ברק, רעם, ניאון – Thor: Ragnarock

ת'ור: רגנהרוק

במאי: טייקה וייטיטי, תסריט: אריק פירסון, קרייג קייל, שחקנים: כריס המסוורת', קייט בלנשט, מארק רופלו, תסה ת'ומפסון, קרל אורבן, אידריס אלבה.

מבוסס על דמויות שנוצרו ע"י סטן לי וג'ק קירבי.

מבוסס על סיפורים של וולט סיימונסון, גרג פאק, אהרון לופרסטי ואחרים

אודה ותוודה מראש שאין לי חיבה מיוחדת (או בכלל) לסדרת סרטי ת'ור, התת-זיכיון הפחות לטעמי בתוך היקום הקולנועי של מרוול. כל הנתונים ליצירה טוב נמצאים שם – לקומיקס יש מיתולוגיה עשירה ועשרות שנים של סיפורים מעניינים למשוך מהם (וזה בלי להזכיר את הרקע המיתולוגי שמעניין בפני עצמו), כריס המסוורת' בתור אל הרעם הוא כל מה שאתה רוצה שהוא יהיה (כריזמטי, יפה תואר, בעל כישרון מסויים ללעג עצמי), יש הרבה דמויות משנה מעניינות בפוטנציה והיכולת לספר סיפורים במקביל הן ב"עולם האמיתי" והן בממלכות טכנו-פנטסטיות של אליפ, דרקונים וקרני לייזר – אבל איכשהו שני הסרטים הקודמים הרגישו משעממים וחסרי חיים, מבויימים בחוסר מעוף ובלי טיפת אישיות.

נחמד אם כך לגלות שהבמאי הניו-זילנדי טייקה וייטיטי (מה שאנחנו עושים בצללים, אחת מהקומדיות הטובות ביותר של העשור האחרון) חולק את חוסר החיבה הזו: בתוך רבע שעה מכתוביות הפתיחה כמעט כל השאלות והרעיונות שהוצגו בסרטים הקודמים נסגרות בקצב מסחרר ראש (הרומן בין אישה אנושית לאל הרעם שתפס שני סרטים קודמים נגמר במשפט וחצי) כדי שהסרט יוכל להגיע לעלילה שמעניינת אותו. למי שנהנה מהסרטים הקודמים זה כנראה יגרום למיני-התקפי זעם – אבל אלו ישכחו במהרה בשילוב של צחוקים ורמים וקריאות "פאק יה" כל פעם שמתחיל עוד קרב אפי.

אלת המוות, הלה (קייט בלנשט – שהנוכחות והכריזמה שלה מנפיחות חיים בעוד דמות כובשת קוסמית רדודה), חוזרת מהכלא שבו אודין כלא אותה לפני מליוני שנים ויוצאת לכבוש את אסגארד, ת'ור מנסה להלחם בה אבל מוצא עצמו נזרק לכוכב אחר בשם סאקאר שבו מכריחים אותו להלחם בזירת גלדיאטורים להנאת הבוס המקומי הגראנדמאסטר (ג'ף גולדבלום – שנשען באופן מענג לחלוטין לכל בדיחות על איך שג'ף גולדבלום משחק). עכשיו ת'ור חייב למצוא דרך לברוח מסאקאר ולחזור לאסגארד להציל את היום. כדי לעשות את זה הוא יצטרך לגייס שורה של בעלי ברית כולל לוחמת אסגארדית לשעבר שמנסה לשכוח את הבית (תסה ת'ומפסון המצויינת), האח הבוגדני שלו לוקי (טום הידלסטון) וחבר ירוק מכדור הארץ (אתם יודעים מי).

הטוב: טייקה וייטיטי הוא במאי קומי מצויין ות'ור: רגנהרוק מדגים את זה באותה מידה כמו מה שאנחנו עושים בצללים או הפרקים של טיסת הקונקורדים שהוא ביים- יש בסרט האקשן הקומיקסי הזה יותר בדיחות מכל הקריירה של ג'ד אפטאו ביחד והן מגיעות בכזו מהירות ומגוון (בדיחות סלפסטיק, דיאלוגים שנונים, עיצובים ביזאריים, נון-סקוייטרים) שגם אם לא נהנתם מאחד תהנו מהבאה. העובדה שהסרט בנוי על ההמשכויות הארוכה של סרטי מרוול מאפשרת ליוצרים לעשות בדיחות רצות שבנויות על רעיונות שהופיע לפני חמש שנים. הסרט פשוט כיפי לצפיה ונחמד לראות שהכישרון הקומי שהמסוורת' הפגין במגרשות השדים לא היה טעות חד פעמית – האיש לא רק נראה כמו פסל של אל הוא גם מצחיק באמת (וזה מרגיש ממש לא הוגן).

