תשעים זה השחור החדש – Damage #1

Damage #1

כתיבה: רוברט ונדיטי, אמנות: טוני ס. דניאל ודני מיקי, הוצאה: DC

יש הרבה יותר מידי פונטים מתנגשים בתמונה הזו

ב- DC החליטו לקרוא לאוסף גיבורי העל החדשים שלהם, תוצר הספין-אוף של סדרת הקרוסאובר Metal, בשם The New Age of Heroes. באופן עקרוני אני בעד: אחת הבעיות בעולם גיבורי העל בשנים האחרונות היא חוסר המוכנות ליצר דמויות חדשות, כנראה תוצר של יוצרים שמחליטים (די בצדק) שאם יש להם רעיון לדמות מגניבה הם הולכים לשמור אותו לסדרה העצמאית שבטח תהיה להם ב – Image או Aftershock או Boom, מה שגורם ליקום הבדיוני להרגיש כאילו הוא עומד במקום – אנחנו יודעים שבאטמן וסופרמן הולכים להשאר פחות או יותר אותו הדבר אבל דמויות חדשות יכולות להשתנות ולהתפתח.

הבעיה היא הגדולה נראה שאני ו-DC לא חולקים את עודה הגדרה למילים "עידן חדש" – כשאני שומע את הביטוי הזה אני חושב על כישרונות צעירים וחריגים שיציגו דמויות שונות ומעניינות, כשהם שומעים את הביטוי "עידן חדש" הם חושבים "הקומיקסים של לפני עשרים שנה" (ועם כל החיבה ליוצרים כמו דן אבנט, ג'ון רומיטה ג'וניור, ראיין סוק ואנדי קיוברט "חדש" הא לא מילה שצריכה להיות מצורפת לאנשים שעובדים בקומיקס עוד לפני שנולדתי). זה ההסבר היחיד שעולה לי בראש איך הכותר הראשון שיצא בקו הזה הוא Damage – ספר שנראה כאילו היה אמור לצאת ב- Image Comics מתישהו בשנת תשעים ושלוש ובטעות נפל דרך חור תולעת ומצא עצמו על שולחן העורך בשנת 2017. אני מניח ש – Age of Twenty Year Old Used Concepts לא נשמע טוב באותה מידה על פוסטרים אבל לפחות יש בו כנות מסוימת, ובכל מקרה נראה שהגיע הזמן התרבותי לנוסטלגיית שנות התשעים.

הגיבור שלנו הוא חייל אמריקאי בשם איתן "אלוויס" אוורי שהתנדב לניסוי צבאי ומוצא עצמו בעל היכולת להפוך לשעה ביום למפלצת בלתי ניתנת לעצירה שיכולה לגרום לאלפי בנות לצרוח ע"י ביצוע סקסי במיוחד של Blue Suede Shoes. לא, סליחה, זה עוד עשוי להיות מעניין – במקום זה הוא הופך לגרסה יותר כהה ומשעממת למראה של הענק המופלא. הם לא ממש מנסים להסתיר את זה: הוא Extreme Hulk, קונספט שלא יכול היה להיות מגוחך יותר אילו היה באמת תוצר של Image בשנות התשעים (ועכשיו יש לי פלאשבקים נוראיים ל- Pitt, דמות שעד היום אף אחד לא מסוגל להסביר למה השם שלה מאוית עם שני T).

ובכל זאת, העובדה שהקונספט הראשוני מועתק ללא טיפת בושה לא אומרת שהסדרה תהיה גרוע – הקסם, אחרי הכל, טמון בביצוע. הבעיה שאין ב- Damage ממש קסם, אין ב – Damage שום דבר מלבד סצנות גנריות של מכות שמבוצעות במידה של מקצועיות: דמג' מרביץ לרחוב, ואז הוא מרביץ לחיילים, ואז הוא מרביץ לדיאט-האלקבאסטר ובגיליון הבא הוא הולך להרביץ לכוכבים האורחים שאמורים להיות הפתעה אבל הפרסומת בהתחלה די הורסת אותה.

יש משהו טיפה מעניין בחזרה לאסתטיקה המוגזמת של שנות השעים, עכשיו כשיש לנו מספיק מרחק היסטורי ממנה, הגיליון בנוי בכוונה על ניפוח של כל סצנה למקסימום האפשרי – כל הפאנלים מאסיביים וצורת ההצגה המועדפת של טוני ס. דניאל היא ספראד של שני עמודים. הבעיה הראשונה עם הגישה הזו היא שהיא משאירה אפס מקום לפיתוח של עלילה או דמויות, את הגיליון הזה אפשר לסיים בפחות מחמש דקות וכשתגיעו לסוף כנראה תחשבו שמישהו שכח להדביק כמה עמודים על המוצר הסופי, כתבתי בעבר על יותר מידי קומיקסים שמרגישים כמו העשר דקות הראשונות של פיילוט טלוויזיוני (עד להפסקת הפרסומות הראשונה) במקום כמו פיילוט שלם –  Damage #1 מרגיש כמו שתי הדקות לפני השיר פתיחה. לא קורה בחוברת הזו שום דבר שלא יכולת להציג בעמוד אחד של קרדיטים.

 

אבל גישת ה"קודם אקשן אחרי זה עלילה" יכולה לעבוד – וורן אליס עשה מזה קריירה במשך שנים (12 הגליונות הראשונים של The Authority הם סצנות מכות ארוכה שמופרעת מידי פעם ע"י מדפטי מחץ). הבעיה היא, ואני רציני שאם זו הגישה שהם רוצים ליצג החוברת הזו פשוט לא מטומטמת מספיק. אם אתה הולך לעשות משהו מטופש כמו Extreme Hulk, ואם אתה הולך להציג אותו כמו שריד של עידן קומיקס קודם, אתה צריך לדחוף הקיצוניות הזו מעבר לנקודת שבירה, מעבר להיגיון, אבל Damage #1 יותר מידי מקצועי מכדי להיות מטורף במידה מספקת.

מישהו כמו ראיין בראון (God Hates Astronauts) היה הופך את אותו הסיפור לפרודיה מטורפת על הקונספט עצמו, מישהו כמו ג'ף דארו (Shaolin Cowboy) כנראה היה חופר פנימה עד שהוא היה מוצא מידה של כנות ברעיון – קומיקס על אדם שמאבד שליטה שמוצג בעצמו כסיפור של אמן שמאבד שליטה – ופותח את סצנות האקשן אפילו יותר. אבל דניאל ו-וונדיטי פשוט נותנים לכם את הסיפור בגרסה הכי גנרית שלו, אין שום דבר מעניין בהעברת הענק המופלא לעולם של DC או בשילוב שלו עם האמנות של עידן שכבר נשכח באבק ההיסטוריה.

 

Comments

comments

תום שפירא on Facebook
תום שפירא
אני כאן כדי לבקר קומיקס וללעוס מסטיק. ונגמר לי המסטיק.