ביקורת – Kayin & Abnei #1

Kayin & Abnei #1

כתיבה: ג'וני בה וקינן קורנגיי, אמנות: ג'וני בה, הוצאה: עצמאית

אחת הבעיות עם הגל של קומיקס מד"ב ששותף את התעשיה בשנים האחרונות הוא שכבר ראינו הכל – כל החזיונות העתידיים שאנחנו מקבלים מרגישים כמו שחזורים של רעיונות שכבר ראינו עשרות ומאות פעמים. עוד פעם עולם פאנק-פוסט אקפוקליפטי בהשראת מקס הזועם, עוד אופרת חלל שנראית כמו מלחמת הכוכבים, עוד עיר עתידנית שמעתיקה מאקירה… יש וריאציות שונות אבל אפילו היוצרים הכי מוכשרים שפועלים היום (כמו דניאל וורן ג'ונסון על Extremity המצויינת) עובדים בתוך מסורת מוכרת.

בגלל כזה כל כך נחמד לראות משהו כמו קאיין ואבני (תת כותרת "הרפתקאת חלל בסגנון אפרו") – קומיקס עם חזון שלא מזכיר שום דבר אחר על המדפים כרגע. כמובן ש- AfroFuturism, הסגנון בתוכו צמד היוצרים הצעירים של הסדרה פועלים, הוא לא רעיון חדש אבל זה לא משהו שנפוץ בעולם הקומיקס – ובטח שלא בעולם דובר האנגלית. יכול בהחלט להיות שיש במדינות אפרחקה השונות סצנה מגוונת שבתוכה הרעיונות האלו כבר נחשבים למשעממים אבל פה ועכשיו זה מרגיש כל כך מרענן, כל כך חדש, כל כך נכון.

כמובן שכל החדשנות בעולם לא תעזור עם הסיפור עצמו מחורבן. אבל למרות פגמים מסויימים שנובעים (כנראה) מחוסר הנסיון של היוצרים ומההתעקשות של אמן אחד לעשות הכול לבד קשה להכחיש את הכישרון המעורב:: אם אני הוצאת קומיקס אינדי הייתי קופץ על ההזדמנות להעסיק את האמן והכותב ג'וני בה ולפרסם את היצירות תחת עורך מקצועי (שיכול לשייף את פגמי הנעורים). מעבר לעיצובים המעניינים יש פה כישרון עצום לאווירה, סצנות אקשן מרשימות ושימוש כיפי להדהים באפקטים קוליים כחלק מהעמוד – מסוג הדברים שעובדים רק במדיום הקומיקס.

העלילה עוסקת בשני צעירים, קאיין שמתמחה בלוחמת קרקע ואבני הטייסת, שיוצעים למסע לנקום באנשים שאחראים להשמדה של השבט שלהם. זו כנראה העלילה המרכזית של הסדרה אבל הגיליון הזה הוא הרפתקאת אקשן קטנה יותר בתוך המטה-סיפור: השניים לוקחים עבדוה-צדדית להפיל שר-מלחמה מושחת מטעם בו פשע במטרה להניח את הידיים על כלי נשק קטלני במיוחד שיעזור להם בעתיד. כל זה מועבר בזריזות ויעילות, ואחרי זה – פיצוצים ומכות!

 

זה הכל מאוד מסוגנן ומאוד מרשים למראה. אני מאוד מעריך קומיקס שלא מתבייש בהיותו קומיקס: ג'וני בה מנצל את רעיונות של שבירת עמוד, שימוש באונומטופיה, מבני פאנלים לא שגרתיים ומונטאג'. כל האמצע של הספר הוא מאין מיני-יצירת מופת מרשימה בפני עצמה.

אך למרות כל ההנאה קשה להתכחש לפגמים השונים שמורידים מאיכות הקומיקס: הראשון הוא צורני – בה הוא עפרונאי וצבעי מחונן אבל הכישרון שלו כאמן אותיות (letterer) מוגבל, העבודה של אמן אותיות היא אחד החלקים הלא-מוערכים דיים ביצירת קומיקס ועבודה גרועה מושכת אל עצמה תשומת לב באופן מיידי. במקרה הזה זה לא רק שהרבה זמן בחירת הפונטים מרגישה גנרית (וזה למרות שהאפקטים הקוליים על הדף מאוד מרשימים) זה גם העובדה שמספר המילים בברור לא נשקל כראוי מול גודל בועות הדיבור מה שמוביל להרבה מקרים של חלל מת שמסיח את הדעת.

הבעיה היותר גדולה היא הדיאלוגים: כנות בכתיבה זה טוב וחשוב, המוכנות לשפוך את הרגש על הדף היא תכונה ששווה להעריך – במיוחד בעולם ציני כמו שלנו ובהתחשב בנושאים הקשים שהגיליון מתעסק איץם בסוף. מצד שני – אנחנו לא באמת צריכים שהדמויות יגידו לנו שלוש פעמים שהאנשים נגדם הם נלחמים הם "מקקים שצריך להשמיד" וש"אנחנו הורגים כדי שהם לא יעשו לאחרים מה שהם עשו לנו". יש רפטטיביות לא אלגנטית בדרך שבה הדמויות מתקשרות – וזה בהחלא מסוג המקרים שבהם עדיף לשמור את המילים למינימום ולתת לאמנות לדבר בפני עצמה.

אך למרות הפגמים אני ממליץ בהחלט לבדוק את הגיליון הראשון של הסדרה שניתן עכשיו לרכישה דיגיטלית ישירה בעלות של דולר אחד (באנגלית או בצרפתית, תלוי מה נוח לכם) ולראות את הצעדים הראשונים של מה שיהיה בעתיד כישרון בולט.

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *