King City, או – איך בנרדון גרהאם בנה מחדש את העיר והמדיום

King City

כתיבה ואמנות: ברנדון גרהאם, הוצאה: Image

אני מוטה. זאת אומרת, באופן כללי אני מוטה לטובת דברים מסוימים אבל במקרה הספציפי הזה ההטיה שלי היא מוחלטת – אל תצפו לאיזושהי ביקורת עניינית ומחושבת שמעלה חסרונות מול יתרונות ומפרקת את היצירה באופן אינטלקטואלי. King City היא מבחינתי יותר מסתם סדרת קומיקס, King City היא אחת מהסיבות שאני אוהב את המדיום הזה כל כך וגם אחת מאלו שגורמות לי לשנוא אותו. אוהב – כי זה סיפור שאי אפשר היה לספר בשום צורה אחרת; שונא – כי הוא גורם לי להבין, כל פעם מחדש, עד כמה סטנדרטיים וממשעממים רוב הסיפורים שיוצרים אחרים טורחים לספר.

העלילה, על פניה, היא פשוטה (המושגים שבהם היא מועברת הם מגוחכים בכוונת תחילה אבל הסיפור עצמו הוא בסיסי) – ג'ו הוא "אדון חתולים", מין שילוב בין מרגל לגיבור-על שמסוגל לגרום לחתול המחמד שלו לעשות כמעט הכול, מלהפוך למכשיר הקלטה ועד למכונת מלחמה שקורעת שדים לגזרים, בעזרת מנה קלה של מיץ חתולים שמגיע בתוך מזרקים מיוחדים. ג'ו חוזר לעיר ילדותו ומסתבך עם העולם התחתון שם (וכשאני אומר "עולם תחתון" אני לא מתכוון סתם לגנגסטרים – אני מתכוון לאנשים עם קשרים ישירים לשטן) ועם החברה שלו לשעבר אנה (שנמצאת עכשיו בקשר משלה אבל לא מסוגלת להרפות מהעבר). בין לבין יש עוד סיפורים על החבר הטוב של ג'ו שמקבל עבודה מגורמים מפוקפקים ומתחרט על כך, על החבר הנוכחי של אנה שסובל מהתמכרות לסם מסוכן כתוצאה מהלם קרב (ממלחמת הזומבים הגדולה, כמובן) ועוד עשרות דמויות צדדיות שמאכלסות את הרמות השונות של העיר. למרות הטרמינולוגיה המוזרה (חתול ככלי נשק ללא מגבלות) הסיפור עצמו הוא משהו ששמענו כבר אלף פעמים – יש גיבור, יש נבלים, יש חבר הכי טוב, יש משולש אהבים וכל זה מוצג דרך סיפור התבגרות שבו ג'ו צריך להשלים עם העבר כדי להגדיר עצמו מחדש לקראת העתיד (דהיינו – התבגרות). מוכר. מיושן. סטנדרטי.

לא.

King city הוא לא קומיקס שמתגשם בעלילה שלו – הוא קומיקס שמגדיר את עצמו דרך דמויות ואמנות ובניית עולם. הסגנון של גרהאם מערב בין הבניה האירופאית המתחכמת של מוביוס (החלקות של הקוים, ההגדרות הקרטוניות של הדמויות), עומס הפרטים של ג'ף דארו (כל עמוד מציג ברקע עשרות בדיחות צדדיות ועלילות משנה שמתקיימות באופן עצמאי מהסיפור המרכזי – יש לי כאבים סימפטיים ביד רק מלחשוב על הזמן שלקח לו לצייר הכול) לאווירה של גראפיטי – מאין נינוחות נעורים כזו שרואה בכל יום משהו חדש ומרתק. באחד החיבורים שלו לאנתולוגיית הקומיקס Island גרהאם דיבר על הפילוסופיה המנחה שלו כאמן – הוא אוהב סיפורים שבהם החיים בעולם הבדיוני הם חלק מרכזי באותה מידה כמו העלילה עצמה, הדברים שקורים לדמויות לא מעניינים אותו אם הוא לא מרגיש שהם מאכלסים את העולם באופן טבעי (הדבר נוכח במיוחד בסדרה העצמאית השנייה שלו Multiply Warheads שמוותרת לחלוטין על עלילה מרכזית לטובת שורה של סיפורים סמי-מקושרים על החיים בעולם המוזר שהוא יוצר). הדמויות של גרהאם "חיות" בדרך שכל כך נדירה מתקיים ביצירה בדיונית – הם הולכים למסעדות ומזמינים סנדוויצ'ים ויושבים על הגג ומסתכלים והולכים לשירותים ומחרבנים. זה לא ניסיון להצהיר משהו, הסנדוויצ'ים הם לא מטאפורה או רמז מתרים. הם פשוט חלק מהחיים של הדמויות – חלק שאנחנו זוכים לחוות ביחד איתם.

King City הוא לא סיפור על אנשים שחווים אירועים משני עולם – יש מלך שדים שמאיים על הקיום האנושי, יש זיכרונות ממלחמה עולמית נגד עדרים של זומבים ויש – הוא סיפור על מה שאותם האנשים עושים בין האירועים משני העולם. כי בניגוד למה שאמרו לנו ב-24 זה שהשעון מתקתק לסוף העולם או לחטיפת הנשיא או לפצצה הגרעינית או מה שזה לא יהיה…. אנשים עדיין צריכים ללכת לשירותים מדי פעם. הכתיבה של גרהאם עוסקת בחיפוש אחר האנושי בפנטסטי – האהבה הלא ממומשת של ג'ו לאנה, הניסיון של אנה לתקשר עם החבר הנוכחי שלה מעבר למסך ההתמכרות שלו,  הרצון של פיט לעשות את הדבר הנכון מול מה שהעבודה דורשת ממנו (העבודה שלו אגב, היא להבריח בחשאי נסיכה חייזרית ממאורת גנגסטרים אחת לאחרת בניגוד לרצונה).

הסיפור לא מוצג במלודרמטיות אלא בשילוב בין כנות רגשית לאגביות; הדרך שבה האנשים האלו מדברים, שפת הגוף שלהם כשהם אחד ליד השני, התנוחות שלהם בזמן מנוחה או ארוחה או מלחמה – הכל מרגיש "נכון" לדרך שבה אנשים מתנהגים ומדברים. איכשהו הקומיקס הזה, על עולם פנטסטי שהחוקים בו אף פעם לא מובהרים לקורא עד הסוף (אחת ההנאות הגדולות של הקריאה ב- king City היא כמות הרעיונות שגרהאם זורק עליך בכל פרק, בנית העולם שלו אף פעם לא באמת נפסקת – ובזה הוא מראה שהוא איש רעיונות דגול כמו ג'ק קירבי), מרגיש יותר ריאליסטי מכל הקומיקסים הסמי-אוטוביוגרפיים שנקרעו מדפי היומן של הכותב.

 

בחיבור הקלאסי שלו Writing for Comics אלן מור כתב על הצורך לחשוב לעומק על הקונספטים המגוחכים של גיבורי-על כדי לתת להם נוכחות אמיתית בעיני הקורא: הוא מקדיש זמן ומקום ניכר לניסיון שלו להיכנס לראש של שד כאשר גיבור הסדרה Swamp Thing יוצא למסע קצר לגיהינום – מה זה אומר להיות בעל מבנה גוף קטן דחוס שמכריח אותך להתקדם בכריעה גמלונית? לחיות בעולם של אש נצחית? הפילוסופיה היצירתית של מור (והמחויבות שלו לבנית עולם סולידית) מרשימה, אבל התוצר הסופי מרגיש פעמים רבות יותר כמו תרגיל אינטלקטואלי, חבר-את-הנקודות של הגיון תפקודי. היצירות הגדולות הן אלו שבהם ההיגיון הזה מתקיים מתחת לפני השטח כדי לתת תוקף יתר לאמת הרגשית של הדמויות: From Hell (עוד סיפור שמציג נקודות מבט מרובות על עיר שמתרחשים בה דברים נוראיים ונפלאים בו זמנית) מצליח להיות היצירה הכי אנושית של מור בדיוק בגלל שהדמויות שם עושות מה שהדמויות ב- King City עושות דרך קבע – לחיות את החיים הקטנים והאישיים שלהם בין האירועים משני העולם שהם מעורבים בהם (ואלי הלקח הוא שאין דבר כזה "חיים קטנים"?).

האמנות היא המפתח: הזכרתי כבר את זיקוק ההשפעות של ברנדון אבל התוצר הסופי הוא לא מסוג הדברים שאפשר לפתור ב "X  פוגש את Y פוגש את Z", לא קורה שמישהו קורא קומיקס של ברנדון גרהאם ומתבלבל עם אמן אחר. ריבוי הפרטים הוא לא סתם ניסיון להרשים את הקורא ברמה הטכנית של גרהאם (למרות שלא חסר לו) אלא דרך לתת תוקף משנה לעובדה שהסיפור מתרחש בעולם שמתקיים מעבר לגבולות החיים של הדמויות הראשיות. הגראפיטי ברחובות, דוכני הפיצ'פקס, מכונות הממכר השונות שמפוזרות בכל מקום, הבניינים ברקע ובקדמה של כל פריים, הדמויות שמתהלכות מסביב…. אנחנו שומעים הרבה על סיפורי קומיקס שבה ה"עיר היא דמות", אבל העניין הוא שלרוב מדובר בשיקוף מצב הרוח חדגוני של הדמויות – גות'האם גותית וקודרת כאשר באטמן צריך סיפור אימה או אפרורית ומלוכלכת כשצריך סיפור פשע. העיר היא לרוב מושא האנשה. אבל פה העיר מרגישה כמו, נו, עיר – לא כמו דבר אחד שנותן לסיפור אווירה אלא כמקום שאתה יכול להאמין שמתקיים.

העיר, באופן כללי, היא מקום שכמעט ונוצר בשביל מדיום הקומיקס: עומס כמעט בלתי נתפס של דברים ואנשים שעושים מיליון ואחד דברים כל יום. גרהאם הבין שהיכולת שלו לפרק כל עמוד לכמה פרטים שהוא רוצה לתת לקורא את הבחירה כמה זמן להשקיע בקריאת כל עמוד היא משהו שלא מתאפשר בשום מדיום אחר. King City מנהלת יחס מתמיד עם הקוראים – היא נותנת להם את הבחירה בין לרפרף קדימה עם העלילה או לעצור ולנסות לספוג כל פרט. אין דרך "נכונה" לקרוא את הסיפור, אבל יש עשרות דרכים אפשריות.

King City הוא קומיקס על החיים בעיר (ובמידה רבה "החיים בעיר" הוא הנושא של כמעט כל קומיקס) והפתרון שלו לבעיה של המורכבות הבלתי נתפסת של החלל העירוני המודרני הוא ליצור חלל שלא מציית לכללים. אין "תשובה" לדרך בה העיר המוזרה ורבת הרמות הזו עובדת, אין רגע שבו מישהו עוצר את הסיפור כדי להסביר לנו את החוקים של עולם הפנטזיה: הדמויות של King city תמיד נמצאות בתוך "הרגע", בתוך הווה של החיים האלו – האפשריות האין סופיות נפתחות בפני הקורא כפי שהן נפתחות בפניהן.

תחשבו על כמות התוכן שמועברת בעמוד למעלה, ניסיון לתאר את כל הפרטים בספר היה לוקח עמודים שלמים וים של פרטים משמימים, ניסיון להראות אותם בזמן אמת בקולנוע או בטלוויזיה היא מעט את העלילה לכדי זחילה. פה ההצגה שלהם לוקחת כמה זמן שהוקרא רוצה שהיא תקח, והסצנה מצליחה להיות שילוב בין קטע שלאסי של התחמשות הגיבור (תחשבו על הסצנה בה ג'יימס בונד פוגש את Q) להומור משחקי המילים של גרהאם (Hear-Rings אוזניות לטווח ארוך בצורת עגילים). שימו לב לאנושיות של הסצנה – לדרך שבה ג'ו מתאר את המנעול הבלתי-ניתן לפיתוח של המזוודה לפני שהוא פותח אותה במכת אגרוף קלילה, הדרך שבה הוא נושף על האצבעות שלו עצמו ברגע שבין התלהבות-עצמית לצניעות מזויפת (הוא לא צריך להגיד כלום, זה הכול בדרך שבה הוא זז ובאגביות של תנוחת השכיבה שלו בזמן שהוא מבצע את הפעולה).

אומרים על תמונה שהיא שווה אלף מילים – פה התמונות שוות הרבה יותר.

King City בונה ובונה – מעלה את המתח ואת רמת האיום, הדמויות מתלכדות סביב מטרה משותפת בשעה שמלך השדים צובר כוח. החזרה שלו היא השעון המתקתק בתחתית כל עמוד – הדמויות מסתובבות ואוכלות ואהבות ומכירות מחדש ועושות אלף ואחד דברים כדי לשכוח (כדי לגרום לקורא לשכוח?) שהדבר הנוראי הזה עומד להתפרץ והם יצטרכו להתאחד, או לבצע עמדה אחרונה, או שמישהו ייגש לבאלרוג (המטאפורי) ויצעק עליו שהוא לא יעבור בזמן שכולם בורחים. ואז הסוף של הסיפור מגיע, וקורה משהו אחר לגמרי. משהו שאני לא הולך להסביר. זה לא כי הסוף הוא ספויילר (אי אפשר להרוס את הספר הזה, אפילו אם הייתי נותן לכם תיאור של כל פאנל ופאנל) זה כי הוא פחות חשוב.

זה רק בסוף, בפעם הראשונה שקראתי אותו, שאני מבין שקראתי את King City לא נכון – "באתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה". זה רגע יפיפייה לחלוטין, לא כי הוא משטה בקורא אלא כי הוא מבקש מהקורא לזרום איתו. זה אולי הסוף הכי מרגש לקומיקס מאז ש…. לא יודע, מאז שמישהו צייר שני באפלו מתים על קיר המנהרה.  זה תרגיל מחושב באנטי-קליימקס ורגע אנושי להדהים בו בזמן.

לדמויות הרקע בפאנל הבודד הזה יש יותר אישיות מלדמויות ראשיות ברוב סדרות הקומיקס השלמות. לא ידעתי עד כמה אני צריך את King City.

עד שקראתי את King City.

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.