וואלאבי אנאלוגי בעולם דיגיטאלי – Rocko's Modern Life #1

כתיבה: ריאן פרייר; אמנות: איאן מק׳גינטי; צביעה: פרד סטריסינג; לטרינג: ג׳ים קאמפבל; עריכה: וויטני לפארד; הוצאה: KaBOOM!

(אמנות קאבר על ידי חורחה מונלונגו.)

עברו כבר מעל עשרים שנה מאז שרוקו עלה על המסך בפעם האחרונה, אבל הנה הוא חזר, מבלי שהרבה ישתנה. אני מודה: בקושי זכור לי משהו מהסדרה המקורית, כי צפיתי בה כשהייתי צעיר, בשידורים חוזרים בערוץ ניקלודיאון, באופן לא מסודר. אך בקריאת החוברת הראשונה של הסדרה החדשה מבית KaBOOM!, חזרתי שנים אחורה, לילדות ולעבר, בלי בעיה בכלל.

אחד הדברים הכי קשים בכתיבה של זכיונות ממדיום אחר הוא לשמור בזהירות על איזון בין הקול והסגנון המקורי לבין הסגנון הייחודי של היוצרים, כאשר האידיאל הוא שיהיה אפשר לזהות את שני הסגנונות הנפרדים בלי שתהיה התנגשות. החוברת הראשונה של Rocko's Modern Life היא בהחלט דוגמה מצוינת לכך: יש סימביוזה מוחלטת בין הסגנונות, שבהחלט מחמיאים אחד לשני.

הכתיבה של ריאן פרייר מצחיקה, כיפית, ואקסצנטרית. הסגנון של פרייר מתאים בצורה מושלמת לסיפור כמו Rocko, עם דגש חזק על הומור ועל ה־״אנושיות״ של הדמויות (אז מה אם הן חיות מואנשות?). למרות האפקטים הקומיים הברורים שבכתיבה של פרייר, יש כאן רגשות חזקים מאוד שמורגשים דרך הקולות של הדמויות—אותם קולות התואמים באופן מעולה את הכתיבה של המקור, כאמור—והאופי המיוחד והשונה של כל אחת מהדמויות קורן.

האמנות של איאן מק׳גינטי דינאמית, זורמת, ובכללי מהממת. כאנימטור (הפיילוט המונפש שלו, Welcome to Showside, אשר מתקשר לקומיקס באותו השם, זכה ועדיין זוכה לאהבה רבה), מק׳גינטי מפגין תפישה חזקה של ״חיים״ באמנות שלו, ומצליח לתת לאמנות שלו תחושה דומיננטית של תנועה. האנימאטיביות של מק׳גינטי מתבטאת גם בהבעות הפנים האקספרסיביות והמצוינות שלו. גם בניית העמודים שלו מופתית—פאנלים שנופלים מחוץ לנורמת המרובעים שנפוצה בקומיקס מפגינים נוכחות, עם פאנלים עגולים או ״עקומים״ לרוב. זה עוזר במידה רבה לזרימה של הסיפור, וגם משקף את המצב הנפשי ה־״עקום״ והרעוע של רוקו הנוירוטי, השעיר לעזאזל של היקום ששום דבר לא מסתדר לו.

הצביעה של פרד סטריסינג מחמיאה לקווים של מק׳גינטי עם פלטה פשוטה אבל מלאת חיים. סטריסינג משתמש בצבעים רגועים, בהירים יחסים, מקומיים ולא מדורגים—התאמה מאוד קרובה לצבעים המשומשים בסדרה המקורית, עם טוויסט מודרני.

גם הלטרינג של ג׳ים קאמפבל נותן תחושה קארטונית וקלילה. קאמפבל ידוע בתור לטרר עם בחירות אמנותיות חכמות עם הרבה מחשבה מאחוריהן, וגם כאן זה ניכר. הגופן בו קאמפבל משתמש, למעשה, מזכיר במידה מסוימת את סגנון הלטרינג של ריאן פרייר—סגנון דמוי כתב יד, שמתאים כמו כפפה לסגנון האנימציה של הסדרה המקורית וכן לאמנות של מק׳גינטי בקומיקס.

הסיפור הצדדי של קיי. סי. גרין (אמן הוובקומיקס הידוע Gunshow, שהוביל למם האינטרנטי "This is fine") נפלא גם הוא. סגנון ההומור הסוריאליסטי והאפל של גרין משתלבים יפה עם הסיפור הקצרצר, בו השכן הנתעב ביגהד נאלץ להתמודד עם פחדיו וללכת לחדר עינויים מסוג שונה. או, רופא שיניים. הסיפור של גרין משעשע ומוצלח, ומציע לצופים כמות מסוימת של שיידנפרויד בכך שמראה לנו את הדבר הכי קרוב לאנטגוניסט שהיה בסדרה המקורית מקבל את הכאב והאימה שהרוויח.

בין אם אתם מעריצים ותיקים של סדרת האנימציה המקורית ובין אם אתם קוראים חדשים ללא ידע ניכר לגבי המקור, החוברת הראשונה של Rocko's Modern Life מתאימה לכל המחפש קריאה מהנה ומענגת. המעריץ הוותיק ימצא אהבה רבה למקורות, וההדיוט ימצא סיפור כיפי ומוצלח ביותר עם דמויות שמתחברים אליהן בשנייה. מה שבטוח: עם כתיבה חיננית, אמנות מצוינת, ולטרינג נפלא—החוברת הראשונה של Rocko's Modern Life מומלצת בחום לכולם.

Comments

comments

חגי פלבסקי
בן 15 (פיזית, בן 85 מנטלית), תלמיד תיכון. קורא יותר מדי קומיקס. כותב מעט מדי ביקורות. האבטיפוס האישי של אלוהים. ההשראה לצ'ארלי בראון. קרא פעם אחת את סרבוס של דייב סים ושרד כדי לספר. מושפע מהאנטר אס. ת'ומפסון (אשר גינה את ההשפעה הזאת, ירה בקקטוס וצעק "תתרחק, ילד!"). לא יודע להשתמש בסמי-קולון אבל; מתעקש בכל זאת.
מצחיק בערך כמו רשימת שינדלר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *