ארכיון תגיות: גארת' אניס

יום קומיקס חדש! 10.5.2017

כל יום רביעי החנויות (הפיזיות והדיגיטליות) מתמלאות מחדש בכל טוב ובמדור הזה אנחנו הולכים לנסות לעזור לכם לברור את המוץ מהתבן.

אז בלי להרחיב בדברים בואו נראה מה השבוע מציע לנו…

להמשיך לקרוא יום קומיקס חדש! 10.5.2017

אנחנו לא גרועים! קומיקסים ממשחקי מחשב

יש סרט חדש בקולנוע בשם אמנות המתנקש, הוא מבוסס על זיכיון משחקי המחשב המצליחים Assassins Creed (על מאבק היסטורי לשליטה בגורל האנושות בין אחוות המתנקשים לאבירים הטמפלרים) ועפ"י מרבית הביקורות הוא לא טוב במיוחד.

להמשיך לקרוא אנחנו לא גרועים! קומיקסים ממשחקי מחשב

יום קומיקס חדש שמח! 21.12.2016

כל יום רביעי החנויות (הפיזיות והדיגיטליות) מתמלאות מחדש בכל טוב ובמדור הזה אנחנו הולכים לנסות לעזור לכם לברור את המוץ מהתבן.

אז בלי להרחיב בדברים בואו נראה מה השבוע מציע לנו….

להמשיך לקרוא יום קומיקס חדש שמח! 21.12.2016

מכתבים ממגה סיטי – גיליון 11 (Judgment Day)

Judgment Day

כתיבה: גארת' אניס, אמנות: פיטר דוראתי, קרלוס אזקוורה, דין אורמסטון

גליונות מקוריים: 2000AD #786-799 

שנת הוצאה: 1992

להמשיך לקרוא מכתבים ממגה סיטי – גיליון 11 (Judgment Day)

מכתבים ממגה סיטי – גליון 9 (The Devil You Know / Twilight's Last Gleaming)

8Twilight's Last Gleaming / The Devil You Know

כתיבה: ג'ון ווגנר וגארת' אניס, אמנות: ג'ף אנדרסון, ג'ון ברנס

גליונות מקוריים: 2000AD #750-756

שנת הוצאה: 1991

כשתבתי שבוע שעבר שגארת' אניס קיבל את המכתבים לקדילאק של הקומיקס הבריטי הייתי צריך לסייג: דבר ראשון- ווגנר העביר לאניס את המפתחות לקאדילק כי הוא בדיוק קיבל רולס רויס חדשה (זה מגזין הספין אוף Judge Dredd Megazine שנתן יותר חופש יצירתי, יותר מקום לסיפורים והכי חשוב – יותר כסף!), דבר שני- ווגנר נשאר לכתוב עוד סיפור גדול אחד.

Twilight's Last Gleaming ו- The Devil You Know היא דואלוגיה שמסיימת את קו הסיפור שהתחיל עם Democracy ונישא דרך Necropolis. הרעיון של תנועה אזרחית גדולת מימדים שמנסה להפיל את השופטים באופן חוקי, בעזרת מצעדים והפגנות והצבעות מגעה כאן לשיאה.

250px-Grice_conspiracy

אחרי הפשלות הנוראיות של מערכת המשפט בזמן אירועי הנקרופוליס התנועה הדמוקרטית עוזרת כוחות שוב ומתחילה בקשה ציבורית לערוך הצבעה על עתיד העיר. רוב השופטים, מודאגים או מאובדן הכוח או חוששים באמת מאנרכיה פוטנציאלית, מסרבים מיידית אבל להפתעת כולם דווקא דרד (מר "אני הוא חוק") תומך לחלוטין בהצבעה על הרפורמה.

החצי הראשון, Twilight's Last Gleaming, הוא סיפור משטרתי קונספירטיבי מצויין (כזה שקרוב מאוד ברוחו לסגנון הכתיבה המקורקע יותר שווגנר משתמש בו היום מאשר למלודרמה שהוא כתב בה עד כה) שעוסק במאבק של דרד מול גורמים בתוך המערכת שרוצים לסכל את ההצבעה. החצי שני עוסק בהצבעה עצמה, ובתוצאות שלה, ואני לא חושב שאני מקלקל יותר מידי כשאני מגלה לכם שהשופטים מנצחים (אחרת כל הבסיס של הקומיקס היה מתפורר וזה היה הפרק האחרון במדור הזה) – מה שמרתק הוא הדרך בה השופטים מנצחים: לא ברמאות, לא בעזרת שימוש בכוח מופרז (כמו שהם ניצחו פעם שעברה) אלא בגלל שלאזרחים לא אכפת. הרוב לא מצביעים והמעטים שטורחים להצביע בוחרים בסטטוס קוו.

זה פשוט נוח וקל יותר להמשיך עם המערכת שקיימת מאשר לנסות לשנות אותה. טוב השד שאתה מכיר… אחרי הכל. זה רגע חד ונהדר, וזה מסביר לחלוטין למה דרד הוא השופט היחיד שלא התנגד למשאל: לא בגלל שהוא באמת האמין שלאנשים מגיע בחירה אלא כי הוא ידע מה הם יבחרו. אחרי הרצועה הזו התנועה הדמוקרטית כקוצה אזרחית גדולה תתפורר ואנחנו נראים אותה חוזרים בתור קבוצות טרוריסטיות קטנות בסיפורים כמו America (הנושא שלנו לשבוע הבא וכנראה סיפור דרד האהוב בכל הזמנים) ו- Total War. שוב – נהדר לראות את הדרך בה הסיפור למד להשתמש בהמשכיות לטווח ארוך – זה לא שהקבוצות האלו צצו משום מקום, או הקצינו בלי סיבה, הם הקצינו כי הם למדו שלציבור פשוט לא אכפת מהם ושהדרך היחידה שלהם להשיג תשומת לב זה לפוצץ דברים. טרור אמיתי לעולם מגוכח.

devilyouknow

בעוד החצי הראשון מאוייר בידיו הבטוחות ג'ף אנדרסון החצי השני מקבל את ג'ון ברנס – לא סיפור דרד הראשון שלו, ובשלב הזה של הקריירה כבר היה לו ניסיון של עשורים, אבל זה הסיפור ששם אותו כאחד מאמני דרד האהובים עלי (אירוני – ברנס שונא לצייר מד"ב באופן כללי ואת דרד באופן ספציפי). האיש מצייר מס' קטן להפליא של עמודים אבל כל אחד מהם הוא שירה צרופה של אקשן ודרמה – האמנות הצבועה שלו נותנת לכל מה שהוא מצייר תחושה גדולה מהחיים וקטעי האלימות נראים נהדר אצלו.

[למי שפשוט לא מספיק לו מהתמונות האלו מוזמן לבדוק את השת"פים שלו עם הכותב ג'ון מוריסון על יצירות אחרות של 2000AD כמו Nikolai Dante].

הדואולוגיה הזו מציינת את הכיוון החדש של דרד (הרצועה והדמות) בידי ג'ון ווגנר: הוא אנושי יותר עכשיו, הוא חושל באש של נקרופוליס ולמד שהחוק הוא לא חזות הכל, אבל האנושיות הזו עולה לו – דרד הוא מישהו שקשת הסיפור שלו היא ללמוד שהמערכת שהוא משמר פגומה מהיסוד (מה שהוא מכנה "השקר הגדול" של מערכת המשפט) אבל להבין שהוא לא זה שיוכל לשנות אותה. וכנראה זה השיעור הגדול של דרד – היכולת להבין איפה נמצאים השקרים הגדולים אצלנו, היכולת להלחם באוטומציה המחשבתית שמלווה אותנו מילדות

 

מכתבים ממגה סיטי – גיליון 8 (Death Aid)

1Death Aid

כתיבה: גארת' אניס, אמנות: קרלוס אזקוורה

גליונות מקוריים: 2000AD #711-720

שנה – 1991

להמשיך לקרוא מכתבים ממגה סיטי – גיליון 8 (Death Aid)

נולד ברביעי ליולי – קומיקסים ליום העצמאות האמריקאי

אני בקושי חוגג את העצמאות של המדינה שלי, שלא לדבר על העצמאות של מדינות זרות (גו ליכטנשטיין!), אבל בתור מעריץ קומיקס מזן מסויים ) יש לאמריקה מקום מרכזי בלבי.

לכבוד הרביעי ביולי אנחנו פה בעלילון חוגגים עם שישיית קומיקסים שאמנם לא מכסים את כל החוויה האמריקאית אבל כן מכילים רובי לייזר ואת היטלר מקבל אגרוף לפנים

 

Hitman #34

כתיבה: גארת' אניס, אמנות: ג'ון מקריי, הוצאה: DC

Hitman #34

זה קצת מוזר לחשוב שהסיפור הכי טוב שאי פעם נכתב על סופרמן א) נכתב ע"י מישהו שלא נולד וגדל באמריקה ב) שלא הופיע בכותר של Superman. אבל בכל זאת, לא תמצאו לכם סיפור שמסכם טוב יותר את איש הפלדה, ומכאן את החלום האמריקאי, מהגיליון הבודד הזה של הסדרה הקומי-דרמטית שמקריי ואניס יצרו על רוצח להשכיר עם כוחות על.

t8Tb2Vr

טומי מונהן, הגיבור שלנו, יושב לו על גג של בניין ומחכה לרגע הנכון בשביל [מצונזר] כשפתאום הוא קולט שהאיש הכי חזק בעולם עומד ממש לידו, עומד ובוהה בשמים בדיכאון – כי לא מזמן הוא הרשה לאיש טוב למות והוא לא ממש בטוח מה ערכו אם הוא לא עומד בסטנדרטים הבלתי אפשריים שהחברה מציבה לו. מהמפגש הזה, מהשיחה בין אל שמש חי שמייצג כל מה שטוב לבין רוצח להשכיר שיודע בליבו שהוא חלאה, אניס מוציא מסה לירית על המקום של המהגר בתרבות האמריקאית ועל החשיבות של החלום האמריקאי – במיוחד כשהמציאות הרבה יותר אפלה וקשה מהחלום.

SupermanTommy-300x256

כל הקריירה המאוחרת של אניס היא, פחות או יותר, התכתבות ארוכה עם הרעיון של אמריקה, עם החלום ושברו. העיסוק האובססיבי שלו באייקונקיגרפיה אמריקאית, מקאוביים (Preacher), דרך חיילים (War Stories) ועד לגיבורי על (The Boys) הנחה את דרכו במשך עשורים. אבל זו כנראה היצירה הכי טובה, הכי שלמה ומלאה שלו, על הנושא.

 

G.I.Joe: A Real American Hero

כתיבה: לארי האמה, אמנות: הרב טרימפ, לארי האמה, דון פרלין ואחרים 

בשביל דור מסויים של ילדי ישראל כוח המחץ זה הצעצועים האלו שההורים תמיד קיללו כשהם דרכו עליהם (כואב יותר מלגו!) או סדרת טלוויזיה מטופשת שנזכרים בה במבוכה נוסטלגית. אבל תשאלו את ילדי אמריה בשנות השמונים והם ידברו בעיניים נוצצות על סדרת הקומיקס המצויינת שנכתבה ע"י לארי האמה שרצה במשך 155 חוברות (לא כולל ספיישלים וסדרות ספין-אוף) והייתה לזמן מה הסדרה הכי פופלארית של מרוול (יותר מספיידרמן! יותר מהמעניש!).

Joe06

אבל כוח המחץ היא יותר מסדרה כיפית על בובות-פעולה בדמות אנוש שמקדמות צעצועים חדשים (למרות שהיא גם זה) – האמה היה חיל בוויאטנם והוא הביא ליצירה המגוכחת להחריד הזו מידה מרשימה של רציניות ואישיות. הוא כתב סיפור על מה זה אומר להיות חייל באמריקה, מה זה דורש ממך ומה מצפים שתיתן בחזרה, הוא כתב לילדים ודיבר על נושאים של מבוגרים (חובה, הקרבה, מקצוענות) ולמרות שרומנטיפיקציה של אלימות היא שם המשחק הוא אף פעם לא חצה את גבול הטעם הטוב. האמה ידע את מחיר המלחמה. והוא רצה שגם הקוראים ידעו

Casket1

לא הכל מושלם (הסדרה באמת נמתחה יותר מדי והאמנות חווה נפילות ועליות) אבל כקורפוס עבודה זו אחת היצירות האישיות הכי מרשימות שאי פעם יצאה מקו צעצועים.(או בכלל)

 

Captain America #1

כתיבה ואמנות: ג'ו סיימון ג'ק קירבי, הוצאה: Marvel

Captain America Comics (1941-1950) #1

בשנת 1941 אמריקה עדיין מהססת להכינס למלחמת העולם השניה ויוצרים יהודים שומעים מקרובים וחברים ב"יבשת הישנה" על הזוועות שהמשטר הנאצי מחולל. הם אולי לא יכולים להשמיד את הנאצים בעצמם (למרות שקירבי גוייס מאורח יותר והיה סייר בזמן הפלישה האמריקאית לצרפת) אבל הם יכלו לחלום ולשדר את החלומות שלהם. והחלום של כל נער יהודי, מאז ועד עולם, זה לתת להיטלר אחת הגונה בלסת.

Captain America Comics (1941-1950) #1

יש משהו פרימיטבי בתמונה הזו ובקומיקס שהיא מכילה – קירבי וסיימון התחברו שם לרגשות בראשיתיים ויצרו משהו שהוא אולי תעמולה, אבל תעמולה מופלאה.

 

Judge Dredd: America

כתיבה: ג'ון ווגנר, אמנות: קולין מקניל, הוצאה: 2000AD

אי אפשר להעריך את אמריקה בלי להתבונן בצד האפל שלה, וקשה לך למצוא אנשים שאוהבים לחפור ביסודות של ארצות הברית יותר מאשר הבריטים (המרירות ממלחמת העצמאות לא מתפוגגת אחרי 200 שנים פעוטות). אני כותב על השופט דרד באופן קבוע ואגיע לסיפור הזה במדור מכתבים ממגה-סיטי בעתיד הלא רחוק, אבל חשוב לי להזכיר אותו כאן.

בהווה בו ארצות הברית כולאת את האזרחים שלה באחוזים מבהילים, במדינה בה השוטרים נהיים מיליטריסטיים (ורואים את האזרחים כאוייב פוטנציאלי יותר ויותר) מיום ליום, בעולם בו אוכפי חוק יכולים תמיד למצוא הצדקה למוות של אזרח יש סיבה לחזור לסיפור הכי אפל בקאנון של דרד. שלושה סיפורים בעצם, שמתפרשים, הן בעולם האמיתי והן בעולם של הקומיקס, על פני עשורים ומאוחדים רק ע"י הצוות היצירתי. America עוסקת בטרוריסטית הטיטולארית (שרוצה להפיל את מערכת אכיפת החוק של ארה"ב העתידנית ולהחליף אותה במוסד הנשכח הזה – "דמוקרטיה") ואחרי זה בתוצאות החיים שלה על הדורות הבאים.

דרד עצמו בקושי מופיע בשני השליש הראשונים – הוא יותר כמו רוח רפאים שניצבת ברקע ומייצגת את המערכת, את הדבר העצום והמאיים הזה שאתה או קורע ברך בפניו או נאבק כדי להשמיד. רק בסיפור האחרון בטרילוגיה הוא מופיע בתור בנאדם – כי זה הסיפור שבו הוא מתמודד עם האנשים שאת חייהם הוא הרס וצריך להתחיל לשאול את עצמו את השאלות הקשות באמת.

America הוא סיפור על המאבק בין חירות לבין חוק, על המחיר שאנשים מוכנים לשלם בשביל ביטחון (כל עוד זה בדמם של אחרים) והוא סיפור יפיפה וקשה

 

March: Book One

כתיבה: ג'ון לואיס, אנדו הייטין, אמנות: נייט פאול, הוצאה:Top Shelf

March_Book_One_John_Lewis_Andrew_Aydin_and_Nate_Powell_Book

ג'ון לואיס הוא לא גיבור על. הוא רק חבר קונגרס מכהן שצעד עם מרטין לותר קינג בסלמה, נלחם למען זכויות האזרח באחת מהתקופות הקשות לאפרו אמריקאים בארה"ב וגדל בחווה מבודדת שבקושי השאירה לו זמן להגיע לבית הספר המרוחק והמזופת שהיה ההבטחה היחדיה לעלום טוב יותר.

אנחנו בטוחים שהוא לא גיבור על?

march_three

הראשון מתוך טרילוגיה (שתגיע השנה בקופסה מהודרת במחיר שווה לכל דורש) March אולי מחמיא קצת יותר מידי לנושא הכתיבה שלו (ככה זה כשאתה כותב את ההיסטוריה של עצמך) אבל הוא בכל זאת שיעור מרתק על תקופה מרתקת ונותן לנו מבט מהצד על כמה דמויות גדולות מהחיים (שאיכשהו בכל זאת התקיימו) בשילוב עם האמנות המלודרמטית היפיה של נייט פאול זו יצירה שלא תרצו להחמיץ.

 

march-book-one-b

 

The Life and Times of Scrooge McDuck

כתיבה ואמנות: דון רוזה, הוצאה: Disney

אין לך פטריוטיות גדולה יותר מכזו של מהגרים, ואין לך אדם ברווז שמגלם את החלום האמריקאי יותר מהמהגר הסקוטי המצוייר ההוא – סקרוג' מקדאק (דור שלם שומע עכשיו את שיר הפתיחה של סיפורי ברווזים בראש).

לקומיקסים של דיסני יש, באופן מוזר, מעמד של יצירות פולחן ברחבי אירופה אבל הם כמעט ולא נקראים במדינת הבית שלהם (אני מניח שזו אחת הסיבות שדיסני קנו את מרוול – שסובלים מבעיה הפוכה). עד כמה פופלארי הסיפור הזה באירופה? הלחינו לו אלבום פסקול משלו! עד כמה לא מוכר הוא בארה"ב? למרות זכיה באייזנר ב-1997 הוא נמצא מחוץ לדפוס כבר שנים ארוכות (באסה!).

ltsmd8eq

דון רוזה, שגדל על הסיפורים השונים של אמן דיסני הקלאסי קרל ברקס, החליט לקחת את כל הסיפורים הקצרים שרמזו על ההרפתקאות השונות שעבר "הברווז הכי עשיר בעולם" בנעוריו (הדמות הוצגה כקשיש נרגן, הדוד המרושע והקמצן של דונאלד דאק) ולרקוח מכולם אפוס סובב עולם והיסטוריה שמספר איך ילד ממשפה עניה בסקוטלנד היגר לארה"ב וגדל להיות הברווז הכי עשיר (בעולם של ברווזים מדברים, כן? להיות הברווז הכי עשיר בעולם שלנו זה לא חכמה).

עץ המשפחה של שבט מקדאק - ואתם חשבתם שמשחקי הכס זה מסובך
עץ המשפחה של שבט מקדאק – ואתם חשבתם שמשחקי הכס זה מסובך

רוזה הופך את סקרוג' לתואם-פוסט גאמפ שמנסה לבנות את הונו בין השנים 1877 ל-1947 (השנה שבה הדמות הופיעה לראשונה באופן כרונולוגי) ובדרך משמש כורה זהב, שייט של ספינות קיטור, קאובוי, חוקר ארצות ואיש עסקים. בין לבין הוא מחליף מילים (ולפעמים אגרופים) עם הנשיא לעתיד טדי רוזוולט, הסופר ג'ק לונדון, הבוקר הסליברטאי באפלו ביל, גס'י ג'יימס, ג'רונימו ומספיק אישים היסטוריים למלא עונה שלמה של היו היה. סקרוג', מסתבר, היה באדאסס לא קטן בנעוריו.

wu0VC

מה שמדהים בסדרה, מעבר לקרטוניות המושלמת של רוזה שיכול לגרום לך לצחוק ולהריע באותו פאנל (הרגע שבו סקרוג' שומע על המוות של קרוב ומתמלא בזעם בלתי נשלט יכול בקלוט היה להקיע מסרווט של שוורצנגר), זה המסוריות הסבוכה שלה – סקרוג' הוא הגיבור, ואנחנו אמורים להריע לו בשעה שהוא ממלא את החלום האמריקאי ומראה שגם אפס יכול להפוך לענק, אבל בדרך אנחנו רואים אותו מוות על עוד ועוד חלקים מהנער הטוב שהוא היה: המרדף אחרי החלום האמריקאי, הסדרה אומרת לנו, לא יכול לבוא בלי מחיר מסויים. זה מסר מפתיע מסדרה שמכוונת לילדים, אבל זה כנראה המסר שהם צריכים לשמוע.

DWb0cSD

 

אז…. מה פספסנו? מה לדעתכם היצרות שמייצגות את אמריקה?

אפקט וורטיגו

בונד, שלי בונד… כבר לא בורטיגו
הוצאת DC הודיעה על הפיטורין / עזיבה של העורכת הוותיקה שמונטה לאחראית של קבוצת וורטיגו (התת-הוצאה של החברה שעוסקת בקומיקס למבוגרים) לפני קצת יותר משנה בתרועות חצוצרה.

להמשיך לקרוא אפקט וורטיגו

Livin' On A Prayer – ביקורת על Preacher. כפרה על פריצ'ר.

כותב: גארת' אניס; אמן: סטיב דילון; הוצאה: ורטיגו.

פעם בכמה זמן מגיעה סדרת קומיקס שגורמת לך לשנות במאה ושמונים מעלות את הדעה שלך על המדיום, וגורמת לך לחשוב לאילו רמות של גאונות אפשר עוד להגיע. Preacher הייתה אחת כזו. כשחשבתי לראשונה על כתיבת ביקורת על פריצ'ר, ידעתי שיהיה קשה, בזמן זרימת הטקסט והכתיבה, לשמור שהיא תישאר ביקורת ולא תהפוך בין רגע לנאום אתאיסטי על כמה שדת זה לא הדבר האהוב עליי. אני מתנצל מראש.

preacher להמשיך לקרוא Livin' On A Prayer – ביקורת על Preacher. כפרה על פריצ'ר.

5 סיפורי המעניש הטובים ביותר (מהדורת גארת' אניס)

המעניש יופיע בעונה השניה של דרדוויל. זו תהיה הפעם הרביעית שבה שחקן חי יגלם את פרנק קאסל (אחרי שלושה סרטים כושלים- כל אחד בדרכו), מכונת ההריגה המושלמת. לכבוד החדשות החלטתי שזו הזדמנות טובה להכין רשימה של סיפורי המעניש הטובים ביותר. ואז נתקלתי בבעיה, בעיה בשם גארת' אניס. אניס כתב את הדמות במשך עשור שלם, עשור שבו הוא הגדיר מחדש את הדמות באופן סופי ומוחלט. מה שפרנק מילר הוא לדרדוויל, מה שכריס קלרמונט הוא לאקס-מן, גארת' אניס הוא למעניש. כל מה שבא אחריו (ואפילו מה שבא לפני) נקרא לאור הריצה המופתית שלו.

כשניסיתי להכין את הרשימה בפעם הראשונה מצאתי עצמי מנסה בכוח לשים סיפורים של יוצרים מגוונים, אבל כל אחד כזה ששמתי היה סיפור אחד פחות של אניס, והיה קשה לי לנפות את המיטב של הריצה שלו מלכתחילה. אז כמו שאומרים – פאק איט! גארת' אניס כתב מספיק סיפורי מעניש כדי להצדיק רשימה משלו. כל הכותבים האחרים, כבודם במקומו מונח, יכולים להמתין בצד בשקט. זו הרשימה של חמשת סיפורי המעניש הטובים ביותר, של כותב המעניש הטוב ביותר.

The End

Punisher: The End, One Shot

עם אמנות של ריצ'ארד קורבן

להמשיך לקרוא 5 סיפורי המעניש הטובים ביותר (מהדורת גארת' אניס)