הגיהינום הוא אנשים אחרים – Satania

Satania

כתיבה: פביאן ולהמן, אמנות: קראסקו (מאי פומפיו, סבסטיאן קוסט), הוצאה: NBM

שיתוף הפעולה הראשון בין הכותב פביאן ולהמן לצוות האמנותי, בעל ואישה, הידועים ביחד בתור "קראסקו"  היה הרומן הגראפי Beautiful Darkness (Jolies Ténèbres – יצא בצרפתית ב-2009 ובאנגלית ב-2014): אגדה אפלה על שורה של גמדים חמודים שצריכים לצאת ממלכת הקסמים שלהם ולהסתדר בפעם הראשונה בטבע – רק שממלכת הקסים הוא גופה של נערה שנרצחה והטבע, ככה מסתבר, מגיב ליצורים קטנים וחסרי הגנה פחות בתור חברים עתידיים ויותר בתור חטיפים פוטנציאליים. זה היה משל פשוט אבל יעיל על אכזריות העולם (החיצוני והפנימי) ששודרג בכמה וכמה דרגות ע"י האמנות המופלאה של הזוג ששילבו אימה גותית קודרת עם דמויות שכמו נלקחו מספרי ילדים.

זה היה מזעזע. וזה היה נפלא.

שיתוף הפעולה החדש מוותר על הפשטות (ועל האורך המצומצם) לטובת עלילה יותר מסובכת – צ'ארלי, נערה אדומת שער, מצטפרת למשלחת שיוצאת לחקור מאורה תת קרקעית בעקבות חוקר שפרסם תיאוריות רדיקליות על זנים אנושים מתחת לאדמה לפני שנעלם במסתוריות. החוקר ההוא היה אח של צ'ארלי והיא נחושה למצוא אותו – הבעיה היא שמסתבר שיש מידה מפחידה של אמת בתיאוריות המטורפות-לכאורה של אח שלה, צ'ארלי והמשלחת (כולל כומר מזדקן וחוקר ארצות גאוותן) נתקעים בלי יכולת להתקדם אלא יותר ויותר למטה, איפה שהם מגלים שהגיהינום הוא פחות משל ויותר מקום שאפשר להגיע אליו.

הוא מתחיל מהסוף, והסיבה שבגללה את תקנו את הספר לא משנה מה יופיע בשאר הביקורת הזו, הוא מרהיב. לא ראיתם כזה קומיקס וכנראה שלא תראו עד היצירה הבאה של הזוג: אם Beautiful Darkness הצליחה להשיג תחושות אימה ע"י התמקדות על הפרטים הקטנים של הפיזיות, על השבריריות של הגוף החי מול איתני העולם, הרי ש – Satania מדהים את הקורא באמצעות ניצול מחודש של תחושת הסקאלה: שוב ושוב הקומיקס בונה באיטיות סצנות של תקריב שיוצרות תחושה של דחיסות וחוסר מקום במנהרות לפני שהוא מושך את ה"מצלמה" אחורה ומראים לנו בדיוק כמה מאסיבי החלל הזר שבו הגיבורים נמצאים וכמה הוא מוזר.

הנטיה שלהם לצייר דמויות "חמודות", כאלו שנראות כאילו יצאו מספר ילדים, רק התחדדה כשהם עברו מגמדים לבני אדם – יש משהו באמת מקסים בעציוב של צ'ארלי,  כולה קוים רכים ומעוגלים, כמו דמות מטינטין (בהנחה שהיה מותר לנשים להופיע בקומיקס ההוא) אתה מרגיש שהיוצרים נחתו על העיצוב הקרטוני המושלם, כזה שנחקק בתודעה מרגע הופעתו. וכמובן שכל זה מונגד עם הדברים הנוראיים שאתה יודע שעומדים לקרות לה (ולמקרה שזה לא מובן מספיק עד עכשיו הספר כולל לא רק אלימות מינית מפורשת אלא גם כמה רגעים בהם האלימות הופכת לקבלה – הרעיון של הטבע החייתי המשתלט, זה שרוצה רק לשרוד, צץ שוב).

הסגנון האמנותי הזה מרשים עוד יותר למי שקרא עבודות אחרות של הזוג, כמו Miss Don’t Touch Me, שמציגות קווים הרבים יותר חדים וצבעים יותר שטוחים – לפעמים קשה להאמין שאלו אותם אנשים שאחראים לדבר הזה. נראה שיש מעט מאוד דברים שהם לא יכולים לעשות.

 

פלטת הצבעים של הספר היא לא פחות מיפיפייה – גוונים חולניים וחייזריים שולטים בכל ואתה אף פעם לא בטוח מה יהיה הדבר הבא שתראה: מחילות חשוכות, בורות מגמה בוערים, ערים תת קרקעיות, מיני יצורים בכל מיני גדלים וצורות ועולם שלם שהחוקיות שלו קיימת, אבל אף פעם לא ברורה עד הסוף.

הצד השלילי של העסק הוא הכתיבה. זה לא שהיא נוראית ברמת הדמויות, ההתנהגויות של הרבה מחברי הצוות לא מוסברות עד הסוף אבל חלק ניכר מזה נכנס תחת המוטיב הקבוע של סרטי אימה של "הלחץ משגע אנשים", אלא יותר בדרך שבה העלילה נעה מרעיון לרעיון בלי לטרוח לפתח אותם יותר מידי: בשלב מסוים הגיבורים שלו נתקלים בעיר שלמה, ציווליזציה אנושית אבודה, שמסוגלת לתקשר איתם בלי בעיות; אבל הספר כל כך ממהר להגיע לשלב הבא שכל האזור הזה, וכל המשמעויות שלו נזנח כאילו לא היה קיים – הייתם יכולים להוריד את כל הפרק הזה מהספר ורוב הקוראים לא היו מרגישים. דברים פשוט "קורים" – ומאחר והקורא לא יודע יותר מהדמויות אין שום תחושה של משהו שנלמד.

 

הרעיון המרכזי של הספר, שהגיהינום הוא לא מישור נפשי, עונש משמים על מחסור במוסר, אלא מקום פיזי לחלוטין, מעניין בתיאוריה אבל לא זוכה למספיק פיתוח. בשלב מסוים הדמויות עוצרות כדי להרצות לנו על תיאוריית אלטרנטיביות של אבולוציה (אני באמת מקווה שולהמן לא מנסה שניקח אותו ברצינות – היה מספיק גרוע לגלות שניל אדאמס באמת בתאמין בתיאוריית הארץ החלולה) ואני לא ממש בטוח מה הקשר בין זה לבין הצד הרוחני של הסיפור – יש לנו דמות ראשית שהיא כומר אבל האמונה שלו לא נראית מזועזעת יותר מידי (האם בעולם הזה אלוהים פשוט נמצא בתוך ענן? מסתתר על כוכב אחר?).

כמו כן החויות המיניות של הדמויות, וכמו רוב הדמויות בסיפורי אימה צ'ארלי סובלת ממידה של דיכוי ממסדי (בדמות אמא שלה) של הדחפים שלה,  מרגישות כאילו הן מובילות אותך לכיוון מסויים ואז פשוט…. לא הולכות לשום מקום (כי צריך לעבור לסצנה הבאה).

Beautiful Darkness היה לא מסובך, מבחינה סיפורית, ואם זאת פתוח לפרשנות אישית בדיוק משום שהוא היה כזה קצר וממעט במילים, מלבד צווחות של "אאארררגגג", היה קל להקרין את עצמך ךתוך הספר וללקט משרשרת התמונות המבעיתות את המסקנות שלך (אינטרטקסטואליות של סיפורי ילדים, הדרך בה משלים מודרניים מכהים את הזוועות של אגדות העבר, שנאה מהותנית לטוב טוב הגמד – תבחרו בעצמכם). Satania  מרגיש פחות מעניין תמטית ככל שהוא מתערך וממלא עצמו בברברת על מה בדיוק להיות בנאדם – יהיה מעניין יותר לראות את אותו הקומיקס עם 50% מהטקסטים מסולקים.

 

ובכל זאת, למרות כל הפגמים, אני מוצא עצמי נאלץ להמליץ על הספר בכל זאת – דבר כזה, כאמור, עוד לא ראיתם, וזה מגיע לעיניים שלכם.

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *