האם בני אדם חולמים על מכונות? – Hard Boiled

Hard Boiled

כתיבה: פרנק מילר, אמנות: ג'ף דארו, הוצאה: Dark Horse

שאריות הקיץ עדיין לא נעלמו לגמרי ואדם שרוצה מחסה מהשמש יכול למצוא אותה בבית הקולנוע הקרוב לביתו איפה שמוקרן (סביר להניח) בלייד ראנר 2049 – ההמשך המאוחר להחריד לסרט המד"ב הקלאסי בלייד ראנר (שמצדו מבוסס על הספר האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? של פיליפ קיי דיק, באופן פרדוקסאלי אחד הסופרים הכי פחות הוליוודיים שניתן לדמיין ובו בזמן אחד מסופרי המד"ב היותר מעובדים של המאה העשרים). בלייד ראנר 2049 נמשך שעתיים וחצי של תמונות מאוד יפות והרבה מאוד חשיבות עצמית ובכנות המחשבה העיקרית שלי ביציאה מהסרט הוא שבזמן שבזבזתי באולם הקולנוע הייתי יכול לקרוא מחדש את קומיקס המד"ב Hard Boiled של הכותב פרנק מילר (היוצר של Dark Knight Returns, Sin City ושאר יצירות מרכזיות של שנות השמונים והתשעים שאיבד את דעתו, ומרבית כשרונו, בשנות האלפיים) והאמן ג'ף דארו (היוצר של Shaolin Cowboy ואחד האמנים הטכניים הטובים במדיום) לפחות שלוש פעמים.

בצירוף מקרים הוצאת Dark Horse שחררה לאוויר העולם לפני פחות מחודש מהדורה מחודשת של Hard Boiled, הפעם בכריכה קשה ועם צבעים חדשים – דייב סטיוארט, אחד הצבעים הטובים ביותר שפועלים היום, מחליף הפעם את העבודה המקורית של קלוד לגריס בגרסה יותר מודרניסטית וחדה שמדגישה את תשומת הלב לפרטים של דארו (השניים עבדו ביחד מספר פעמים בשנים האחרונות ונראה שהם מסתדרים טוב). אני לא חובב גדול של עבודות צביעה מחודשות, מלבד במקרים בהם הצבעים המקוריים אבדו לגמרי, לטעמי עבודה צריכה לייצג את התקופה שלה ולא להיות מעודכנת להתאים לתפיסה המודרנית של "ריאליזם" – ואכן כמו שאפשר לראות חלק ניכר מהתרומה של סטיוארט היא להוריד את הניאון וצבעי "המצב הרוח"; אני מבין למה אמני העפרונות מעדיפים את הסגנון הזה – הוא שם הרבה יותר דגש על העבודה שלהם (צביעה ישנה מרגישה הרבה פעמים כאילו היא מנסה "לחפות" על עבודת העפרונות בכל מיני אמצעים), אבל קשה לי להתנתק מהתחושה שזה עושה את כל הקומיקס לחדגוני יותר, חסר טקסטורה.

צביעה מקורית מימין, חדשה משמאל

 

Hard Boiled, כמו בלייד ראנר, מבוסס באופן חופשי למדי על סיפור של פיליפ קיי דיק, אם כי מדובר פה יותר בעניין של אווירה ותמות יותר מאשר "עלילה" (עד כמה שיש בכלל עלילה ל – Hard Boiled): הקומיקס שואב רעיונות מהסיפור הקצר The Electric Ant שפורסם במקור בגיליון אוקטובר 1969 של המגזין Fantasy and Science Fiction. מדובר בפיסה טיפוסית למדי של פיליפ קיי דיקף ולכן פיסה מאוד לא טיפוסית מצד כל סופר אחר, על איש שמגלה שהוא מסוגל לשנות את המציאות הסובייקטיבית שלו שנקבעת ע"י קסטה שתקועה לו בבית החזה ומבין ששינוי במציאות הסובייקטיבית עובד גם על המציאות האובייקטיבית של אחרים. עשורים אחרי יציאת Hard Boiled הסיפור זכה לאיבוד ישיר יותר בתור מיני סדרה של Marvel שנכתבה ע"י דיוויד מאק ואויירה ע"י פסקאל אלקסי (ובעוד מקרה של סינכרון קוסמי באותו הזמן הוצאת BOOM פרסמה גרסת קומיקס נאמנה יותר למקור של האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?)

Hard Boiled פורסמה במקור בשלוש חוברות גדולות מידה (פי 1.5 באורך וברוחב מחוברת קומיקס ממוצאת) שעסקו בבחור שעסקו בבחור בשם הנרי לאנז – סוכן ביטוח עתידני שהוא איש משפחה כלאמריקאי טיפוסי (אישה יפה, בית בפרברים, 2.5 ילדים וכלב) שיוצא לרחובות למצוא אנשים שרימו את חברת הביטוח שלהם. ולירות בהם. רק שבעצם קוראים לו ניקסון והוא סוכן מס שיורה באנשים שרימו את מס הכנסה. ובעצם הוא בכלל רובוט בשם "יחידה 2" שמחסל את האויבים של היצרן שלו (ע"י זה שהוא יורה בהם). הסיפור הוא מינימליסטי להחריד ומה שיש ממנו מוצג במקטעים קצרים בין פרצי אלימות מאסיביים – לאנז / ניקסון / יחידה מס' 2 מעורב בקרבות ירי עצומים שגוררים אותו בין מרכזי קניות לכבישים ראשיים לרחובות ראשיים לבתי בושת. כולם מאוירים בסגנון הייחודי להחריד של ג'ף דארו.

צביעה מקורית מימין, חדשה משמאל

אחד הדברים המרתקים בקריאה של Hard Boiled היא לראות כיצד הסגנון המוכר של פרנק מילר, אחד הכותבים האלו שיש להם קול שבולט כמעט תמיד מעל לאמן, טובע תחת העפרונות של דארו – בערך כל דבר שדארו מצייר, לא משנה מי הכותב, הופך במהרה ל"פרוייקט של ג'ף דארו". זה לא רק שדארו מסוגל לדחוס כמות מאסיבית של פרטים לכל פאנל זה הדרך בה הפרטים האלו בונים את תפיסת העולם שלו – העולם שדארו מצייר הוא לרוב גיהנום עלי אדמות, מקום בו תרבות הצריכה ניצחה באופן אבסולוטי וזבל מכסה כל פינת רחוב בעוד גראפיטי מלא שנאה מכסה כל קיר ותקרה. אלימות, לא משנה כמה ברוטאלית, היא משהו שכולם מגיבים עליו באפאטיות חסרת עניין (הבוסים התאגידיים ב- Hard Boiled משוכנעים שלא תהיה להם בעיה לכסות את מאות הגופות שניקסון משאיר אחריו במרדף האלים שהוא מנהל דרך רחובות העיר).

ב- Hard Boiled לכל אלו מתווסף אלמנט מיני בולט, בשוליים של עמודים רבים אפשר לראות לא רק פרסומות לסרטי פורנו וחנויות סקס אלא אורגיות המוניות ממש – כאשר המבטים על הפנים של המשתתפים קפואים בחוסר רגש משווא. אני מרגיש שכדי לדבר על היחס של מילר למין צריך לא מאמר אלא ספר שלם (ושאין לי את הידע המתאים לכתוב על העניין לעומק בכל מקרה) אבל מעניין לראות אותו ואת דארו משתפים פעולה בסיפור שבו הדמויות הנשיות הראשיות, במעט המקום שיש להן, מנוגדות לארכיטיפ החביב על מילר – הבחורה הקשוחה והדומיננטית שחלק מהמהשיכה המינית אליה זה מגוון הדרכין בהן היא יכולה לפרק לגבר את הפנים (ולתת לו להוכיח בניצחון שהוא ראוי לה). פה ההתמקדות היא לא על הקשיחות אלא על היכולת האמפאתית שלהן, היכולת לאהוב שפשוט לא קיימת אצל ניקסון- כאשר רובוטית נשית מנסה ליצור קשר רגשי עם יחידה מספר 2 היא עשה את זה באמצעות מגע פיזי, הבטחה למין מלא אהבה, אבל הוא דוחה אותה באופן מיידי כי הוא לא מסוגל להתמודד עם הרעיון של רגש אמיתי.

 

בכך, בעצם, Hard Boiled מביא זווית שונה ל השאלה הקבוע של "מותר האדם מן המכונה?". לא רק מה יקרה כשהרובוטים יתחילו להרגיש כמונו אלא מה יקרה כשנפסיק להרגיש בכלל. במידה רבה הגיהנום העירוני שדארו מצייר פה מרגיש כמו הכנה לחלקים האפלים יותר של הרשתות החברתיות המודרניות – כל מי שבילה זמן קצר בטוויטר יודע כמה קל להיכנס למבוך אינסופי של הודעות שנאה ונאצה, כאלו שמביעות תיעוב אמיתי כלפי יהודים, שחורים, הומוסקסואלים טראנסג'נדרים, נשים וכל קבוצה אחרת ובו בזמן מתעקשים שהם לא רציניים, שזו הכול בדיחה. תוסיפו לכך את העובדה שחלקים מאותם המגיבים הם בעצם בוטים, תוכנות תגובה אוטומטיות, ושפעמים רבות אי אפשר להבדיל בינם לבין מגיבים אנושיים – לא כי הבוטים כאלו מתוחכמים אלא כי אנחנו לפעמים כל כך טיפשים.

צביעה מקורית מימין, חדשה משמאל

במידה רבה Hard Boiled מרגיש הרבה יותר קרוב לסיפור של פיליפ קיי דיק מאשר מרבית העיבודים הקולנועיים שקיבלו העבודות השונות שלו (מלבד סורק אפלה של לינקלייטר שהיה נאמן למקור) – זה עניין של טון ותחושה, לא של סיפור, של טקסטורה רעיונית. אפילו הסרטים המוצלחים יותר שמבוססים על יצירות של דיק לוקחים רק את הרעיונות הבסיסיים ומכניסים אותם למסגרת קונבנציונלית יותר (הסיפור המקורי של דו"ח מיעוט מתחיל עם המילים "אני קרח, קרח וזקן ושמן", הסרט נותן לנו את גופו המפוסל של טום קרוז). Hard Boiled מרגיש כמו שסיפור של פיליפ קי דיק אמור להרגיש, הוא מעלה שאלה ותהיות אבל מתקמצן על התשובות – כאשר הגיבור של Second Variety (סיפור קצר שהפך לסרט האקשן Screamers) מסתכל על הרובוטים שרוצים להחליף את האנושות ומבין שהם כבר התחילו לפתח את הטכנולוגיה להרוג אחד את השני זה משחק על אותה אירוניה נוראית, אנחנו לא יודעים מה יקרה לאנושות, מה יקרה ךרובוטים, אנחנו יכולים רק לנחש.

מצד שני דיק לא היה כותב של אקשן ובהחלט אפשר פשוט לקרוא את Hard Boiled כמעין פיסה חסרת מחשבה של בלט-מכני – ניקסון מרסק את המכונית המאסיבית שלו דרך רחובות העיר במרדף אחרי מה שהוא חושב עליו בתור רמאית ביטוח ומחליף אגרופים, כדורים, התנגשויות ורימונים אין ספור עם הפושעים והמשטרה. זה מדהים הדרך שבה דארו מראה לך את הכול ובו בזמן רומז על עוד אינספור דברים נוראיים שנמצאים ממש מחוץ לדף – אחד ה"שוטים" הכי מרשימים בספר מראה לנו דמות שונה שעוקבת אחרי שביל ההרס שניקסון השאיר אחריו בדרך לעוד קרב – פאנל אחר פאנל, עמוד אחר עמוד (כולם גדולים בהרבה מהרגיל) של הרס ומוות וחורבן והרס וגופות ופציעות והרס. זה מבחיל ויפיפה בו זמנית וקשה לחשוב על אמן אחר שהיה מסוגל לעשות משהו דומה – זו לא שאלה של כמות הפרטים, זה שאלה של מה דארו מביע באמצעות הפרטים האלו.

צביעה מקורית מימין, חדשה משמאל

או, יותר נכון, זה שאלה של מה אתה (הקורא) מקבל מהתמונות האלו – Hard Boiled הוא יצירה שאני חוזר אליה כל כמה שנים וכל פעם אני מרגיש אני מקבל ממנה משהו אחר. הדוגמה עם טוויטר היא משהו שלא היה לא במחשבתי כשקראתי את הקומיקס פשוט כי לא היה טוויטר אז, והרשתות החברתיות השונות היו הרבה יותר צנועות מבחינת הגודל וכמות המידע. ואני חושב שזה סיימן ההיכר של יצירת מופת אמיתית – כזו שהיא אמנם תוצר של זמן ומקום מסוים אבל ממשיכה להרגיש רלוונטית גם שנים אחרי, כזו שמכריחה אותך להמשיך להתמודד עם השאלות הגדולות האלו שצדות את המחשבה האנושות  לאורך הדורות

כזו שמכילה מספיק חילופי ירי להרוג צבא.

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.