נוסף על כך הסרט מגיע עם חזון ויזואלי משלו – לאלו שדאגו (או קיוו?) שהסרט יחכה יותר מידי את אווירת ופסקול שנות השמונים אני שמח להודיע שוייטיטי מוצא את ההשראה שלו בעשור אחר: שנות השבעים! פס הקול נשמע כמו שילוב בין אלבומי הרוק הכבד המוקדמים (שיר המהגרים של לד זפלין מופיע יותר מפעם אחת) לשירי הפרוג הרוק המנופחים של Yes – ELP והעיצוב (משדות הזבל האסטטיים של פרברי סאקאר, דרך הקהל של זירת הגלדיאטורים ועד לאסגארד עצמה) גם כן נראה כאילו הוא קפץ ישר מהכריכות של אחד האלבומים האלו, או ישר מעמוד אקראי של מגזין הקומיקס הצרפתי Métal hurlant.

זה סרט מרשים למראה – וזה מסוג בניית העולמות שבהם ה- CGI המוגזם לא מרגיש בעייתי פשוט כי אנחנו מקבלים מראש שאנחנו בעולמות פנסטסטיים ולא אנושיים. אין פה נסיון לריאליזם ולכן גם אין פה כישלון של ריאליזם. ולפחות מהזויות הזו הסרט הזה עושה עבודה הרבה יותר טובה בלהיות סרט מד"ב צרפתי מופרע מ- ולראייין: עיר אלף הכוכבים (סרט מאת במאי צרפתי שמבוסס ישירות על קומיקס צרפתי). כן, זה בברור סרט של מרוול קומיקס, אבל זה לא אומר שהוא נראה כמו כל הסרטים האחרים שלהם – אף אחד לא הולך להתבלבל ולחשוב שהוא נכנס להקרנה חוזרת של חייל החורף.

 

הרע: הקצב מוגזם – כל העסק נמשך טיפה יותר משעתיים וזה אחד המקרים המעטים בשנים האחרונות שבהם התפללתי שיאריכו קצת את שובר הקופות שלי פשוט כדי שיתנו לדמויות ולעלילה לנשום (אחרי המערכה הראשונה העניינים משתפרים קצת ובכל זאת). תוצאת משנית של המקצב הזה הוא שהשחקנים צריכים לעבוד שעות נוספות כדי לנפוח חיים בתפקידים שלהם, התסריט פשוט רץ מנקודה עלילתית לנקודה עלילתית, ממפנה למפנה: קרל אורבן בתור סקורג', העוזר שלא מרצון של הלה, עובר קשת עלתית שמרגישה נמתחת ונמהרת בו זמנית; הדמות של תסה ת'ומפסון גם כן עוברת מהפך שמרגיש מהיר מידי ביחס לאיך שהיא הוצגה בהתחלה.

ההומור, כאמור, מצויין. אבל הסרט משתמש יותר מידי פעמים כמפשעה, יש הרבה רגעים של הסרט שאמורי דרמתיים, אפיים או מגניבים והסרט פשוט מסרב לתת להם לנשום – כל פעם שהקהל מתחיל להרגיש משהו היוצרים זורקים עליך עוד בדיחה. הקליימקס של הסרט כן מכוון לגרום לקהל להרגיש משהו, משהו עמוק וכואב ואלי אפילו אישי, אבל הוא מכשיל את עצמו בכך שהוא דוחס עוד בדיחה ועוד בדיחה ועוד בדיחה. תקראו לזה תסמין שומרי הגלקסיה אם אתם רוצים: סרט טוב מהז'אנר הזה אמור למצוא איזון בין הקומדיה לרצינות ות'ור: רגנהרוק שוגה לעיתים לצד הקומי.

 

המעניין: אחת הביקורות שנמתחות לעיתים קרובות בסרטי מרוול הוא שהם בסך הכל ספקטקל חסר תוכן, פיצוצים ובדיחות בלי שום נוכחות אמנותית. הביקורת הזו אף פעם לא הרגישה נכונה (לטוב או לרע תמיד היה בסרטים האלו משהו מעניין תיאורטית הדרך שבה ספיידרמן: השיבה הביתה מדבר על הבדלי מעמדות, או היחס של קפטן אמריקה לאייקונגרפיה לאומית) ובוודאי שלא תרגיש נכונה בהקשר של ת'ור: רגנהרוק – סרט שיש לו הרבה מה להגיד על חטאים היסטוריים ועל הנסיון של אומות לשכוח את החלקים הפחות הנעמים של העבר שלהם כדי ליצור תמונה נעימה יותר ממה שבאמת היה. הלה היא, תרתי משמע, העבר של אסגארד שבה לרדוף את הווה – מה שאודין ניסה לשכוח (ומה שת'ור ולוקי אף פעם לא רצו לדעת). זה לא פוסט ניתוחי ולכן לא נדון בעסק הזה יותר מידי (אם כי המסקנה הסופית של הסרט מרגישה כמו מאין הצהרה כללית נחמדה וטובת לב שהיא מסוג הדברים שלא באמת מתרגמים טוב לעולם האמיתי).

בסופו של יום ת'ור החדש הוא סרט מומלץ: פגום, כן, אבל כזה שמרגיש מלא חיים ונוכחות. סרט כיפי באופן כמעט כרימנלי.

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *