הכי טובה ומשובחה—Ice Cream Man #1-2

כתיבה: וויליאם מקסוול פרינס; אמנות: מרטין מוראזו; צביעה: כריס או׳האלורן; הלטרר נשאר אנונימי לבקשתו; הוצאה: Image Comics. תאריך יציאה: 17 בינואר (גיליון #1).

"יש לי גלידה הכי טובה; הכי טובה ומשובחה. 
קנו ממנה ילדים 
קו קו אה אה! 
גלידה טובה!" —חז"ל

רוח בלהות מהלכת על פני העיירה הקטנה ״סיינט ג׳נרס״ (St. Generous)—רוח הבלהות של ״איש הגלידה״. לבוש בלבן ונוסע ברכב מצוחצח, הוא מביא אושר לילדי העיירה ולוקח כמה גרושים מההורים שלהם. רק שלא כאן נגמר תפקידו של איש הגלידה המסתורי הזה—כשלא ידוע מאין הגיע, מה זהותו האמתית, ומה קצה יכולותיו, ידו של איש הגלידה מתערבת בחיי כל תושבי העיירה. כשכל חוברת מתעסקת בחיים אחרים ובדמויות אחרות (קראתי את שתי החוברות הראשונות, כשהראשונה מהווה מעין הצהרת כוונות—עם שתי עלילות משנה שמתחברות—והשנייה מתעסקת בשני מסוממים שמרגישים את מלאך המוות מגיע כדי לקחת אותם), גם משתנה תפקידו של איש הגלידה, ועולות שאלות רבות: האם הוא נבל? האם הוא גיבור? אף דבר לא בטוח, חוץ מזה: שום דבר הוא לא כמו שנראה.

הכתיבה של וויליאם מאקסוול פרינס היא ממתק של ממש.  לפרינס יש סגנון שעשוי בקלות להזכיר את רוד סרלינג או את דייוויד לינץ׳, אבל לא במידה כזו שהוא עסוק מדי בחיקויים של יוצרים אחרים מכדי ליצור משהו ייחודי משלו. האווירה של הסיפורים מצליחה לרדוף את הקורא ולהשאיר אותו המום מהצמרמורות שהולכות ומתגברות ככל שהסיפור ממשיך—פרינס מצליח לבנות את האווירה בצורה מעולה, וגורם לקורא לערער על כל פיסת ידע שמוגשת לו; לאט־לאט נבנית תחושה של פרנויה, של משהו שרקוב וממש לא בסדר מתחת לפני השטח.

מרטין מוראזו—שעבד עם פרינס על הפרויקט הקודם שלו, The Electric Sublime מבית IDW—עושה גם הוא עבודת אווירה מעולה; הסגנון של מוראזו הוא אסתטי, חלק, ונקי, אבל משהו תמיד מרגיש לא־נכון, כאילו המציאות שמוצגת עקומה בשלוש מעלות מהנורמה. מוראזו הוא אמן יחסית צעיר, לא ותיק מדי בתעשייה, כך שאפשר לצפות לשגיאות או לבעיות מדי פעם, אבל, איכשהו, הבעיות המעודנות האלה, בתחומים כמו פרספקטיבה או אנטומיה, לא באמת גורעות מהאיכות, ולהפך—משהו בהן גורם לקורא להעריך אפילו עוד יותר את האווירה השגויה־מתחת־לפני־השטח של הסדרה כולה.
מוראזו נצבע בצורה נפלאה על־ידי כריס או׳האלורן, והוא עושה זאת בצורה מעולה. או׳האלורן צובע בצורה מעודנת, לא בוהקת או צעקנית; שינויי הגוונים הנדירים נעשים ביד יציבה וסבלנית, והצביעה ברובה היא אחידה ומקומית, לא־מדורגת; האווירה שנוצרת היא שקטה ורגועה, מה שמשאיר, שוב, מקום למתיחות שנוצרת מתחת לפני השטח.
ביחד, מוראזו ואו׳האלורן יוצרים מראה אסתטי, פשוט, יפה, ידידותי לעין הקורא—רק שברור שמראית העין המתקתקה הזו טומנת בחובה דברים נוראיים ולא מאוד ברורים.

הלטרינג מוצלח, ומאוד הולם את האווירה, עם בעיה אחת עיקרית—לעתים מיקום הטקסט בתוך הבועה או התיבה שלו מעט ״עקום״, סוטה לצד אחד או למעלה/למטה מעט יותר מדי. התוצאה די צורמת בעין (למי מאיתנו שמודע לבעיות הללו). מעבר לתקלה הזו, יש כאן עבודה טובה—הלטרר מצליח לשקף את הקולות המשתנים בצורה יפה, ולתת ספין מאיים או מטריד כשנדרש, או, להפך, יבש ואדיש כשעולה הצורך. (יצוין לטובה השימוש באותיות אנגליות קטנות בחוברת השנייה—כדי לקחת את הקריינות מפי בת־זוג מכורה לסמים שמביעה צער על גסיסת אהובהּ, הכותב והלטרר משתפים פעולה ומסרבים כדרך קבע להשתמש באותיות אנגליות גדולות בתחילת משפט, שם, או במילית ״אני״; התוצאה מלאה בשגיאות מכוונות, שמוסיפות על היקום השגוי שמוצג לנו.)

הצוות כולו שם דגש חזק לא על האימה הבוטה והמדממת, אלא על אווירה חרדתית וצורמת שמבהירה לקורא שמשהו לא בסדר. עם העיירה; עם הדמויות; עם היקום כולו, שמסתיר סוד אפל—וכאן נכנסת לתמונה הדמות הראשית שלנו, שתפקידו המדויק, סביר להניח, יתברר בקרוב.

יש משהו מרשים מאוד בצורה בה, בין חוברת לחוברת (וגם בתוך הגיליון היחיד בעצמו), הצוות מצליח לשנות סגנונות ולהתאים עצמו לסיפורים ולהנחות יסוד שונות לחלוטין, כדי להתאים להחלפת הז׳אנר וצוות הדמויות. השינויים האלה מאוד משקפים את הצהרת הכוונות של הסדרה עצמה: שום דבר לא ברור ולא בטוח; הכל יכול להשתנות מהיום למחר, והגיבור המקורקע שלכם יכול להיות נבל; אזור הנוחות שלכם לא באמת קיים, כי מתחת לפני השטח קורים דברים נוראים שלא תשימו לב אליהם עד שכבר יהיה מאוחר מדי. כל מה שנשאר זה לקוות לטוב.

לסיכום, לנגד עינינו נטווה סיפור שמחולק בין אימה אקזיסטנציאליסטית לבין ריאליזם קסום במיטבו; מעין חלום קדחתי מתקתק ומר בו־זמנית. עם כתיבה קולחת ומשובחת, אמנות נהדרת, וצביעה רגועה ויפהפייה, מומלץ לקחת לפחות כדור אחד בגביע שלכם—וסביר להניח שתרצו לקבל מנה שנייה כשתסיימו.

Comments

comments

חגי פלבסקי
בן 15 (פיזית, בן 85 מנטלית), תלמיד תיכון. קורא יותר מדי קומיקס. כותב מעט מדי ביקורות. האבטיפוס האישי של אלוהים. ההשראה לצ'ארלי בראון. קרא פעם אחת את סרבוס של דייב סים ושרד כדי לספר. מושפע מהאנטר אס. ת'ומפסון (אשר גינה את ההשפעה הזאת, ירה בקקטוס וצעק "תתרחק, ילד!"). לא יודע להשתמש בסמי-קולון אבל; מתעקש בכל זאת.
מצחיק בערך כמו רשימת שינדלר.