבו הכל נמצא באותה רמה – זו פשוט הבחירה שלך במה להתמקד.

 

הסיפור ב – Who'll Stop the Reign עוסק בנקמה, במעגליות שלה, ובאכזריות שאיפלו לא נתפסת כאחת: לאחר שובו מעולם המתים (אחרי הכדור לראש שסיים את המיני-סדרה הקודמת) השאולין קאובוי מוצא עצמו כמטרת נקמה לקינג קראב – לובסטר עצבני עם יותר חברי כנופיה מטרולים באינטרנט. אחרי שהמתקפות הראשוניות כושלות הוא שולח את החזיר: החזיר הוא חזיר (דהיינו – לא אנתרופומורפי, הולך על ארבע), הוא גם נינג'ה – עם אימון ונשקים מספיק כדי לככב ב- Ninja Scroll, והוא גם בגודל של משאית. ואז השניים נלחמים, מעופפים על קוי חשמל משל היו עדינים כ-יונים וקטלניים כ-כריש מעופף

אנחנו מגלים, בהכנה לקרב הגדול, שהשאולין קאובוי אחראי למות המשפחה של החזיר. לא באיזה קרב אפי, או כסיום דרמטי לאחת ההרפתקאות שלו: הוא פשוט היה רעב, והם היו המנה הגדולה במסעדה, והילד חזיר ראה את הכל. ואנחנו זוכים לחוות את זה מחדש איתו – כל פרט, כל ביס, כל פיסת בשר שנתלשת מן העצם

במקום להיות הגיבור שמתעלה מעל לעולם הפיזי השאולין קאובוי מוצג כעוד חלק ממנו, כזה שצורך ומשמיד בלי לשים לב. מי שרוצה למצוא מסר לגבי צמחונות בהחלט מוזמן (לא בדקתי מה דעתו של דארו לגבי אכילת בעלי חיים), אבל אני מאמין שיש פה טיעון גדול יותר לגבי המחשבה האנושית – הדרך בה אנחנו נהיים אפאתיים מול עולם שמטביע אותנו במידע ופרטים. כל כך הרבה דברים מתרחשים על העמוד, כל כך הרבה מהם אלימים, דוחים, גזעניים ומטרידים בכל צורה אפשרית – שזה נהיה מפתה פשוט להתעלם, לגלוש במבטך מעל הדף ולהמשיך הלאה.

 

בסוף הסיפור, אחרי הניצחון שלו על החזיר והלובסטר, הפרוטגוניסט שלנו, עיף וחבול ורעב, נכנס למסעדה עם שלט של ביצים ועופות, המצלמה מתרחקת ואנחנו רואים א) שכל האזור מלא במסעדות בדיוק מהסוג הזה עם אותם שלטים סמי-משעשעים / מטופשים ב) אמא תרנגולת והמשפחה שלה מתקרבים למסעדה בדרך לשחזר את סיפור המקור הטרגי של החזיר הנינג'ה. גם אחרי שהוא עבר את כל מה שהוא עבר הוא נותן לאינסטינקטים, הרעב שלו, להתשלט והוא חוזר בדיוק על אותה הפעולה שהביאה אות למצב הנוכחי. המעגל הוא בלתי נשבר – לפחות כל עוד אנחנו מסרבים לשים לב באמת לעולם שסביבנו להתעלות מעל הנסיבות שלנו.

דיוויד פוסטר וולאס כתב פעם שהדבר הכי קשה לעשות זה להתעלות מעל למחשבה המיידית ששמה את עצמנו במרכז היקום: לעמוד בתור האינסופי בסופר אחרי יום עבודה ולשנוא את האיש בתור שמתווכח עם הקופאית ומחזיק אותך, לשנוא את הקופאית על שהיא עובדת כל כך לאט ומונעת ממך לחזור הביתה. זה כל כך כל לשנוא את האנשים האלו, מה שקשה זה לשים את עצמך, באותו הרגע, בנעליים שלהם: לחשוב שהאיש שמתווכח עם הקופאית אולי נמצא על סף משבר כלכלי והוא חייב להתווכח על כל שקל, שהקופאית נמצאת בסוף המשמרת ושהיא כבר עייפה ממיליון האנשים שצעקו עליה כל היום. להבין שבעוד אתה הגיבור של הסיפור שלך אתה גם דמות משנית בסיפור של אנשים אחרים.

מעבר למכות (ובחיי שקשה לי לחשוב על אמן אחד שמצייר אקשן יותר טוב, שמבין מה הקומיקס יכול לעשות שקולנוע לא מסוגל), מעבר להנאה של יצירה מרשימה טכנית (לא צריך להיות בעל חינוך אמנותי כדי שהבין שדארו שולט לחלוטין במקצוע שלו), מעבר להומור, מעבר ליצירתיות…. ג'ף דארו מנסה ללמד אותנו משהו, הוא מטביע אותנו בפרטים, בתנועה, בדמויות – בכל אלו ועוד, כדי ללמד אותנו לשים לב לעולם שבתוכו אנחנו חיים. אי אפשר לשבור את המעגל כל עוד אתה לא מודע לקיומו.

ואי אפשר להיות מודע לקיום המעגל כל עוד אנחנו חיים באפאתיות. בקומיקס הזה, על נזיר שאולין שהוא גם קאובוי שנלחם בחזיר ענקי שהוא נינג'ה ובלובסטר עצבני ששולט במוח של בני אדם, ג'ף דארו מבקש מאיתנו להיות בני אדם טובים יותר.

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.