סלחו לו על הגאונות שלו – Maxwell's Demons #1

כתיבה: דניז קאמפ; אמנות: ויטוריו אסטונה; לטרינג: אדיטיה בידיקאר; הוצאה: Vault Comics

מאקסוול מאאס הוא האדם הכי חכם בהיסטוריית האנושות. הוא גם ילד בן עשר שכלוא בנסיבות שלא ראויות למוח המבריק שלו. הוא בודד, מדוכא, וחסר חברים, יתום מאם ועם אבא שמתעלל בו ולא מסוגל לתפקד. אביו חושב שהוא מסתגר בחדרו יומם וליל, רק שהמציאות קצת שונה—מאקסוול בנה בארון הבגדים שלו דלת שמובילה אותו ליקומים שונים ולעולמות מרוחקים. אבל מעבר לדלת הזו אורבות לא רק הרפתקאות מרהיבות, אלא גם סכנות שונות ואדירות—ומאקסוול הולך לגלות שהיקום לא פשוט כמו שחשב.

הכתיבה של דניז קאמפ מצליחה לאזן בין הדמויות המקורקעות והנחת הבסיס הרחוקה מהמציאות בצורה מעולה. קאמפ משחק על קו התפר שבין המוכר לזר—יש אלמנטים שבמבט ראשון עשויים להיתפש בעין הקורא כלא חדשניים במיוחד, אבל קאמפ מצליח לתת ספין ייחודי משלו. יחסית לסיפור מסגרת שעשוי להיחשב כמדע בדיוני כבד, יש כאן דגש חזק על האנושיות של הדמויות: ניתן להבחין ברגשות עזים שמנחים את כל אחת מהדמויות, כשהתשוקות, הפחדים, והשאיפות של כל דמות מונחות בגלוי על פני הדף—רק שלא תמיד המציאות היא כפי שהיא נראית.

האמנות של ויטוריו אסטונה הולמת את הסיפור בצורה מעולה. כשם שהסיפור נותן לדמיון של היוצרים ושל מאקסוול לרוץ בחופשיות, כך גם האמנות משתחררת משלשלאות הריאליזם ונודדת לארצות, לעולמות, ליקומים מרוחקים משלנו. אסטונה מפגין קו דינאמי וזורם בצורה מעולה, עם אווירה שמשתנה בהתאם לצרכי הסיפור ונעה בין המציאות הקודרת שבחיי מאקסוול לבין היצירתיות והפלא שבהרפתקאותיו.

אסטונה צובע את האמנות בעצמו, והצביעה שלו בהחלט ראויה לשבח: כמו הקווים עצמם, גם הצביעה מעצימה את האווירה, כאשר לחיים ה־"אמתיים" וה־"מקורקעים" פלטת צבעים קודרת ואפלה, כאשר ההרפתקאות של מאקסוול מקבלות צבעים בוהקים ורוויים, בהתאם לדיכוטומיה שבבסיס הסדרה: האפלה והעגמומיות שבאותם חיים מבוגרים ומקורקעים, ומנגדן הצבע העז שלוכד את העין ומסמל את העניין והכיף שבנעורים. אסטונה, שם חדש יחסית בתעשיית הקומיקס, מראה סגנון מרענן וצעיר, ואין ספק שימשיך להתפתח עם הדמויות.

חשוב לציין שבבסיס הסדרה נמצאת גם הבטחה שדי נדיר לשמוע במצב הנוכחי של תעשיית הקומיקס: כל חוברת של Maxwell's Demons מתרחשת בתקופה שונה בחייו של מאקסוול, כך שכל חוברת מכילה סיפור שעומד לחלוטין בפני עצמו, עם סגנונות משתנים והשפעות משתנות.

לסיכום, מדובר בהתחלה מבטיחה לסדרה שככל הנראה תהיה מיוחדת ושונה באופן קיצוני מהתוכן הנוכחי שעל המדפים. אנשים שקראו את החוברות שכבר מוכנות לדפוס ואת ה־"תסריטים" של קאמפ* לחוברות הבאות משווים בין הסדרה הצעירה לבין מיטב העבודות של כותבים מהגדולים בתחום, דוגמת גראנט מוריסון, ולבין סדרות אדירות ואפיות דוגמת The Sandman, ויש אמת בדבריהם—עם כתיבה מצוינת ומרעננת, אמנות מעולה, והבטחת בסיס מפתה, ייתכן ואנחנו מסתכלים על אחת מהיצירות המגדירות והחשובות של הדור הנוכחי.

*יש משהו שגוי באופן אינהרנטי בשימוש במונח "תסריט" לתוצר שלא נועד להפוך לסרט, אבל, מאחר ואין מקבילה עברית ראויה למונח "script", נאלץ להסתדר עם מה שיש.

Comments

comments

חגי פלבסקי
בן 15 (פיזית, בן 85 מנטלית), תלמיד תיכון. קורא יותר מדי קומיקס. כותב מעט מדי ביקורות. האבטיפוס האישי של אלוהים. ההשראה לצ'ארלי בראון. קרא פעם אחת את סרבוס של דייב סים ושרד כדי לספר. מושפע מהאנטר אס. ת'ומפסון (אשר גינה את ההשפעה הזאת, ירה בקקטוס וצעק "תתרחק, ילד!"). לא יודע להשתמש בסמי-קולון אבל; מתעקש בכל זאת.
מצחיק בערך כמו רשימת שינדלר.