מחשבות על Thought Bubble

כתבנו האמיץ חזר מכנס "בועת מחשבה" בלידס והוא רוצה לחלוק אתכם מחשבות, רגשות, תמונות ואת פאנל הקומיקס ההמושלם.

צמד המילים "כנס קומיקס" הוא דוגמה מושלמת לאבולוציה של השפה – מה שהתחיל בתור מונח שמסמל, באופן תיאורטי, כנס של חובבים ומקצוענים שמעוניינים בעיקר בקומיקס הפך עם השנים למשהו קרוב יותר ל"מקום שבו יש כוכבי טלוויזיה וקולנוע שהיו בדברים שחנונים אוהבים והם מוכנים לחתום לכם על פוסטר בשביל כסף ואם אתם מסתכלים מספיק לפינה של המסדרון שמוקף בקורי עכביש אולי גם תמצאו כמה יוצרי קומיקס." זו הסיבה העיקרית שאני לא נוסע לכאלו (הסיבה המשנית היא שאני גר בישראל ושלא בא לי לבלות עשר שעות במטוס כדי לפגוש מישהו שהיה סטורם-טרופר באימפריה מכה שנית).

אבל יש כנס אחד שבו המילה "קומיקס" עדיין חשובה יותר מהמילה "כנס" – מקום אחד שפעם בשנה הופך למרכז גלובאלי לאמנות התשעית. מקום שמסרב לתת תג מרצה לאמן הרוק בהינלאומי ג'רארד ויי עד שהוא יוכיח שהוא כתב לפחות ארבע חוברות בעצמו (אחרת הוא צריך לעמוד בתור עם שאר השמוקים). המקום הזה הוא לידס, אנגליה – ביומיים בשנה שבהם מתנהל כנס Thought Bubble תחת שרבית המנצח של האמנית טולה לוטיי. השנה היא כבר השנה העשירית (והפעם השניה של עבדכם הנאמן) ולמרות שהפעם הם הזיזו את מקום המפגש ואת התאריך הקבוע הם הצליחו לשמור על הרמה. "בועת מחשבה" הוא כנס לחובבי קומיקס – וכל מי שאוהב את המדיום ימצא שם משהו.

הכנס התרחש השנה במרכז העיר, צמוד לספריה המרכזית (אחד הבונוסים של המעבר הוא הקרבה לשורה של מסעדות ובתי קפה שמנעו את הצורך באוכל כנסים מזוויע סטנדרטי), וכמו בשנים קודמות האירועים פוזרו על פני כמה מתחמים מאווררים שהוקמו במיוחד ששישמו כמרכזים לחתימות ומכירות פלוס שני בניינים קבועים ששימשו מקום להרצאות, פאנלים ותחרות ספידקוק (Speedcock) – ללא ספק האירוע מספר אחד בקומיקס השנה, לא משנה מה דעתכם על Marvel Legacy או Doomsday Clock.

מלבד התור האינסופי לג'רארד ויי בבוקר היום הראשון שגרם לכמה התקפי זעם (מנומסים, כי אנחנו בכל זאת בבריטניה) הניהול של ההחתמות נותר ללא רבב – מפות ומדריכים למאהלים ולזמני אירועים חולקו חינם בכל פינה, מתנדבים בחולצות אדומות עמדו בנקודות אסטרטגיות והיו מוכנים לעזור לך למצוא את כל מה שאתה מחפש, או לסדר תורים לאמנים הפופלאריים יותר ביעילות מרשימה. כבוד לרדשירטס.

היה קל מאוד למארגנים ללכת על הנתיב הבטוח ולארגן את מתחמי החתימות לפי רמת הפרסום – לתת לכל השמות הגדולים מאהל משלהם ולדחוס את מגוון האמנים האלטרנטיביים לפינה – אבל הקסם ב- Thought Bubble הוא המיקס בין שמות מוכרים לאנשים שלא שמעתם עליהם (אבל בוודאי תשמעו עליהם בעתיד): לשוטט בין השולחנות השונים זה להיות מפותע פעם אחר פעם מהמגוון והחדשנות שהמדיום שלנו מציע, לראות דברים שפושט אי אפשר לראות מחוץ לסצנת האינדי הבריטית. קשה להגיע לאירוע בלי לגלות לפחות יוצר אחד חדש שלא הכרת – ויש סיוכוי לא רע שתצא עם חצי תריסר שמות חדשים לרשימת המועדפים שלך.

יש כל כך הרבה מה לראות, זה קצת כמו להיות ילד בחנות ממתקים – רק שהממתקים עטופים בממתקים אחרים ומוגשים בתוך צעצועים. קשה לדעת מאיפה להתחיל, על מה להתמקד. רק השנה לדוגמה Cindy and Biscuit, קומיקס הילדים המצויין של דן וייט (מישהו צריך לתרגם את זה לעברית), ביצע קפיצה לצבע והתוצאה מרשימה מתמיד; חסן אוטסמו-אלהו הביא עותקים פיזיים של מגזין ביקורת הקומיקס שלו PanelXPanel, ההוצאה הקטנה Decadence עשתה עבודת נמלים עם אוסף חדש של כל הרצועות של האמן שייקי קיין מימיו במגזין האלטרנטיבי Deadline ובאחד ההישגים הכי מרשימים לז'אנר קולקטיב של אמנים אלטרנטיביים השיקו את Shitty Watchmen – רימייק אחד לאחד של יצירת המופת של אלן מור ודייב גיבונס שנעשית במתכונת פאנקיסטית מינמליסטית (ועדיין מרגישה הרבה יותר נאמנת ומכבדת את המקור מהשטויות ש- DC עושים בימינו)

[אם מישהו מעוניין לעבוד עכשיו על Shitty Before Watchmen אני פנוי]

במידב כלשהי היה כמעט יותר מידי תוכן – לפני האירוע ישבתי עם המפה והמדריך ותיכננתי את כל הדוכנים והאירועים שרציתי לראות ועדיין הרגשתי שפספסתי דברים; אולי זה קשור להוספה של אוהל רביעי איפה שפעם היו שלושה או למרחק הפיזי הגדול יותר בין המתחמים השונים (בשנים קודמות הם היו במרחק יריקה). זה נהיה כמעט מרוץ נגד השעון בניסיון לראות כל מה שמעניין, פשוט כי היה מעט מאוד שלא היה מעניין: בסוף שני ימי הכנס הרגשתי מרוקן, כאילו רצתי מרתון – מה שאומר שדילגתי על המסיבה הגדולה שלפי דיווחים הייתה מגניבה למדי.

המגוון העצום של הדוכנים / אמנים / תורים אומר שהשנה דילגתי על לא מעט פאנלים ואירועים מעניינים בפוטנציה, אבל אלו שאליהם כן הגעתי היו שווים את הזמן (ונתנו מנוחה לרגליים דואבות): האירוע המרכזי היה Silence to Astonish – מפגש הקלטה חי של שניים מפודקאסטי הקומיקס הטובים בממלכה המאוחדת House to Astonish ו- Silence! שמארח יוצרי קומיקס שונים לשורה של סקצ'ים קומיים מאולצרים שגרמו לקהל לבכות מרוב צחוק. ההוכחה לכוחם של המעורבים התגלתה כאשר חצי מהפאנל, הצוות הקנדי מארלי זרקון וג'יימס סטוקו, איחרו להגיע ואיכשהו קירון גילן גוייס במקומם כמחליף בשל "המבטא הקנדי המצויין שלו" (ספויילר – המבטא הקנדי שלו נורא).

הדבר הסתיים במה שכבר נהיה מסורת מכובדת – הספידקוק (speedcock), תחרות הציור האולטימטיבית

 

פאנלים נוספים שהגעתי אליהם היו "מבקרי הקומיקס החדשים" שעסק בפנים המשתנות של ביקורת קומיקס בעידן הפטריאון ומלחמות האמנים נגד המבקרים בטוויטר ותחרות הכתיבה השנתית של 2000AD שנותנת למשתתפים שונים להציע סיפורים קצרים שנשפטים במקום ע"י צוות אמנים ועורכים מהמגזין (השנה – אנדי דיגל, פול קורנל, אל יואינג ומאט סמית') כאשר המנצח זוכה לפרסם את הסיפור שלו בגיליון עתידי של 2000AD. הבעיה היא שהיו יותר משתתפים משהיה זמן ככה שעבדכם הנאמן (שהגיע על הדקה במקום שעה לפני) לא זכה להציג את הסיפור שלו על מבקר קומיקס גיבור שמציל את העולם ונהיה האיש הכי פופלארי ביקום (כן, יש אלמנטים אוטוביוגרפיים)

קוספליי הוא, כמובן, נוכחות מתמדת באירועים כאלו – ולחובבי התחפושות היה הרבה מה לראות, במיוחד בהתחשב בטעמים השונים במקצת של הקהל המקומי: פחות הארלי קווין והרבה יותר Judge Dredd (הנה אחד שהתנדב לשמור על הקומיקס שיחולק באירוע ארבעים שנה לשופט דרד באייקון הקרוב)

עוד דברים ששווה להזכיר: היצירות השונות בדוכן של Short Box של זינאב אקטאר, פול קורנל שהוא הבנאדם הכי נחמד בעולם / מהפנט מקצועי (אין לי ממש הסבר אחר איך יצאתי עם ספר ישן שלו ביד אחרי שנשבעתי שהקניות נסתיימו), יותר מידי דוכנים מפתים של קומיקסים ביד שניה ושלישית (איך אני יכול לא לקנות את The Private Eye בפחות מחצי מהמחיר המקורי?) ומשחק הקלפים הפופלארי שמבטיח לקחת את העולם בסערה – Tussle Hunks של פול ג'ון מילאן – ברגע שמישהו יסביר לי את הכללים .

זה היה הביקור השני שלי בבועת מחשבה. הגיע הזמן להתחיל לתכנן את השלישי.

 

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *