ביקורת – Batman: Dark Price Charming

Batman: Dark Prince Charming, Book I

כתיבה ואמנות: אנריקו מאראיני, הוצאה: DC / Darguad

 

בניסיון לגייס מעט מהיוקרה שמיוחסת לקומיקס אירופאי בצפון אמריקה DC החליטו לשתף פעולה עם המוציא לאור הצרפתי Darguad  על זוג רומנים גראפיים שלוקחים את עולם הקומיקס האמריקאי של גיבורי על ומשלבים אותו עם פורמט הפרסום הפרנקו-בלגי: אלבומים של שישים עמודים בכריכה קשה, עם ערכי הדפסה גבוהים מהרגיל. כדי לגרום לכל העסק להרגיש אפילו יותר אירופאי הם לקחו את האמן אנריקו מאראני (שאני לא מכיר אישית אבל הוא אייר כמה סדרות הרפתקאות ארוכות שנים כמו Le Scorpion) שיציייר ויכתוב את העסק.

בהקדמה שלו לספר מאראני מדבר על הרצון שלו לחרוג מהגבולות של היקום הסטנדרטי של DC (טוב) ולספר סיפור משלו (טוב!) עם חיבור חזק יותר למסורת הנואר האירופאית (טוב!!!). אז איך זה שבמקום התוצאה היא סיפור באטמן סאב-גנרי שנראה טוב אבל עם טקסטים מביכים שנראים כאילו עברו דרך google translate לפני שהם הגיעו לדפוס?

הצד הטוב – האמנות באמת יפה. מאריאני מביא איתו סגנון קלאסי, קו חלק ומעוגל שמדגיש את היופי של הדמויות והעולם. למרות הבחירה המעצבנת ללכת על עיצובים יותר ריאליסטיים של הדמויות,  אני תומך בגישה שאם אתה מצייר קומיקס תצייר קומיקס ועל תנסה לגרום לדמויות להראות כמו שחקנים בתחפושת, קשה להכחיש את הכישרון המעורב. הסיפור נותן לאמנות הרבה מקום לנשום: סצנות אקשן ארוכות ומרשימות של מרדף בכבישים, שוטים מקסימים של העיר גות'האם. השאלה העולה מכל זה היא – אם אתה כבר עושה סיפור כזה ממוקד אמנות (ויש מעט מאוד תוכן סיפורי בדפים האלו) ומציג אותו בתור "פורמט אירופאי" למה לא ללכת על גדול אירופאי?

אלבומים אירופאים, לרוב, הרבה יותר גדולים מקומיקס אמריקאי טיפוסי (מה שמאפשר להם להציג יותר פאנילם פר עמוד ובכך להתגבר על מספר העמודים הנמוך יותר) – והגדול הזה הוא מה שמפאשר לאמנות לזרוח. אבל הספר הזה הוא בגודל טיפוסי לגמרי.

 

אבל ההצגה של האמנות היא באמת הבעיה הפחותה ביותר של הכרך הזה: הכתיבה היא פשוט נוראית. מה שיש לנו פה זה עוד סיפור על באטמן מול הג'וקר, שבאטמן טורח להזכיר לנו בדיאלוג הבלש-פרטי שלו שהוא "האוייב הכי גרוע שלי. ההפך שלי", שחוטף ילדה קטנה שקשורה (ואולי לא) לברוס ויין. בין לבין יש לנו שוד תכשיטים גנרי, שם בעיקר כדי למלא מקום ולהשוויץ בכישורים של האמן, והופעות קצרות של הארלי קווין וקאטוומן שמפושטות מכל מידה של אישיות (ומעוד כמה דברים) בצורה שבוודאי תגרום למעריצים שלהם מידה קטנה של זעזוע.

העלילה אולי גנרית, אבל הדיאלוג הוא באמת מה שלוקח את הסיפור הזה למחוזות הגריעות: אני לא יודע מה מידת הכישרון של מאריאני באנגלית (האיש יודע צרפתית ואיטלקית, זה לא שחובה עליו ללמוד שפה שלישית) אבל זה בהחלט מרגיש שהספר הזה צריך יד מסייעת בדמות כותב מקומי. הדיאלוגים והמונולוגים נאים בין שטויות פסאודו-מתוחכמות על "העיר שלי" או "הנמסיס שלי" שנראים כאילו יצאו מפאנפיק של ילד בן 13 שנכנס בדיוק לשלב הגותי שלו לבין וואן ליינרים גנריים מסרטי אקשן.

באטמן פה הוא קשוח וכועס וזהו. הג'וקר פה הוא….. מה בדיוק? לרגע הוא רוצה לרצות את הארלי קוין ושניה אחרי זה לא אכפת לו ממנה, הוא כוח ניהליסטי שמוכן להקריב את עצמו עם באטמן איתו לשם הבדיחה ואז הוא סתם שודד בנקים גנרי. הג'וקר תמיד היה דמות שהשתנתנה בהתאם לרצון היוצר אבל חשוב שליוצר יהיה איזה חזון מנחה לגבי מה לעשות איתה, החזון היחיד שמנחה את מאריאני הוא "הג'וקר פופלארי, בואו נשתמש בו." הדמויות הנשיות, כאמור, מפגינות את כל הכריזה של מתלה בגדים.

והעלבון הגדול מכולם הוא שמדובר בספר ראשון מתוך שתיים, דואולוגיה של גריעות (שלא אטרח לסיים). ושוב – מאחר וכל העסק לא באמת מוצג בפורמט האירופאי לא ממש ברור לי למה בדיוק  זה צריך להיות שני ספרים במקום אוגדן יחיד (מעבר לחמדנות הצפויה). למרות שישים ומשהו עמודים, הייפ פרסומי ומחיר מוגזם (13$ בגרסה הדיגטלית), כל העסק מרגיש כמו גיליון ראשון בקשת סיפור שונצרה בתור פילר: מילוי מקום בזמן שהיוצרים של סדרת באטמן הנוכחיים נמצאים בחופש ו-DC צריכים לפרסם משהו.

אם הייתם אומרים שמדובר בתסריט אבוד מסוף שנות התשעים שמישהו מצא בארונית והחליט לפרסם בתור בדיחה הייתי מאמין לכם.

Don't Believe the Hype

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *