הקומיקסים הטובים של 2017 – הסיכום של תום שפירא

 

בדרך כלל רשימות כאלו אני עושה לפי קטגוריות – הרומן הגראפי, הסדרה הרצה, המיני-סדרה וכו'. אבל השנה החלטתי ללכת בדרך אחרת ופשוט לרשום את עשרת הקומיקסים שעשו לי את השנה – אם היו השנה יותר משני רומנים גראפיים מצוינים אין שום סיבה שאחד מהם ידחק מהרשימה. כל הקומיקסים שמופיעים הם קומיקסים שהתפרסמו במהלך השנה הנוכחית (או במהלך החודש האחרון של 2016) וניתנים להשגה מחנות הקומיקס השכונתית החביבה עליכם (תגידו להם שתום שפירא שלח אתכם ואז תתכופפו להימנע מהעותק של Before Watchmen שיעוף לכם לראש).

10.

Rock Candy Mountain

כתיבה ואמנות: קייל סטארקס, הוצאה: Image

אחת הידיעות הכי מצערות בשנה שהיא גם ככה די מחורבנת היא זו שקיבלנו החודש – קומדיית האקשן המשעשעת באופן קרימינלי של קייל סטארקס (Sexcastle, Rick & Morty Comics) תסתיים כבר בחוברת שמונה. אולי זה בגלל מכירות נמוכות ואולי זה בגלל שהאיש לא אוהב להיתקע על פרויקט אמנותי אחד יותר מידי זמן. יהיה מה שיהיה נזכור בחיבה את הזמן שבילינו עם הנווד חסר הבית ג'קסון שנמצא במסע לאורך ארה"ב של אחרי מלחמת העולם השנייה למצוא את ההר הקסום (לא, לא הזה של תומאס מאן) משיר העם המיתי.

ג'קסון הוא איש של מעט מילים והרבה אגרופים וכיף לראות אותו מתמודד מול עובדי רכבת עצבניים, סוהרים מושחתים, מאפיית הנוודים (מסתבר שזה משהו שקיים) ואפילו השטן בכבודו ובעצמו. כמו היצירות הקודמות של סטארקס יש פה מיקס כמעט מושלם של אקשן וקומדיה – הסגנון הפשוט שלו לכאורה מאפשר לאיש ליצור כוראוגרפיית קרבות מרשימה שמרגישה ריאלסטית למרות המצבים המגוחכים. אמנים שיודעים לעשות אקשן זה טוב ואמנים שיודעים למכור בדיחה זה טוב, והכי טוב (ונדיר) זה אמנים שיכולים לעשות את שניהם.

9.

The Return of the Honey Buzzard

כתיבה ואמנות: איימי דה ג'ואן, הוצאה: SelfMadeHero

רומן גראפי קצר ומרשים מדנמרק (אני חושב שזה הקומיקס הדני הראשון שקראתי) על מוכר ספרים שנאלץ לפרק את החנות של אבא שלו בעקבות קשיים כלכליים והנערה הצעירה שאתה הוא מתיידד – ידידות שמובילה אותו להיזכר בתקרית טרגית מהעבר וכיצד היא עצבה את ההווה שלו. זה אחד מהסיפורים האנושיים הפשוטים האלו שפשוט פוגעים בך עם האמפתיה שלהם – כמו אגרוף לנשמה כל פעם שאנחנו מגלים על הדמויות משהו חדש.

האמנות של דה ג'ואן מרשימה בשחור ולבן: יש לכל הדמויות שלה "משחק" מדויק – קל להבין את מצב הרוח ואת המחשבות שלהן רק מהבעות פנים או אפילו משפת גוף, וכל זאת בלי להתדרדר אף פעם להגזמות גם ברגעים הכי מלודרמתיים; נוסף על כך יש לה מתנה אמיתית לתמונות שקטות של טבע (בשמחה הייתי רוכש ספר שלם של איורים פשוטים שלה בלי ממש עלילה), רגעים ארוכים עוברים בספר באבחנות שקטות על העולם החיצון בעוד העולם הפנימי של הדמויות סוער. אם יש ביקורת אחת על The Return of the Honey Buzzard היא התחושה שהסוף מרגיש קצת "נוח" מידי – כזה שסוגר את כל הקצוות הפרומים בחיים של הדמויות, הייתי מעדיף משהו פתוח יותר אבל קשה להכחיש את העוצמה הרגשית והטכנית של הסיפור בכל מקרה.

8.

Kill or be Killed

כתיבה: אד ברובייקר, אמנות: שון פיליפס ואליזבת' ברראת'וייזר

קל לקחת את הצמד ברובייקר-את-פיליפס כמובן מאליו כי הם עושים את מה שהם טובים בו כבר שנים – בין אם זה פשע מודרני, מותחן היסטורי או אפילו אימה על טבעית –בלי יותר מידי ניסיונות אוונגארדיים או דרמה. הם מקצוענים וותיקים שיודעים איך לספר סיפור וזה בדיוק מה שעושים גם בסדרה החדשה שלהם – סיפורו של גבר צעיר שמשוכנע שיש שד שכופה עליו להרוג אנשים רעים. אולי הוא צודק ואולי הוא הוזה אבל מה שבטוח שהסדרה נמנעת מללכת על הקלישאות של ז'אנר הוויג'לנט: אני לא אגיד שמדובר בסיפור ריאליסטי במיוחד אבל נחמד לראות שגם בשנה השנייה של הסיפור הגיבור שלנו לא הופך למכונת הריגה סטייל המעניש אלא נשאר שמוק ממוצע שהיתרונות היחידים שלו הם ההפתעה של הקורבנות והעבודה שהוא ממש נואש לרצוח את כל העולם התחתון.

זו סדרה שיש לה זרימה טבעית מאוד נינוחה – הסיפור כללי לא מתקדם ממש מהר אבל כל חוברת היא מענגת לקריאה ובניגוד ליותר מידי קומיקסים מודרניים זה מרגיש כאילו הם מצאו את האיזון הנכון שהופך את הקריאה לארוכה מספיק כדי לגרום לך שהרגיש שהחוברת שווה את המחיר אבל בלי להפוך את חוויית הקריאה לעבודה.

7.

Spinning

כתיבה ואמנות: טילי וולדן, הוצאה: First Second

הממואר הגרפי (נו, קומיקס ביוגרפי – מונחים אקדמיים הם בולשיט) של טילי וולדן היה מרגיש כמו התרברבות אצל כמעט כל יוצר אחר בגיל הצעיר שלה – מי לפני גיל 25 באמת משוכנע שהעולם צריך לחלוק 400 ומשהו עמודים של הילדות שלהם? אבל התחשב בעבודה שזה כבר הרומן הגראפי הרביעי שלה (לא כולל קומיקס הרשת המרשים On a Sun Beam) ושכולם כבר היו מועמדים לפרסים גדולים, ואף זכו בחלק מהם, אפשר להבין את התעוזה.

בניגוד למה שאפשר לחשוב זה לא קומיקס על יוצרת קומיקס צעירה שלומדת להתנסות עם המדיום, הכניסה שלה לעולם האמנות מקבלת מקום די משני לקראת הסוף, עיקר העלילה מתרכזת בחוויות הילדות שלה כמחליקה על הקרח אחרי שמשפחה שלה עוקרת לטקסס וההתעוררות המינית שלה. האורך המאסיבי של הספר מוביל ללא מעט פגמים, יותר מידי סצנות מרגישות שהיו נעלמות תחת ידו של עורך טוב ולמרות הגודל שלו יש כמה קפיתו לא ממש מוספרות בזמן ובנראטיב, אבל בסצנות שבהם טילי וולדן פשוט מרשה לעצמה למלא עמודים בסצנות ארוכות של החלקה שקטה על הקרח, או בתיאור תפיסת העולם שלה כילדה צעירה והיחסים הסבוכים שלה עם הבנות האחרות סביבה, פתאום נזכרים איזו אמנית לירית היא.

על אמנים צעירים מסוימים אפשר לומר מראש שיהיו גדולים. טילי וולדן כבר גדולה – והיא כנראה תהיה ענקית.

6.

How to Read Nancy

כתיבה: מארק ניוגארדן ופול קאראסליק, אמנות: ארני בושמילס, הוצאה: Fantagraphics

ספר. עם מילים והכל.

"איך לקרוא את ננסי" מבוסס על רעיון פשוט בגאונתו וגאוני בפשטותו – לוקחים רצועה אחת אקראית של הקומיקס הקלאסי Nancy (על הרפתקאותיה של ילדה קטנה ושובבה) וסוקרים אותו פאנל אחרי פאנל, קו אחרי קו, עד שמפרקים את כל האלמנטים של מדיום הקומיקס: דרך שלוש הפאנלים הקצרים האלו, שחוזרים שוב ושוב במאה וריציות, הכותבים סוקרים את ההיסטוריה של האמן / כותב והדרך שהובילה אותו ליצירת הדמות והרצועה הספציפית הזו, את העקרונות של עיצוב דמות זכירה, את השימוש בעיקרון השילוש בהומור, את הדרך בה כתיבת אותיות  מנחה את אין הקורא, את החשיבות של פישוט התמונה…. מאז Understanding Comics של סקוט מקלאוד כל עקרונות התפעול של המדיום לא נסקרו בכזה עומק ואם זאת בבהירות שנהירה גם לקרוא בלי תואר אקדמי.

5.

Extremity

כתיבה ואמנות: דניאל וורן ג'ונסון, הוצאה: Image Comics

במידה רבה הסדרה הפוסט אפוקליפטית הזו הולכת על כל הרעיונות המוכרים לחובבי מד"ב – שבטים ברברים לוחמים נישאים על מכונות שהם לא לגמרי מבינים סטייל מקס הזועם, עולם עתיק שמחביא סודות של ציוולזציות אבודות סטייל מיאזאקי ואלימות ברוטאלית עמוסת פרטים סטייל ג'ף דארו. אבל איכשהו כל הרעיונות המוכרים מבוצעים בכזה חן, ובכזו איכות אמנותית, שאתה מתאהב בהם מחדש.

הגיבורים של הסיפור הם שני הילדים של המנהיג של אחד השבטים הפראיים בארץ שאיבדה את הזיכרון ההיסטורי לה, ואת השליטה בטבע, אחרי קטקליזם לא ידוע. היא – אמנית לשעבר שעיבדה את יד הציור ופנתה לאלימות כתרפיה, הוא – המנהיג העתידי שלא רוצה להרוג ולכן נחשב ללא ראוי בחברה שמקדשת אלימות. ביחד הם יצטרכו לשבור את מעגל הנקמה בין השבטים השונים ולשרוד את המפלצות הענקיות שהחליפו את האנושות כצורת החיים הדומיננטית.

 

4.

Copra

כתיבה ואמנות: מישל פיף, הוצאה: Bergen Press

בניגוד למה שאפשר לחשוב מהרשימה הזו אני לא שונא גיבורי על – אני פשוט משועמם מהדרך בה מרוול ודי.סי הצליחו לקחת רעיונות כאלו פנטסטיים ולרדד אותם לכדי סכמות סיפוריות שפשוט חוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב (וחוץ מזה – כל הקרוסאוברים, המספורים המחודשים והאובססיביות ל"תיקון" ההמשכיות נהיים מעייפים מהר מאוד). Copra של מישל פיף עושה קומיקס גיבורי על כמו שצריך, באופן אפילו יותר ספציפי – הוא עושה את Suicide Squad (ואני שמח / לא-מאמין שעדיין לא תבעו אותו לפשיטת רגל) הרבה יותר טוב מכל סדרה מאז ההרצה המקורית של ג'ון אוסטרנדר וטום מנדרייק; חבורה של נבלי על מגויסים בכפיה ע"י הממשלה לשורה של "עבודות שחורות" בתמורה להקלה בעונש, עבודות שנוטות להסתבך עם דברים כמו בגידות מבפנים, קונספירציות מבחוץ, פלישות ממימדים אחרים וחברים לשעבר שחוזרים לרדוף אותם.

קל להצביע על האמנות המרשימה של פיף כגורם מספר אחד שהפוך את הסדרה לראויה, לא ראיתם משהו כזה לפנים וכנראה לא תראו בעתיד (הדברים שהוא עושה עם תנועה ומבני עמודים שוברים לי את המוח כל פעם מחדש), אבל אני חושב שמה שעושה את הסדרה לבאמת גדולה זו הכתיבה שלו: האמפתיה העמוקה שיש לו לכל דמות, לא משנה כמה היא חלאתית, והמוכנות שלו לתת להן להתמודד עם התוצאות של כל הדברים הנוראיים שהן עושות. בקומיקס גיבורי על טיפוסי אין תוצאות כין הדמויות הן לא של הכותב, הן של החברה, ותמיד יבוא הריבוט העתידי או איזה כותב אחר, ויהפוך את כל מה שעשתי על פניו. אבל לפיף אין את הבעיה הזו – והיצירה שלו הרבה יותר חזקה בשל כך.

3.

Tarantula

כתיבה: פביאן רנגל ג'וניור, אמנות: אלקסיס זיריט, הוצאה: Adhouse

רנגל וזיריט. יש לי חיבה עצומה אל הצמד הזה מאז שיתוף הפעולה הראשון שלהם, Space Riders הפסיכודלית והמהנה להחריד, אבל מה שיש לנו פה זה כנראה הזיקוק הכי טהור של הכישרונות שלהם: הרפתקת אקשן פאלפית מטורפת להחריד שמתרחשת במקסיקו שבה כוחות הרוע כוללים שוטרים מושחתים, עשירים נהנתים ושדים מהגיהינום בעוד כוחות הטוב כוללים שוטר במסכת לוצ'דור, גרסה עדכנית ועצבנית לזורו ואת הגיבורה הטיטולארית – בחורה שהיא כזו באדאסס שרק מהזכרת שמה הדף של הקומיקס כמעט נקרע לשניים.

האם זה עמוק? האם זה מלאכת מחשבה אינטלקטואלית? ממש לא. מה שיש לנו פה זה קומיקס "טהור" – מכות ויריות והרפתקאות ואלימות מוגזמת בלי טיפת מעצורים. אלקסיס זיריט הוא אמן שכנראה נוצר בהזמנה לפי הטעם שלי – הסגנון שלו נוצר משילוב של כריכות אלבומי מטאל, פוסטרים להופעות טראנס והעיצובים הקוסמיים של ג'ק קירבי; פביאן רנגל ג'וניור יודע בדיוק מה לעשות עם האמן שלו וכותב בשבילו עמוד אחר עמוד אחר עמוד של דמויות חדשות ורעיונות גדולים.

2.

Shaolin Cowboy: Who’ll Stop the Reign?

כתיבה ואמנות: ג'ף דארו, הוצאה: Dark Horse

כתבתי על הסדרה הזו כל כך הרבה פעמים השנה וזה עדיין לא מרגיש מספיק. הסיפור הפילוסופי הזה, האחרון בסאגת ההרפתקאות על האיש שהוא שילוב של מזרח ומערב, כולל תהיות על מעגליות הנקמה, על תרבות הצריכה המערבית ועל האנתולוגיה של הקיום. בשלב מסויים יש חזיר בגודל משאית שהוא גם נינג'ה וכלבים מדברים עם סכינים במקום רגליים שמשמשים כנונצ'קות מאולתרות.

זה כל כך נפלא ועילאי שצריך לסווג את זה בתור שירה.

 

1.

Giant Days

כתיבה: ג'ון אליסון, אמנות: מקס סרין, הוצאה: Boom

אחד הדברים שלמדתי בחצי השנה האחרונה, במיוחד מאז שפתחתי חשבון טוויטר חדש, היא ש – Giant Days, קומדיית הקולג' העדינה והחמה על שלוש שותפות לדירה והקשיים שלהן בלימודים בחיים, הוא לא רק הקומיקס הטוב של השנה אלא כנראה הקומיקס האהוב עלי בכל הזמנים. נקודה. אחרי שלוש שנים ויותר משלושים גיליונות אני ממשיך לחכות לרגע שבה הסדרה הזו תמעוד וזה פשוט. לא. קורה.

עזבו גיליון חלש, אין ב- Giant Days אפילו עמוד חלש. הכול שם מתוכנן ומבוצע להפליא – מרמת הכתיבה (שמצליחה לקדם את העלילה והדמויות תוך כדי שהיא שומרת על כל גיליון כיחידה סיפורית עצמאית שכל אחד יכול ליהנות ממנה) דרך האמנות המצוינת של מקס סארין (אף אחד לא יכול למכור הבעת פנים מוגזמת, או רגע סלפסטיק עילאי, כמו מקס סארין) ועד לרמת האותיות (ג'ים קמפבל). זו סדרה שפשוט חפה פגמים, סדרה שכל גיליון שלה הוא הדבר הראשון בראש רשימת הקריאה שלי כל חודש, סדרה שמאזנת את אהבת האדם עם הומור חד ומגוון, סדרה שהיא כנראה הסיבה בגללה אמנות הקומיקס נוצרה.

לא נכנסו לרשימה אבל ראויים לאזכור – Fun (היסטוריה של עולם השתבצים משובצת במותחן חידתי), Fall of Deadworld (ספין-אוף קודר מעולם השופט דרד), My Pretty Vampire (רומן גותי מדמם).

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *