מעבר למגה סיטי 1 – מבט קצר על הספין-אופים של השופט דרד

אחת הבעיות בלנסות לסכם את העולם של השופט דרד הוא שמדובר ביקום בדיוני מאסיבי – לא רק שרצועת הקומיקס הראשית רצה באופן שבועי כבר ארבעים שנה ב-2000AD (פלוס 25 שנים של המגזין החודשי Judge Dredd Megazine) אלא שבזמן הזה היא הוסיפה עשרות (מאות?) סדרות ספין אוף שונות, חלקן התקיימו רק למשך סיפור אחד וחלקן ממשיכות עד היום.

לכבוד ההרצעה באייקון 2017 אני החוק 40 שנים לשופט דרד תום שפירא מנסה לעבור על חלק קטן מהעולם הרחב שנוצר מסביב לאיש החוק הקשוח בעולם

Cursed Earth Koburn

כתיבה: גורדון רני, אמנות: קרלוס אזקוורה

קובורן של הארץ המקוללת אמור לחזור לעוד סיפור במגזין בקרוב (הם מתארים את זה בתור "הרחיבה האחרונה") אז זה זמן טוב לדבר עליו – בעיקר בגלל שאזקוורה בן שבעים ולא ממש ברור עוד כמה סיפורים יש לו בטנק (אם כי יש אמנים שעדיין מציירים ל-2000AD מדי פעם גם בגיל שמונים).

הרעיון מאחורי הדמות הוא שמדובר בשופט שפועל מחוץ לגבולות העיר ואוכף את החוק בשטחים הפרועים של הארץ המקוללת, המדבר הרדיואקטיבי המאכולס במוטנטים שמהווה את רוב אמריקה. בגלל שהוא עובד לבד, רוב הזמן, ומחוץ לגבולות העיר הוא מתנהג פחות כמו שוטר מוסדר ויותר כמו קאובווי – מרושל בלבושו, שיכור חצי מהזמן ונוטה לעצבן את דרד בעצם קיומו. זה לא רעיון חדשני במיוחד (שופטים שפועלים באופן עצמאי הם דבר שמופיע כמעט בכל ספין אוף) אבל במקום להיות טיפוס נלהב ומלא אמונה קובורן הוא בחור נינוח לגמרי שמסרב להתלהב לא משנה כמה המצב חמור – הוא תמיד רגוע והדבר נותן לסיפורים שלו מוד קומי יחסית.

הדמות נוצרה כמחווה לסיפורי המלחמה שאזקוורה צייר בשנות השבעים המוקדמות (הוא די בברור Major Eazy, דמות ממלחמת העולם השניה שהייתה חביבה אישית של אזקוורה, אחרי מתיחת פנים) ורואים שאזקוורה פשוט נהנה מכל רגע – הרצועה קיימת כדי לתת לאיש שנהיה מאסטר בתחומו לצייר את מה שהוא רוצה לצייר. גורדון רני, בחוכמתו, משאיר את הסיפורים פשוטים ופתוחים יחסית: בין אם מדובר בלדרוס ניאו-נאצים, לשתות קפה של הבוקר בין צליפה באוייבים או לשפוט בין חוואים עצבניים כל סצנה של קובורן היא מחווה לארבעים שנות קומיקס בריטי ולסוג ההנאות הפשוטות שאפשר היה למצוא בעבר.

החסרון הוא סוג מסויים, מחושב אפילו, של עומק – קובורן הוא לא החוק ולא מתיימר להיות שכזה, הוא צדק של הערבות, כמו גיבורי המערבונים של פעם. אבל למרות שאמנות מזכירה את המדברים של סרג'יו ליאונה המוסריות קרובה יותר לג'ון ויין: קובורן הוא הגיבור, הרעים הם הרעים, השופטת הצעירה שמונתה לו לעזרה תלמד (כמובן) שכל מה שהדריכו אותה באקדמיית החוק לא תקף למרחבים הפתוחים ושקובורן תמיד צודק.

 

Banzai Battalion

כתיבה: ג'ון ווגנר, אמנות: קאם קנדי, איאן גיבסון, הנרי פלינט.


הבדיחה בגדוד הבנזאי פשוטה למדי: מאחר ובמגה סיטי 1, העיר של השופט דרד, הכל קיצוני יותר וקטלני יותר הדרך היחידה לשמור על הגן שלך ממזיקים זה לקנות חבורה של רובוטי מלחמה בגובה של דרדסים רק עם גישה של נחתים בכל התחמושת של איירון מן. זה סיפור מלחמה קלאסי עם כל הדמויות הצפויות (המפקד הקשוח, הסמל המנוסה, הבחורה הראשונה) רק שכולם בגובה חמישה סנטימטרים ועדיין מתנהגים כאילו להרוג מזיקים זה על אותה חשיבות כמו להתסער על חופי נורמנדי. כל מלחמות האדם, אתם מבינים, נראות די מטופשות מהזוית הנכונה.
למזלנו הרב ג'ון ווגנר מבין את אורך החיים המוגבל של הבדיחה והם הופיעו רק בשלוש סיפורים קצרים (שנאספו, כמה אירוני, לאחד האוגדנים הכי גדולים פיזית של ההוצאה). יש כמה נסיונות לתצוגה רגשית רצינית, כולל סגירה מפתיעה של סיפור מלודרמטי שגארת' אניס פתח בזמן ההרצה שלו על דרד, על זוג צעיר שמנסה להחזיק פיסת גן עדן קטנה בלב גיהנום אורבני, אבל רוב הזמן מה שיש לנו פה שילוב של אלימות קומית ופאנצ'ליינים: מסוג הדברים שווגנר יכול לכתוב מתוך שינה ועדיין להיות יותר טוב מ-99% מהיוצרים בשוק.


עוד למזלנו הוא הצוות האמנותי – מתחילים עם שניים מהקולות הוותיקים יותר של 2000AD, קאם קאנדי ואיאן גיבסון (שהתפרסם בתור אחד השותפים האמנותיים המוקדמים של אלן מור) ומאוחר יותר מגיע הנרי פלינט (ה-אמן הכי טוב של יקום דרד במאה ה-21); כל אחד מהם מביא את המגע האישי שלו, קאנדי מגדיש את הפארודיה על סיפורי מלחמה ישנים בעוד שפלינט מתמקד על האקשן, והתוצאה היא שלושה סיפורים שונים שמצליחים להביא מספיק גיוון להצגה של הדמויות.

 

 

Judge Anderson – Shamaballa

כתיבה: אלן גרנט, אמנות: ארת'ור רנסון


ברגע שהיא הופיעה לראשונה על הדף, בסיפור שהציג לעולם את הנבל הקלאסי השופט מוות, היה ברור שהקוראים יאהבו את הדמות של השופטת הטלפטית קסנדרה אנדרסון.


חלק מזה היא המשיכה הפיזית הברורה – המגזין 2000AD היה (ובמידה רבה עודנו) עולם גברי למדי מאחורי הקלעים ועל הדף ולראות דמות סמי-ראשית של בלונדינית נאה במדי עור צמודים בטח היה חויה חדשה לבנים הצעירים שהיו קהל היעד; שער הדמויות היו גברים קשוחים מבוגרים וגברים קשוחים מבוגרים קצת פחות. יש יותר רובוטים מבחורות בהיסטוריה הבדיונית של 2000AD.

אבל ככל שהיא קיבלה עוד ועוד הופעות נראה שאנדרסון מצאה נישה משלה בעולם של דרד – הוא היה קצוות חדים ונוקשים והיא קווים מעוגלים ורכים, הוא טיפל באוייבים שלו באלימות מיידית והיא שאפה להבין את שלה, דרד הוא יציר של המדע הבדיוני בעוד אנדרסון (ברגע שהיא קיבלה סדרת סולו משלה) שקועה בעל טבעי – שדים, רוחות, אלים עתיקים, מטאפיזיקה, קסם… התוצאה היא סדרה שמרגישה לפעמים כאילו היא חיה בגרסה משלה ליקום של דרד שבו הכללים קצת פחות נוקשים.


אלן גרנט היה שותף קבוע לכתיבה של ג'ון ווגנר עד שהשניים נפרדו בשל סכסוך לגבי גורל של דמות מסויימת וכל אחד קיבל חלקה משלו – ווגנר את דרד  המפורסם וגרנט את דמות המשנה אנדרסון (באופן אירוני משהו גרנט הוא הכותב שיותר מוכר לקהל האמריקאי בזכות שורת סיפורי באטמן גותיים מוצלחים בשנות השמונים בעוד שווגנר נשאר מפורסם רק בגבולות הממלכה המאוחדת).


שאמבלה הוא כנראה הסיפור הכי מוכר (והכי נמכר) בכיכוב הדמות. הוא נוצר עם האמן הוותיק כבר אז ארת'ור רונסון, הוא בן שמונים היום ועדיין מופיע מידי פעם, מאסטר מוחלט של שבירת מבנה העמודים הקלאסיים והאיורים האוונגארדיים מפוצצים המוח. רנסון מרגיש לי כמו המקבילה האירופאית של ביל סינקוויץ' – איש בעל סגנון אישי לגמרי שמצליחל תרגם רעיונות מטאפיזיים כמעט בלתי אפשריים למשהו מוחש על הדף. העלילה היא מקבלת מקום די מינורי כשהוא מצייר –  הסיפור מתחיל כאשר שורה של סימנים אפוקליפטיים מתחילים להופיע ואנדרסון, יחד כמה שופטים סובייטים, יוצאת לגלות את מקור הרוע לפני שאחרית הימים תתחיל.


מה שחשוב זה לא הסיפור אלא האווירה השנוצרת משילוב כותב ואמן, התחושה הקסומה שרונסון משרה בתמונות וגרנט מאדיר במילים. זו באמת חוויה אחרת לקריאה – כזו שהיא קודם כל רגשית ורק אחר כך אינטלקטואלית (אני בטוח שגרנט לא יסכים אבל הסיפור בהחלט לא חכם כמו שהוא חושב שהוא – זה מרגיש כאילו נתקלנו בו אחרי סיבוב מסומם למדי בספריה המיסטית שקרובה לביתו).


הבעיה עם זה, כמובן, היא שסוג כזה של סיפור תלוי לחלוטין ביכולת שלך להתחבר למוד הרגשי של איש זר: זה אמנם לא אבסטרקטי ברמה של דיוויד לינץ' אבל זה כן מרגיש קצת כמו הרגעים היותר מעורערים של חודורובסקי (אתה מבין מה הסיפור שהוא מנסה לספר אבל גם שהסיפור פחות חושב מהסימבוליזם).  אפשר בהחלט לטעון שכל הדיבורים על גורל אנושות והאמת היבטיה בהיסטוריה הן שורה של קשקושים סטייל מרכבות האלים. אבל, מצד שני, קשה לטעון שזה מבוצע באופן סטנדרטי

 

 

Red Razors
כתיבה: מארק מילאר, אמנות: סטיב יאוול, ניגל דובין

זה לא סוד שדעתי על מארק מילאר נוטה לשלילי – אני חושב שהאיש הוא גאון בשיווק עצמי ושוטה בכל תחום אחר, כותב חדגוני להדהים שמשתמש בשוקים זולים על חשבון עלילה, פיתוח דמויות או בניית עולם.
ובכל זאת לא יכולתי לצפות כמה רע יהיה – Red Razors, הספין-אוף הסובייטי שמתרחש בעתיד הלא-מרוחק מידי של העולם של דרד. כמו בהרבה סיפורים של מילאר הקנוספט מרתק בתיאוריה אבל מרושל כל כך בביצוע שלא נותר אלא להתעצבן על הפוטנציאל המבוזבז: אחרי התמוטטות של מבנה הכוחות הסובייטי האזרחים משועממים וחסרי כיוון ונתלים במקום באלביס פרסלי כאלוהים החדש במקום קרל מרקס – ההגמוניה של תרבות הפופ המערבית ממלא את החלל הריק שהותיר הקומוניזם. נוסף על כך השופטים החדשים הם לא שוטרים שאומנו מלידה אלא פושעים שנחטפו מהרחובות ועברו תהליך של שטיפת מוח שהפך אותם לא לפחות אלימים אלא לכאלו שיודעים להפעיל את האלימות בכיוון שהמדינה רוצה: השופט רייזור ("תהר") הוא הדוגמה המושלמת לסוג החדש הזה- בריון בלי מעצורים עם חיבה לאלימות וסוס מדבר שנקרא קומרד אד.


אתם מבינים – כי הייתה סדרת טלוויזיה שקרא לה "מיסטר אד" על סוס מדבר. אין סוסים מדברים אחרים ברצועה – זה סתם משהו שמופיע כי מילאר אוהב תרבות פופ ואין לו כוח לדמיין איך יראה עתיד פוסט-סובייטי. מאותה סיבה יש לנו כנופיית רוצחים שמבוססת על הילדים מסקובי דו, מנואל מהמלון של פולטי בתור קורבן לפשע, ודינוזאור בשם פוש-פוז שמבוסס על תוכנית ילדים בריטית ישנה (ואם לא ידעתם את זה הטקסט דואג לומר "הם הנידסו אותו גנטית על פי תוכנית ילדים ישנה"). 
מילאר רוצה אולי להעיר משהו על הדרך בה תרבות פופ אמריקאית קובעת את הדרך לשאר העולם אבל הוא בעצמו נכנע לה – כמו סת' מקפרלן כמה שנים אחרי הוא פשוט מזכיר לכם שדברים התקיימו וחושב שזה מספיק כדי להצחיק אותכם (ולמה שתרבות הפופ שהם יבחור לחקות תהיה כזו שהיא בת מאתיים שנים פלוס בזמן שבו הרצועה מתקיימת?).


נוסף על כך העלילה היא היא אוסף חסר הקשרים של דבר א' ואז דבר ב' – הדמויות לא לומדות שום דבר, לא משתנות ולא באמת חשובות. מילאר משנה רטרואקטיבית את חוקי העולם מתי שנוח לו (בהתחלה אנחנו לומדים שרייזור הוא רק חלק קטן מהתוכנית להפיכת פושעים לשופטים אבל בחלק השני פתאום הוא הראשון והיחיד מסוגו) – לא ממש ברור האם רייזור נלחם בשטיפת המוח או מקבל אותה בשמחה. בחלק האחרון של הסיפור הוא פונה נגד המדינה, עוזר להתחיל מהפכה נגד השלטון הדיקטטורי ואז חוזר ומחליט להלחם נגד הכנופיות שהפכו אותו לקדוש שוב לי ששום הסבר ינתן.


יש, לפחות, תמונות יפות – סטיב יאוול (שיצר את Zenith ביחד עם גרנט מוריסון והיה אז אחד מכוכבי העל של הקומיקס הבריטי) מבוזבז לחלוטין בחצי הראשון של הסיפור – הסגנון הקלאסי והעדין שלו ששם תשומת לב מירבית לשפת גוף ובניית עולם לא תואם את החיפוש של מילאר אחרי רגע האקשן הגדול הבא. בחצי השני מחליף את אותו ניגל דובין, הוא לא בדיוק אמן מהדרגה הראשונה אבל הוא לפחות מבין באיזה סוג של סיפור הוא ושם את הדגש על פיצוצים ואלימות (ולפי השמועות הוא גם שכתב את הסוף המקורי – הסוף שקיבלנו הוא ניהליסטי אבל נאמן בכך לרוח הדברים).
מילאר אף פעם לא הרגיש בנוח בעולם הקומיקס הבריטי ועד כמה שאני לא מחבב את התוצרת שלו באופן כללי המעבר לאמריקה, לגיבורי העל שהוא כל כך אוהב ולפורמט של עשרים פלוס עמודים לחוברת, רק עושה לו טוב. פה יש לנו את הדבר הכי גרוע – לא סתם טיפשות אגרסיבית, אלא טיפשות שמשוכנעת שיש לה משהו נורא חכם וחתרני להגיד.

 

Missionary Man

כתיבה: גורדון רני, אמנות: פרנק קוייטלי, סיימון דיוויס ואחרים

התחלנו עם מערבון עתידני של גורדון רני אז בוא נסיים עם אחד (יש עוד מיליון ספין אופים של דרד אבל הזמן קצר ) – Missionary Man עוסקת בשופט לשעבר, הפעם מהעיר הדרומית טקסס-סיטי במקום מגה סיטי 1, שהחליט לפשוט את מדי חוק הארץ וללבוש את מדי חוק האלוהים – הוא מסתובב במדבריות מלאי מונטנטים ופושעים (ופושעים מוטנטים) ומחלק להם מלוא החופן צדק. וכשאני אומר "צדק" אני מתכוון "הרבה כדורים לפנים".


גורדון רני כותב כבר עשורים באופן כמעט בלעדי ל-2000AD והוא מה שאוהבים לקרוא לו "זוג ידייים בטוחות" – כשזה מגיע לכתיבת סיפורי הרפתקאות יש סיכוי קטן מאוד שהוא ידהים אותך עם איזה תובנה חדשה או ספין רענן על הז'אנרים אבל יש סיכוי אפילו קטן יותר שהוא יביך אותך עם משהו ממש מטומטם. רוב הזמן הוא מישהו שמצוות עם אמנים טובים ונותן להם מקום לפעול.
במקרה של Missionary Man הוא קיבל את ה-אמן: שלושת הסיפורים הראשונים של הדמות מאויירים ע"י פרנק קוייטלי (All Star Superman, WE3) בעבודת המיינסטרים הראשונה שלו. ואפילו שקוייטלי עוד רחוק מהשיאים העתידיים שלו אפשר כבר אז לראות את הגדולה – את תשומת הלב לפרטים, את הטקסטורות החזקות ויותר מכל אמן אחר את הדרך שבה הוא מאפיין תנועה (רגעים קפואים בזמן, מאית שניה לפני שהאלימות שהוא רומז עליה הולכת להתרחש).


אחרי קוייטלי תגיע שורה של אמנים אולי לא מפורסמים באותה מידה אבל בהחלט בעלי תחושה יחודית משלהם – האיש שאחראי להכי הרבה סיפורים הוא אמן הצביעה סיימון דיוויס (וכשאני אומר "אמן" אני מתכוון כזה שמצייר פורטרטים לגלריות במשרה היום יומית שלו) שהוא מהאנשים הנדירים בימינו שעדיין עובדים בצורה פיזית לגמרי בלי טיפת סיוע דיגיטלי. הסגנון שלו מדגיש את האלמנטים העל טבעיים ברצועה – בין עם בשחור לבן או בצבע יש תמיד תחושה של מציאות לקויה לבניית העולם שלו.


קיין עצמו (והסגן שהולך תמיד מאחוריו) הוא דמות מעניינת בפוטנציה שלא מקבלת מספיק מקום להתפתח, כי חשוב לרני לשמור על הדמות כבחור קשוח שמדבר בעיקר בציטטות מהתנ"ך, הוא מתחיל בתור משיהו כמעו כמו המעניש – הוא הורגע ישוב שלם בסיפור הראשון שלו בעודו מצטט את סיפור סדום אבל מתרכח במהרה לגיבור קלאסי יותר שמגן על החלשים מפני החזקים. יש שבריר של עניין ברעיון של איש האלוהים בעולם שזנח את האמונה הקלאסית (הדתות המונטיאסטיות של ימינו הן לא חוקיות ביקום של דרד) אבל אני חושש שרני לא מולל אליהן מספיק.
אבל בכל זאת מדובר בשורה של סיפורים חזקים שנותנים לנו להנות מאמנות מדהימה, אפילו אם הם חסרים את העומק הסאטירי של סיפורי דרד הקלאסיים עדיין יש להם הרבה מה להציע.

 

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.

2 תגובות בנושא “מעבר למגה סיטי 1 – מבט קצר על הספין-אופים של השופט דרד”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *